מרד בר כוזיבא – הסיפור של סופר – חלק ה'  סיכום אירועי השנה הרביעית למרד

שמעון מתכנן התקפה לילית על הרומאים הנמים במחנותיהם בביתר, אך ההתנגדות למנהיגותו ולמלחמה בקרב היהודים גוברת ונרקמת מזימה להתנקש בחייו. לאחר מותו הרומאים עורכים מרחץ דמים בכל רחבי יהודה

לפני 55 שנה הזדמן לארכיאולוג ד"ר יצחק אשל להיפגש עם מטמון מיוחד במינו – 4000 לוחיות נחושת מאובקות אשר הבדואי שמסר אותן לידיו הודה כי נמצאו במערות באזור מדבר יהודה וכי הוא אינו יודע מה לעשות איתן. במהלך השנים הסתבר לד"ר אשל כי בידו נמצא לא פחות מאשר ארכיון שבו מתואר בפירוט מדהים רצף האירועים החל מהסיבות לפרוץ המרד הידוע בכינוי "מרד בר כוכבא" , המשכו במהלך המלחמה עד שהצליחו הרומאים להביס את המרד במחיר אלפי כפרים שנחרבו ביהודה ובשפלת יהודה וסופו בשנת י"א לפרוץ המרד. 

לפני שניגע בתוצאות המחקר המרתק שד"ר אשל ערך יחד עם קבוצת נאמנים הכוללת את רו"ח משה פרג, ארכיאולוגים, היסטוריונים, בלשנים ומדענים נוספים, יש לציין כי בממסד הארכאולוגי מסרבים להכיר בארכיון זה משום שלא התגלה במהלך חפירה ארכיאולוגית ומשום כך הוא חשוד כמזויף. עם זאת, לאחר 20 שנות מחקר אינטנסיבי החשד לזיוף של הארכיון נדמה כזהירות יתר וכניסיון מגושם של הארכיאולוגים האקדמיים להתחמק מהממצאים המדהימים והמרתקים שנכללים בארכיון זה.

שבועון "בקיצור" מתכבד להביא כאן את תמצית המחקר של קבוצת ד"ר אשל ומניח לציבור לשפוט האם מדובר בארכיון אמיתי או בתיעוד מזויף.

חירבת אל-יאהוד בכפר בתיר, ביתר העתיקה (צילום - ויקיפדיה) 

בשנה הרביעית למרד תקפו אלפי לוחמי שמעון את המשמר הרומי, כנראה סמוך למעיין ביתר. בקרב יום אכזרי נספו במארב רומי  1056 לוחמי 'משמר הכוהן' של אלעזר המנוח ורבים נוספים נפצעו. אווירת הנכאים בעקבות התבוסה גרמה לבריחת לוחמים מהלחימה וביניהם מפקדים כישוע בן נון.

שמעון עצמו הגיע לסף ייאוש והאיץ בהלל לשלוח את סמחא וירוחא עם הזהב לדיבון. בעקבות האסון הוא ערך 'חשבון נפש' וכתב להלל את הדברים הבאים (מתורגמים): "שלום להלל בעיר נחושת. שלחתי אליך עשרים אנשים לנחושת שיעזרו לך לשמור חזק על ארון הברית ועל דברי הקודש ועל הזהב בבית סמחא. הלל, בשום אופן אל תוותר על הר הבית ותילחם עד היהודי האחרון. אם אני אצא מביתר אני חוזר להילחם על הר הבית. שמעון שנת ארבע ביתר".

בלוחית נוספת הוא כותב להלל (מתורגם): "הלל תשמע. תשלח אנשים שיקחו הרוגים לנחשת לקבור אותם שם על יד ההורים שלהם. שמעון שנת ארבע ביתר".

ברוב שנה ד' שהה שמעון בביתר ממנה יצא רק ערב פסח תתצ"ו להרדיס לפגוש את סמחא ובתו התינוקת בת השנה, ירוחא, שנה אחרי שנפרדו. אולם סמחא המרירה, שהפכה לאלמנה עם פרוץ המרד וכעת חשה שניטשה עם ירוחא, והחרימה את המפגש. שמעון המאוכזב הסתפק במתנות לחג ששלח להן מהרדיס.

