מרד בר כוזיבא – הסיפור של סופר – חלק ג'  סיכום אירועי השנה השניה למרד

הכוח המשולב של שמעון תקף את הרומאים בחניון זמני מארבעה כיוונים בו זמנית. בקרב העז שהתחולל הושמדה הקוהרטה הרומאית כולה, במחיר יקר לכוחותיו של שמעון

לפני 55 שנה הזדמן לארכיאולוג ד"ר יצחק אשל להיפגש עם מטמון מיוחד במינו – 4000 לוחיות נחושת מאובקות אשר הבדואי שמסר אותן לידיו הודה כי נמצאו במערות באזור מדבר יהודה וכי הוא אינו יודע מה לעשות איתן. במהלך השנים הסתבר לד"ר אשל כי בידו נמצא לא פחות מאשר ארכיון שבו מתואר בפירוט מדהים רצף האירועים החל מהסיבות לפרוץ המרד הידוע בכינוי "מרד בר כוכבא" , המשכו במהלך המלחמה עד שהצליחו הרומאים להביס את המרד במחיר אלפי כפרים שנחרבו ביהודה ובשפלת יהודה וסופו בשנת י"א לפרוץ המרד. 

לפני שניגע בתוצאות המחקר המרתק שד"ר אשל ערך יחד עם קבוצת נאמנים הכוללת את רו"ח משה פרג, ארכיאולוגים, היסטוריונים, בלשנים ומדענים נוספים, יש לציין כי בממסד הארכאולוגי מסרבים להכיר בארכיון זה משום שלא התגלה במהלך חפירה ארכיאולוגית ומשום כך הוא חשוד כמזויף. עם זאת, לאחר 20 שנות מחקר אינטנסיבי החשד לזיוף של הארכיון נדמה כזהירות יתר וכניסיון מגושם של הארכיאולוגים האקדמיים להתחמק מהממצאים המדהימים והמרתקים שנכללים בארכיון זה.

שבועון "בקיצור" מתכבד להביא כאן את תמצית המחקר של קבוצת ד"ר אשל ומניח לציבור לשפוט האם מדובר בארכיון אמיתי או בתיעוד מזויף.

מטבע נוסף שהיה בשימוש בזמן המרד. מצד אחד חצוצרות מוקפות בכיתוב לחירות ירושלים, מצד שני נבל עם הכיתוב שנה ב לחירות ישראל

אלעזר אונס את סמחא

כפי שהזכרנו בסוף הפרק הקודם, השנה הראשונה למרד מסתיימת בנשף חגיגי שמקיים שמעון בר כוזיבא בירושלים. בתום הנשף שבו המוזמנים לבתיהם, פרט לאלעזר הכוהן שהחליט ללוות את סמחא, בתו של הלל בן גריס ואלמנתו של ניר בן שביע, אל ארמונה בנחל סמחא באחוזת נחושת.

מסקירה של התיעוד שמופיע על הלוחיות ניתן להסיק כי אלעזר ניצל את ידידותו עם סמחא ובניה ונכנס לארמון. שם אנס אותה באלימות. הרקע לאונס הוא, ככל הנראה, שהכוהן השאפתן ניסה לקבוע 'עובדה מוגמרת' של כפיית נישואין על סמחא האלמנה בנימוק של "ביאה" ובכך ללחוץ על אביה, הלל, לחזק את מעמדו בהנהגה. אלעזר כנראה לא ידע שכבר באותו זמן הייתה סמחא מאורסת לשמעון.

סמחא הפגועה והמבוהלת נמלטה מארמונה אל ארמונו של אחיה מתאן בהרדיס. לאחר זמן קצר היא שלחה תלונה 'צמחונית' לשמעון בירושלים. בתלונה זו היא רק רמזה על התקיפה של אלעזר. שמעון לא הגיב, אולי לא הבין את הרמז ואולי ניסה להדחיק את המעשה. סמחא רתחה על חוסר המעש של שמעון ובתחילת שנה ב' למרד היא עלתה אליו לירושלים ואיתה תבשיל פול והפתיעה אותו תוך שהיא מזמינה אותו לסעוד עמה צהרים.

