הפסולת החקלאית – מכת מדינה ואיום על ביטחון המזון

פסולת חקלאית. צילום יחצ

הפסולת החקלאית בישראל הולכת ומצטברת – ניילונים, רשתות, חוטים, טפטפות, צינורות, חממות שהתפרקו, גזם ושלפים שנשארים אחרי קציר. חלק מהחקלאים מנסים להתמודד עם הבעיה בדרכים עצמאיות, אך לרבים אין אמצעים כלכליים לכך. התוצאה: השדות הפתוחים מתמלאים שאריות, הקרקע נפגעת, ומחלות ומזיקים מתפשטים.

בוועידת ישראל לחקלאות שהתקיימה בשנה שעברה הוצגו נתונים מדאיגים: בישראל מצטברים מדי שנה מאות אלפי טונות של פסולת חקלאית, שרק חלק קטן מהם ממוחזרים. הדוברים הסכימו כי הבעיה אינה נקודתית אלא מערכתית, ודורשת התערבות ממשלתית.

בין הפתרונות שעלו: מחזור פסולת חקלאית בקנה מידה ארצי – הקמת מתקני השבה ותחנות מיון, חובת אחריות יצרן – חיוב מפעלי פלסטיק לחממות ולטפטפות לקלוט חזרה את חומרי הגלם, שימוש בגזם – כחומר לייצור קומפוסט, לרפד בלולים ולשימוש ברפתות, עידוד סבסוד – מתן מענקים ממשלתיים להקמת מפעלי מיחזור חדשים לצד חיזוק קיימים, הגברת אכיפה – יותר פקחים שיוודאו עמידה בתקנות בשטח.

הפסולת החקלאית בישראל איננה בעיה מקומית של חקלאי כזה או אחר – היא אתגר לאומי המשפיע על בריאות הציבור, על איכות הסביבה ועל עתיד ביטחון המזון. ועידת ישראל לחקלאות 2025 שהתקיימה השבוע בירושלים עוסקת שוב בנושא הפסולת החקלאית והכלים להתמודד איתה.  הוועידה מתקיימת בשיתוף פעולה עם משרד החקלאות, מרכז השלטון האזורי, קק"ל, תנועת המושבים, התנועה הקיבוצית, קרן קנט ומועצה אזורית רמת נגב.

"בכל רחבי המדינה מצטברת פסולת חקלאית בהיקפים עצומים – חומרים פלסטיים, חממות שפורקו, גזם ושיירי גידולים. כל אלה מהווים מצע למחלות, וירוסים וחיידקים ומהווים איום ישיר על ביטחון המזון של מדינת ישראל. הפתרון לא יכול להיות נקודתי או מקומי – זו בעיה לאומית. המשרד להגנת הסביבה חייב לקחת פיקוד, להקים יחידה ייעודית לניהול ומחזור פסולת חקלאית, ולפעול בשיתוף משרד החקלאות ומשרד האוצר. יש דוגמאות ברורות ממדינות אירופה, שם נושא המחזור מטופל באופן מסיבי כחלק אינטגרלי מהחקלאות. אם בישראל לא ננקוט צעדים דומים, הייצור החקלאי ייפגע קשות", מזהיר דובי גודינגר, מנהל חברת 'פלפל סידס' (זרעים).

דניאל מורגנשטיין, מושבניק, לשעבר כלכלן וכיום אקולוג, יועץ סביבתי ומתכנן אורבני: "הבעיות אינסופיות. פסולת בעלי חיים שלא עוברת טיפול נכון – גופות של בעלי חיים, חלקים לא ראויים לעיבוד – עלולה לגרום להתפשטות מגיפות. כיום קולט את הפסולת הזו מפעל 'פסדין', שמייצר ממנה מזון לבעלי חיים. זו דרך נכונה, אבל השירות עולה כסף ולא כל חקלאי מוכן לשלם. כמו כן, בצד הצומח – שורפים שלפים וגזם בשדות. השריפות האלה מייצרות גזי חממה ותורמות באופן ישיר להתחממות הגלובלית. במקום זאת אפשר להטמיע את השלף בקרקע כדשן אורגני, או להפוך את החומר לשכבת חיפוי במטעים ובפרדסים. מעבר לפגיעה הישירה בקרקע ובמים, הפסולת הופכת גם לכלי נשק אקולוגי. בעלי הדרים מרעילים פגרים כדי להדביר זאבים, אבל הנשרים והעורבים הם שנפגעים – וזה מדרדר את המערכת האקולוגית כולה."

המומחים לנושא מסכימים כי יש פתרונות טכנולוגיים ומסחריים – אך הבעיה היא אכיפה והיעדר מדיניות לאומית כוללת. מצד אחד למשרד החקלאות אין מספיק פקחים, המשרד להגנת הסביבה כמעט ואינו אוכף בשטח ומצד שני אין סבסוד או תמריצים כלכליים שיקלו על החקלאים למחזר.

מורגנשטיין: "קודם כל חייבים הסברה ליצירת מודעות אמיתית. אחר כך – אכיפה נוקשה. רק כך נוכל למנוע את המגיפה האקולוגית שמתחילה כבר היום."