סנונית

סיפור קצר - מקום ראשון מאת: טובי סגל, מטע

סנונית. צילום: גיל שעני

אור סיפר לי בעיניים בורקות איך היום נכנסה לגן סנונית. דרך מילותיו ראיתי אותה עפה מקיר לקיר, מחפשת מקום מוגן מהילדים הצוהלים תחתיה. גם היא, כמוהו וכמוני, נקלעה לשם, לחברת האנשים, לא יודעת מאין תמלט. אור בכה כל בוקר מחדש כשנפרדנו, חבק את רגלי, לבסוף נקרע ממני. כך גם בשנה השלישית באותו גן, עם אותה גננת, שאפשר דווקא לסמוך עליה. 

לפתע עלה בי זיכרון, של סנונית אחרת מתעופפת ברחבי התיכון שלי, של רינת ושלי מתבוננות בה. מבטנו עוקב אחר מעופה המסתחרר, בעוד אחרות סוקרות אותנו בגיחוך. 

כשהכרתי את דני, ראיתי במבטו שהוא מבין את עוקבי הסנוניות, שגם הוא נקלע לחייו מנסה להתמלט, שגם אצלו רועש מתחת לשקט.

ארבעה ילדים וכעשרים שנים עברו ועכשיו נהר זורם בינינו, קוצף וזועף. מבטו התכהה, נרדם בסלון לאחר יום עבודה וגם אני, לרוב איני מוצאת, לא יודעת אם אני מחפשת ואחר מה. יודעת שהייתי רוצה שדני ישאל על הילדה שהייתי, מתי היא חייכה, מתי התייפחה, על הלטאות שניסתה לתפוס. אבל דני לא מתעניין בה. 

אור בקש שנשחק יחד בפליימוביל, אני שוב האמא, הוא מתעקש שלא אבחר דמות אחרת. גם במשחק אני לא יכולה להפליג. אז בחרתי שאמא ואור פליימוביל ישוטו בים, שיפגשו לוויתן, שילטפו אותו יחד. אמא פליימוביל תוכל להביט רגע בעינו הגדולה ולהתחבר למשהו גדול ועתיק ממנה, מסתורי וחי.

"אמא?" אור קורא לי.

"מה?"

"את אוהבת לשחק איתי?".

"כן, אהוב, כשאני לא עייפה", וחושבת לעצמי מתי קרה שלא הייתי עייפה וממה בכלל אני כל כך עייפה. לפתע דני נכנס לסלון, מתיישב. "את יודעת?" הוא אומר ומבטנו נפגשים, "היום נכנסה לי לרכב סנונית".

מאת: טובי סגל, מטע