ככל הנראה במהלך הארוחה המשותפת חשפה סמחא לשמעון את מעשה האונס ודרשה שיעניש כדין התורה את את אלעזר. שמעון שוודאי נדהם מהתקיפה גילה מתינות רבה ונרתע ממעשה כה קיצוני. הריגתו בסקילה של כהן גדול חייבה החלטת סנהדרין מלווה בהסבר על העונש לאנשיו ולציבור על מה ולמה הוצא 'הכוהן הגדול' להורג כדין וחשיפת אינוס סמחא ארוסת שמעון שהיה מבייש את שמעון ואת הלל, מנהיגם הנערץ של יישובי הדרום. כמוכן, פגיעה במי שהציבור הרחב החשיב בטעות כ'הכוהן הגדול' תפגע בסמכותו של הממשל החדש שזה עתה הקים.

שמעון בלע את זעמו והחליט להסתפק לעת עתה בנזיפה לאלעזר ובכפייה של נישואיו לאמתו. באחת הלוחיות בארכיון כותב שמעון לאלעזר: "אלעזר הכוהן. תליח לחתנח (תלך לחותנך) [ב]נחושת [ו]י[שם] [ת]שמיש (את) אמתא (אמתך) ק[ו]דים (קודם) [ו]לא (את) סמחא בת הליל".

בלוחית אחרת נאמר (בתרגום לעברית) : "שלום לאלעזר, תתרחק מיד מסמחא בת הלל, שמעון". בלוחית נוספת נאמר (בתרגום לעברית): "שלום לאלעזר הכוהן. תעשה כל מה שיאמר לך הלל. אל תעשה שטויות כי אחר כך לא יהיה טוב לך. שנת שתיים שמעון".

שמעון ניסה להרגיע את סמחא אך זו ראתה בעין ביקורתית את הימנעותו מהענשה של אלעזר הכהן והחליטה להתרחק מאזור ירושלים. ביטוי לכך שהיא ממשיכה לחשוש מאלעזר הוא החלטתה, במועד מאוחר יותר, לרכוש בית בעיר דיבון ולעבור לגור שם.

נישואיו של אלעזר לבת אל וכניסתה להריון הסיטו את סקרנות הציבור מחטאי אלעזר. אחרי החתונה בירושלים הוא שב לנחושת, ממנה נמלט מפחד בני גריס שהחלו לרדוף אותו על הטרדת אחותם, כאשר בשלב זה עדיין לא ידעו על פרשת האונס.

שמעון החליט להמתין עם הנקמה באלעזר והעדיף ל"הרדים" את עירנותו. הוא העניק לו כד גדול וקערה עליהם חקק מלים מרגיעות. לדוגמא: "תשמור אלהים, אלעזר הכהן, שנת שתים עיר נחושת. תשמור אלהים שמעון, הלל, אלעזר, שמחא".

אך זעמם של בני גריס לא שכך, והם חיפשו נקמה באלעזר על הטרדת אחותם. בתחילת שנת ב' למרד הם ארבו לו  ודאגו לשבור את רגליו. אלעזר התלונן לשמעון על תקיפתו האלימה אך לא זכה לרחמי שמעון. לוחית אחת מספרת את תגובתו של אלעזר (בתרגום לעברית): "לשמעון שלום. אתה כבר לא אחי. אלעזר".

אלעזר הפצוע איבד את אמונו בשמעון ונמלט אף הוא לעיר דיבון שם זכה לחסותו של ראש העיר. כשנודע לשמעון על הבריחה הוא דרש מראש העיר לא לסייע לו ולהשיבו מיד ליהודה. באחת הלוחיות נכתב (בתרגום לעברית): "משמעון נשיא ישראל לראש העיר בדיבון. אני לא (רוצה) שתתנו לאלעזר הכהן אף דבר ולהחזיר אותו בלי שום דבר. שמעון שנת שתים הר הבית". הטון ותוכן המסרים העידו על כך שהנהגת יהודה ראתה בדיבון בת חסות.