כשהתעשת מרוח הנכאים שצנחה עליו, עלה שמעון לירושלים לפגוש את לוחמיו שנאספו לקראת הקרב עם הרומאים בביתר. תוכניתו המשוערת הייתה התקפה לילית על הרומאים הנמים במחנותיהם בביתר, בדומה לתקיפת ההפתעה בעין גדי ובדומא.

התכנית הייתה לרכז כוח לוחמים מירושלים, נחושת ומהעיר ביתר עצמה. בנסיון להשיג תגבורת של לוחמים פנה שמעון למפקדיה 'הסרבנים' של עין גדי, כינה אותם 'אחי' וביקש מהם לשלוח אליו תגבורת של צעירים. מפקדי עין גדי ראו את הפנייה של שמעון כאיתות לחולשתו ולכן לא טרחו להגיב ולהיענות לבקשה.

האיגרת שבה מבקש אליאנוס בשם שמעון סיוע ממפקדי עין גדי - שנה ד למרד

ההתנקשות בשמעון

שמעון לא תכנן לחסל את כל צבא רומא ביודאה אלא להכריעו בהפתעה כדי להוביל למו"מ עם הקיסר על סיום המלחמה, מהלך שעליו רמז במכתביו כבר בשנה ב'.

המהלך היה אמור להתחיל ביציאתו הסודית של שמעון מביתר למפגש חוזר בהרדיס עם סמחא וירוחא, ככל הנראה כפיצוי למפגש שלא יצא לפועל בפסח. הפעם יצאו סמחא וירוחא להרדיס אך הופתעו לגלות ששמעון נעדר. בדיעבד, הן גילו שהתכונן לצאת אך הוכש בביתו מנחש שהונח בזדון בכליו ודאי ע"י אחד מבאי ביתו שידע על יציאתו.

החוקרים סבורים שאת התכנית להתנקש בחייו של שמעון באמצעות נחש ארסי זממה באבאתא הערמומית, 'אשת הברזל' ששלטה על נווה עין גדי יחד קרוב משפחתה יונתן בן בעין. להבנת החוקרים, היא ויונתן זממו ותכננו את הקשר לרצוח את שמעון כפתרון לאיומיו עליהם שסיכנו את פרנסתם.

הנחש הקטלני הונח בכליו של שמעון, כך לדעת החוקרים, ע"י עוזרו 'הנאמן' ישוע בן נון, בנה המשוער של באבאתא, שהיה מהיחידים בין באי בית שמעון שידע על יציאתו הסודית להרדיס. יתרונו  של בן נון הצעיר היה בכך שניתנה לו רשות לעבור את 20 שומרי בית שמעון ללא בדיקה. ישוע השאפתן והאופורטוניסטי תועד בארכיון כתחמן ערמומי התאב לזהב ואף ניסה להדיח מתפקידו את הלל בן גריס, המשנה לשמעון.

נחש הנחושת ועליה הכתובת שחרט הלל

נחש קטלני

הנחש הקטלני מזוהה על ידי החוקרים כשרף עין גדי (הידוע גם בכינויים צֶפַע עֵין-גֶּדִי או צפעון שחור) מצוי בין היתר באזור בקעת ים המלח ובמדבר יהודה ונחשב לארסי ביותר מבין תשעת הנחשים הארסיים המוכרים בישראל.

צבעו של הנחש שחור מבריק ואחיד לכל אורכו, גופו גלילי דק, וקשקשי גופו חלקים. אורכו הממוצע 60-80 ס"מ. הוא ניזון מזוחלים, נחשים קטנים, מכרסמים ולטאות.

לצפעון השחור שתי שיני ארס ארוכות, אך בשל מפתח פיו הקטן אינו מסוגל לזקוף שיני ארס אלו בדומה לרוב החברים במשפחת הצפעוניים, ובעת הכשה הוא שולף שן ארס אחת היוצאת הצידה מפיו.

נחש זה נחשב לארסי שבנחשי ישראל הארסיים. כמות זעירה של 0.06 מ"ג מארסו בכוחה להרוג כמחצית מאוכלוסיית עכברים במשקל כולל של עד ק"ג אחד. הארס של הצפעון השחור פוגע במערכת העצבים, בלב ובכלי הדם. חיות הניסוי להן הוזרק ארס של צפעון שחור מתו מחנק, בעיקר עקב שיתוק שרירי מערכת הנשימה. הכשה מנחש זה מותירה לרוב בני האדם פחות משעה עד להתרחשות כשל כלל מערכתי, שיוביל בהכרח למוות.