שמעון הוטרד בעיקר מהנזק הגלום באישיותו הנרקיסיסטית של אלעזר אם יחרוץ את לשונו ויסגיר את הסודות: על הצלת ארון הברית, על מוצא שמעון, הלל ובני צדוק מכ'וזיבא ומנחושת. לכן החליט לצאת בעצמו לדיבון כדי לכפות על ראש העיר להסגיר את אלעזר וכך עשה.

פסל ברונזה של הדריאנוס שנמצא מוטמן באתר תל שלם ושימש את הליגיון הרומי השישי פראטה. צילום יואב דותן

הרומאים מנסים להגיב

בתום שנה לתבוסה של חיילי רומא ובריחתם מאזור יהודה, ובמקביל, הכשלון הצורב למצוא את פסלי הקיסר בתל שלם, הורה הקיסר הדריאנוס לשלוח כוח כדי לכבוש את ירושלים. ההוראה ניתנה לנציב ערביה טיטוס הטריוס נפוס לשלוח בחודשי הסתיו (אוקטובר- נובמבר) קוהרטה מהלגיון (480 חייל) שחנתה במחנה הקבע בבוצרה, דרום סוריה.

חיילי הקוהרטה צעדו לאורך הירדן והחלו מטפסים לכיוון ירושלים בדרך ההר, מדרום מזרח לחברון. התקפת הרומאים, שהגיעה בחורף 134, הבהילה את תושבי אזור דרום הר חברון וביניהם את הלל בן גריס, אשר מיהר לפנות לעיר נחושת את משפחות המכובדים באזור ובהן את "בני צדוק" מהיישוב כוזיבא.

הרומאים החלו לתקוף ישובים ככ'וזיבא ובית נעמי (כיום היישוב בני נעים). הם הרסו את בית הכנסת בדומא והרגו 'לוחמים חזקים', בהם כנראה כל בני משפחות 'המוצלחים', אומני גילדת החקקים – כלומר מי שהיו מומחים בטביעת מטבעות וניהלו את המטבעה של המרד.

שמעון מיהר לשלוח להלל תגבורת בדמות 2000 פרשים ממשמר הר הבית ומהרדיס, ועוד שתי יחידות ממעוז הגבול הצפוני בבית צוף בפיקודם של ארבעה מפקדים בכירים.

הכוח המשולב תקף את הרומאים בחניון זמני מארבעה כיוונים בו זמנית. בקרב העז שהתחולל הושמדה הקוהרטה הרומאית כולה, במחיר יקר לכוחותיו של שמעון. אחרי  הקרב נאסף מהשטח הציוד הרומאי שהובא להלל ושרידים ממנו אף נמכרו לרשות העתיקות וגם למוזיאון ישראל מיד לאחר מלחמת ששת הימים.

הקרב בדומא היה ניצחון משמעותי של צבא שמעון אך כך גם האבידות שספג. אבידה קשה היה האובדן של המומחים בהטבעת מטבעות. מיד לאחר הקרב מגייס שמעון את השוליות הצעירות של אותם אומני מטבעה שניספו והורה להם לעצב נרות חרס עם מנעד עשיר של סמלים יהודיים, כפי שעיצבו 'המוצלחים' שניספו בקרבות בדומא. מאות נרות חרס כאלו נמכרו לאחר מלחמת ששת הימים לסוחרים, לאספנים ולאגף העתיקות.

המפקדה של שמעון בהרודיון - מערות ששימשו מרכז מנהלתי. צילום יהודית גרעין-כל

שיקום יישובי הדרום

בעקבות הבסת הרומאים בדרום ירד שמעון לנחושת, ועצר בהרדיס למפגש אהבה עם סמחא ארוסתו. משם המשיך לישובים שנפגעו בפשיטה: נחושת, דומא, מעון, בית עמראן וסוסיא. הוא הורה לשקם את בתי הכנסת שהרסו הרומאים בנחושת ובדומא ולהקים בתי כנסת בהר הבית  ובסוסיא.

ככל הנראה שבמהלך שהותו בדרום החליטו שמעון והלל לסייע לאלמנות של נספי הקרבות, ששדותיהם נותרו בלי הקוצרים ומאלמי החיטה ולהשכיר את השדות הזרועים לזרים מתקוע הסמוכה להרדיס. לוחיות בארכיון מעידות כי ב-כ' בשבט שנה ב' חתמו בהרדיס כ - 12 שוכרים 

על חוזים משפטיים שניסחו לבלרי שמעון שבאו מירושלים.

בחוזים אלה התחייב השוכר לאסוף את היבול מהשדות הזרועים כל שנה עד השמיטה הבאה (5 שנים) אחרת ישיב את השדות להלל. הוא אמור היה לשלם מס לאוצר בהרדיס ומן הסתם לחלוק את יתרת היבול עם אלמנות הנספים.

אלא שאותם שוכרים זרים הפרו את חוזיהם וברחו, עם היבול או עם תמורתו, ככל הנראה לעין גדי 'מעוז הברחנים'. אנו יודעים זאת משום שהחוזים ו-2 מ-3 הכתובות של באבאתא בת שמעון הגיעו למערת המפלט של ישוע בן גלגל בוואדי מורבעאת, אשר ככל הנראה נתן להם חסות בתמורה לתשלום.

חורבת אל-יאהוד בסמוך לכפר בתיר

הדריאנוס מתכונן למלחמה

חיסולה של הקוהרטה בקרב דומא הבהירה לקיסר הדריאנוס כי המרד ביהודה הוא בעוצמה הרבה יותר גדולה ממה שחשב. הוא החליט לשנות את שיטת הלחימה ביודאה - לא עוד יחידה שתבצע ניסיון לכבוש את ירושלים אלא הקמת בסיסי קבע בלב יודאה, אשר משם יבצעו הכוחות הרומאיים פשיטות רבות ליישובי הסביבה.

מימוש התכנית החל, ככל הנראה, בהצבה של של לגיון פראטה, שהיה בבסיס הקבע שלו בגליל המערבי, במחנות קבע ביודאה: באמאוס (חמתא), בלקיטיה (ליקיה/לגייה), בבית לחם ובביתר הקרובות לירושלים.

ביתר נבחרה לאור מעיינה השופע מחוץ לעיר, המזון שיצרו אנשיה והשליטה ממנה על הציר האיסטרטגי מבית לחם דרך בית גוברין לעזה.

הופעת לגיון פראטה ביודאה הומחשה בסימן דרך (אבן מיל רומאית) שנמצאה בדרך בית לחם - ביתר וכתובתו שנמצאה בבית גוברין. יחידת ההנדסה של הלגיון סללה כבישים רבים בגזרה: מדיכרין (כפר זכריה) לצפייתה (תל א' סאפי) ללוד, לאדוריים, לכפר ביש ואדי תפוח - נחל אשכול.

לוחית מהארכיון ובה נכתב: "תשמור ילהים בית הקניסת בי חשבון. תשמור ילהים על רוש העיר דיבון שם מהורה ישמור שנת שתיים הלח"

שמעון יוצא לדיבון

עם שובו מביקורו באזור הדרום יצא שמעון לעיר דיבון בעבר הירדן המזרחי כדי להשיב ליהודה את אלעזר. במפגש שכפה על ראש העיר 'סוכם' לחדש את יחסי המסחר ולהשיב את אלעזר ליהודה, כנראה ע"י ניוד 'חובת החסות' מראש העיר לשמעון.

ראש העיר בדיבון היה מודאג שמא שמעון והלל יאשימו אותו ברצח קודמו בתפקיד. הוא ביקש לפייס את שמעון בכל דרך. אחת המתנות שהעניק לשמעון הייתה עותק מ'כתובת מישע' שלקח כנראה מארכיון העיר, שהיא כיום העותק היחידי שהשתמר עם כל הטקסט. כמו כן, הוא העניק לשמעון 1188 סוסים וקמע בדמות נחש נחושת מוכסף.