צוואת שמעון

ככל הנראה, ישוע נבחר לבצע את ההתנקשות בשמעון כיוון שהיה צמוד אליו עוד מלפני המלחמה. לכן גם חשד בו שמעון אחרי שהוכש. אולם, מחוסר ברירה, החליט שמעון לשלוח את ישוע אל הלל בנחושת כדי שיביא תרופה ידועה נגד ארס נחשים – צלמית של 'נחש הנחושת'.

באיכה רבה נטען שההכשה הייתה בצוואר, בירושלמי נטען שההכשה הייתה בירך או אפילו באבר המין. בשארית כוחו גם הכתיב אז שמעון הגוסס לחרטיו הנאמנים הוראות אחרונות, מעין 'צואות שכיב מרע', בהם שחרר אותם מחובתם אליו. בארכיון נמצאה לוחית ועליה נכתב (מתורגם) "שמעון להלל, שנת ד. לכו להלל, שלום עתר ותירה".

הלל המזועזע מההתנקשות בשמעון ערב תקיפת הרומאים בביתר, סבר בתמימותו שצלמית נחש הנחושת תגיע במועד ותצליח לרפא את שמעון. אך תקוותו נכזבה והוא נאלץ לקבל את הודעת בשורת האיוב, שנכתב על אחת מלוחיות הארכיון ובה שתי מלים בלבד "ש[מעון] מת". נראה שההודעה נמסרה להלל על מות שמעון קודם ליציאת השליחים ואיתם נחש הנחושת מביתר.

חרדותיו של הלל הומחשו בתיעוד של עץ ערבה בוכייה ובדברי אכזבה עד כדי כפירה רגעית בה', רמז לאכזבתו ממות שמעון: "שיקר שמעון ודת משי (דת משה)". בארכיון יש כ-50 תעודות על רצח שמעון והפעילות שהמשיכה בנחושת ע"י הלל בן גריס וילדיו.

הלל כותב לאחר מות שמעון - "שיקר שמעון ודת משי"

ביתר נכנעת

עם התפשטות השמועה על מותו של שמעון מיהרו חלק מהרבנים הפרושים בביתר לייחס לעצמם את ביצוע ההתנקשות וטענו שהם יזמו וביצעו את הרצח.  אפשר שהם עשו זאת בתקוה להציל את עצמם ואנשיהם מטבח רומאי.

ב-ט' באב תתצ"ו (24.7.136) נכנעה ביתר לפני הכוח הרומאי, אולי ביוזמת אותם החכמים שהודו ברצח. אחרי 3.5 שנות המצור ובשיא חום הקיץ המתיש, לא הייתה לרומאים סבלנות ל'קטנות' והם פתחו באורגיית דמים פראית בה טבחו את כל תושבי ביתר.

הקיסר, הדריאנוס היה חולה ממאי 134, ושהה ברומא. ככל הנראה, המצביא שיוליוס סברוס בחן את גופו וראשו של שמעון והורה להסיר את תכריכיה, כדי לעמוד בדרישת הקיסר לוודא את מותו של 'השד'. אז נחשף על גופו העדות להכשת הנחש.

כיבוש ירושלים

בתום המצור והטבח בביתר עלו מביתר לגיונות ויחידות עזר לצור על ירושלים. בתום מצור שנמשך עד כ-50 ימים, חדרו הרומאים לירושלים בשבת, דרך מנהרת אספקה שאת מיקומה הסגירו להם השומרונים, וטבחו כדרכם את יושבי העיר.

בהתאם למנהג הרומאי, הם קטעו אוזן לכל שבוי/שבויה, לקראת מכירתם כעבדים ושפחות. השורדים נמכרו בשווקי עזה או באלכסנדריה.

 אחרי הטבח בביתר ובירושלים כך מעיד ההיסטוריון דיו קסיוס, עברו הכוחות הרומאיים בעוד כ-1000 ישובים יהודים וביצעו גם בהם טבח מזעזע. זו היה נקמתו המשוערת של הקיסר החולה ביהודים, בגלל תחושת ההשפלה על היעלמותם של שלושת הפסלים בתל שלם.

משנה ד' שרד תיעוד של 1428 קברים, רובם תוצאה מקרבות הקשורים למלחמה: 1351 בביתר, 36 בנחושת, 24 בכחלה/קוחלה/כחלת, 16 בבית עמראן ואחד גם בהרדיס שניטשה משנה ד' מרוב לוחמיה היהודים.