בהמשך הורה שמעון להלל לצאת לדיבון ולחתום שם על הסכמי הסחר שסיכם עם ראש העיר. לוחית בארכיון נושאת את ההודעה הזו: "שלום לי הליל בן גריס. תליח (תלך) לי רוש העיר בי דיבון וי תסגור (את) העסקא על [ה]נחשת וי הסוסים ביחאד וי [כ]שתחזור ת[ו]דוע לי. תפלאת הדירח [א]יתחא (תפילת הדרך איתך), שמעון שנת שתים שψע (שמעון x2)".

לוחית אחרת מתעדת את תוצאות הביקור של הלל בדיבון: "שלום לשמעון. אני בדירח חזרא מי דיבון לי נחושת. אקול היא בסידיר (הכל היה בסדר). היתי [ע]ם רוש העיר החדאש דברנו על אקול [ו]גם דברנו על [ה]עבדא (עבודת אנשיו) [ו]עסינו  [ע]סקים. (אנחנו) נשלאח להם סחורא וי[הם] ישלחו (יספקו) לאנו סחורא וי סוסים לזמאן ארוח (של) שלוש (3) שנים. הליל בן ג[ר]יס שנת שתים עיר ד[י]בון [ו]חשבון הψל (הלל x3)".

חידוש המסחר מומחש ברכש 440 סוסים תמורתם שולם בזהב, כן הגיעו מדיבון חקלאים לעיבוד האדמות שננטשו והם זכו למגורים, ראש העיר הוזמן להר הבית ונבנה לו בית בהרדיס ומנגד נרכש בית עבור סמחא בדיבון.          

משקולת עשויה עופרת נמצאה ליד בית גוברין. המשקולתמעוטרת רוזטה המוקפת בכתובת באלפבית עברי מרובע - שמעון בנ כסבא נשי (א) ישראל ופרנשו פרס”.

עבודות בבית המקדש

עד סוף שנה ב' שוקם הדביר ובמשתמע כל בית המקדש. שיקום בית המקדש צרם לפטרונים הדתים של שמעון ממשפחת הכהונה "בני צדוק". הם, שסולקו מכהונתם על ידי החשמונאים כ-300 שנה לפני כן, ואיבדו את מעמדם הפריבילגי עוד מימי בית דוד, התייחסו למקדש ששופץ על ידי המכבים ונבנה מחדש על ידי הורדוס כ'מקדשי בדיעבד' מכיוון שהאמינו 'במקדש שלם', שיבנה בעזרת ה' וישרתו בו כוהנים שלא חטאו ואליו יעלו לרגל עולים שיטוהרו 'מטומאת מת' באפר פרה אדומה שיפיקו 'בני צדוק'. הדברים מסופרים במקורות כגון התוספתא.

לכן סביר ש'בני צדוק' הם שמנעו את זיווד המקדש שנבנה עד סוף שנה ב' למרות שחלק מכליו היו מוכנים בסופה. ע"פ מסכת מידות הם הציבו במבנה הריק משמרת כוהנים.

כתבים שנמצאו ב'הספרייה הקומראנית' מעלים ש'בני צדוק' שאפו לבטל 'חגים חדשים' שבדו מליבם החשמונאים והפרושים. הם ראו בחשמונאים חומסי כהונתם הגדולה וחומסי מלכות בית דוד וחלמו על השבת לוח השנה הכוהני הקדוש. זאת לעומת, שמעון והלל, שאמנם התעלמו מהלוח הסלאוקי והיוליאני עד המלחמה ואף אחריה אך תפקדו ע"פ 'לוח המלחמה' שעקב אחרי לוח חז"ל. 'בני צדוק' שמרו על הארון מכל משמר: החל בהוצאתו כדין מ'מנהרת שלמה' בהר הבית, עובר לשילוחו לבית נחושא, הוצאתו משם בלילה למעיין גמיש ולבית סמחא בנחל סמחא, ומ'בית סמחא' לירושלים בידי בניה של סמחא חקמון ונחמאן בן סמחא, שם פיקח עליו ברוך בן אברהם בן צדוק, נציגם הקבוע של 'בני צדוק' בהר הבית.