נקמה רומאית

עם כיבושה החוזר של ירושלים הושב לה שמה הפגאני 'קולוניה איליה קפיטולינה'. בסוף שנת 136 העביר המצביא סברוס את השליטה ביודיאה חזרה לידי הנציב טינאוס רופוס וללגיון שלו, שבמשך כל המלחמה הסתגרו במחנה המפקדה בקיסריה. סברוס עצמו מונה כנציב הפרובינקיה החדשה 'סוריה פלשתינה', ועבר לאזור סוריה.

רופוס מיהר לעלות לירושלים למסע נקמה פרטי בתושביה: הרס מבני דת, רצח מאות אלפי יהודים והחרים את אדמתם. עדות על כך יש לנו מכתביו של אב הכנסייה אובסביוס ותיאורים בתלמוד הבבלי והירושלמי.

סביר שבתום אורגיית הדם וההרס מיהר רופוס שרצה לשמר את מעמדו כנציב בפועל לחדש את בניית אליה קפיטולינה שנפסקה במשך ארבע שנות המלחמה. ע"פ מטבעות רומים פרובינציאלים נבנו בהר הבית מקדש 'הטריקמרון' ליופיטר הקפיטוליני ובנות לווייתו יונו ומינרווה ומקדשה של טיכה שדאגה לשגשוג העיר. מטבעות אחרים העידו על מקדשים שנבנו מאז לפורטונה פטרונית העיר, לדיוניסוס אל המין והיין ולאלים רומאיים נוספים.

בפירושו לספר ישעיהו סיפר הרונימוס הנוצרי על גורל היהודים שנמלטו בסוף המלחמה למערות המסתור: :..'עד כי הם עצמם, ונשיהם וילדיהם יחד עם זהבם וכספם...נשארו בנקיקי האדמה והסתתרו במערות העמוקות ביותר".

מערות קומראן - מערה מספר 4. צילום: ויקיפדיה

בתום הרצח והרס מבני הדת היהודים בירושלים, פנו לוחמי הלגיון ל'צוד' את אדירי היהודים שנמלטו למערות המסתור והמפלט ביהודה, בשומרון ובשפלה. מקומות המחבוא הללו נבנו  בזעתם ובדמם של עבדים ופועלים שנשאו את הציוד הכבד למערות תוך חירוף נפשם וסיכון חייהם בריחוף מעל תהומות הנחלים במדבריות יהודה, שומרון ויהודה.

בעזרת מידע מדויק שאולי זכו לקבל ממשתפי פעולה מקומיים איתר הלגיון את פתחי המערות במצוקי הנחלים והשכיל להקים מעליהן ועל ראש מצוקי הנחל מולן, מחנות מצור קטנים. המערות הפכו למלכודות מוות לאלה שנמלטו אליהם הם  גוועו ברעב מחוסר המזון או נחנקו מעשן מדורות שהובערו בפתחי המערות.

גורל אוצרות המקדש

להערכת החוקרים של ארכיון בר כוכבא, בשנה ד' למרד מסר הלל ל'בני צדוק'  יריעת נחושת דקיקה והכוהנים חרטו עליה ב'כתב יהודי' שמות/ציוני קוד סודיים של כ-64 אתרי גניזה של אוצרות מהמקדש. המגילה החרוטה הוחזרה להלל שמסרה לשמעון. הוא הפקידה בידי שניים מנאמניו, נחשון ובן סימון.

יחד עם הכוהן הגדול בדימוס אברהם בן צדוק יצאו השלושה לממתחם מערות הגניזה הסודיות של 'בני צדוק' בקומראן. שם הניחו את המגילה על מדף במגרעת טבעית שנפערה בדופן המערה כשהיא פתוחה לשני גלילים. השליחים הותירו במערה עדות לפועלם: שקל כסף ונר 'בר כוכבאי' שנותר על סף הכניסה.

מ'גילת הנחושת' הפתוחה נותרה שם פתוחה כספר תורה המונח על התיבה בבית הכנסת, עד איתורה ב-1952 ע"י משלחת צרפתית/ירדנית. למרות חשיבותם המחקרית וההיסטורית של הפריטים, נמנעו החוקרים מאזכורם בכל פרסומיהם.