כאשר שמעון מעביר א מפקדתו מירושלים להרדיס בסוף שנה ב' (מוזהב 103) הוא שלח את הארון למשמורת בידי הלל. בתום ארגון המפקדה בהרדיס, הוא מורה להלל להשיבו אליו להרדיס, וכך מתחילה סדרה של העברות של הארון ממקום למקום, שנמשכת גם בשנים שלאחר מכן.

כל אותה עת נמשך שיקום המקדש והוקמו שלל מבנים על הר הבית תוך שימור הארון ב'מקומות קדושים' זמניים עד שהונח במבנה מבוצר לעילא שנועד לו.

בשנה ב' נבנו בהר הבית ומולו עוד כ-20 מבני ציבור ודת שנוספו ל-23 בשנה א', סה"כ 43 מבני ציבור. כן חודשה הזרימה של 'עין עיטם' ששוקם אל 'מקווה הקודש' לכוהן הגדול על גג בית הפרוה במקדש. בשנה ב' תועדו 612 קברים, 8 קברי משפחות על הר הבית, 8 קברי משפחות אחרים ו-4 קברי אזרחים.

שמעון מתכנן קרב בביתר

בסוף שנה ב' דיווח הלל לשמעון בהר הבית על סיור גישוש שהוציא מנחושת לבדוק את מעשי הרומאים בגזרת ביתר. אחת הלוחיות בארכיון מעידה על ההחלטה להוציא את הסיור: "שלום לי שמעון נשי ישראיל בי האר אבית הψל (הלל). תשמאע שמעון, שלחתי אנשים ש[לא]נו לבדוק מא הים (הם) ע[ו]סים [ב]ביתאר לפני שי נליח ל[ה]ילחים (נלך להילחם בהם) בי ביתאר. הליל שנת שתים נחושת הψל (הלל)". זה אזכורה הראשון של ביתר בארכיון.

בעקבות סיור אנשי הלל סביב ביתר, יצא שמעון לסיור מודיעין מול ביתר. רק אז הפנים את האיום הגלום במחנות שהקימו הרומאים שהוקמו מול ביתר. הוא מגיע למסקנה כי יש להכריע את הרומאים במחנותיהם. שמעון מבין כי הקרבות הללו יהיו כנראה שירת הברבור שלו והוא חוזה את מותו בקרב.

הנה כמה לוחיות בארכיון מהשנה השלישית למרד שמספרות על כך: "לבן גריס הליל שלום. תשלאח אנשים להרדיס. אני מתקונין (מתכונן) לי מלחמא [ה]גדולא. אני [ה]וליח [ב]שתי דראחים (דרכים): דירח אל האר הבית וי דירח אל ביתאר. תשמאע הליל [א]ים אני נחשאל ומית (נכשל ומת), תמשיח (תמשיך) לילחים על האר הבית. שמעון שנת שלוש, הרדס שψע (שמעון x9)".

לוחית נוספת שבה מורה שמעון על הכנת הלוחמים לקרב בביתר ניתנת במועד מאורח יותר, בשנה השלישית: "אני שמעון נשי ישראיל נתתי אחלתא לליחת (החלטה ללכת) ללחים (ברומאים) בי ביתאר. תשמאע הליל. תחין (את) המקום בי נחושת [ו]הל[ו]חמים, החרוות, הסוסים [ו]הבורות. שמעון שנת שלוש, הרדיס שψע (שמעון x3).

ולוחית ששמעון שולח לדיבון שבה הוא שוב מצהיר על החלטתו לתקוף את מחנה הלגיון בביתר: "שלום לי רוש העיר בי דיבון. אני [ה]וליח לי[ה]לחים ב[י] ביתאר. תשלאח קול מא [שד]ברנו. שמעון שנת שלוש שψע (שמעון x3)".

וכך, השנה השנייה למרד מסתיימת כאשר שמעון מתחיל להתכונן לקראת הקרב המכריע בביתר.