מַרְאָה לַחֶבְרָה שֶׁלָּנו

כשמבוגרים משפילים, מקללים, מאיימים ופותרים סכסוכים בכוח, הם לא יכולים להתפלא כשהדור הצעיר לומד את אותה השפה בדיוק

כולנו מזועזעים מהרצח של ימנו בנימין זלקה ביום העצמאות, רצח שבוצע על ידי בני נוער.

אני מבקש להזכיר כי אלימות נוער לא נולדת בריק. אלימות לא מופיעה פתאום במסדרונות בית הספר, ברחובות או ברשתות החברתיות כאילו צמחה מעצמה.

בני נוער הם מראה. הם משקפים את מה שהם רואים בבית, ברחוב, במנהיגות הפוליטית, בתקשורת ובחברה כולה. כשמבוגרים משפילים, מקללים, מאיימים ופותרים סכסוכים בכוח, הם לא יכולים להתפלא כשהדור הצעיר לומד את אותה השפה בדיוק. זה תמרור אזהרה לא רק למערכת החינוך, אלא לחברה כולה.

אנו נוהגים להתייחס לדוגמא אישית כערך חיובי וטוב, אך כדי שהוא באמת יהיה חיובי אנו צריכים להתנהל במודעות גבוהה ובאחריות למעשינו ולאמירותנו.

מנהיגות היא לא מה שאתה אומר – היא מה שאתה עושה.

אנחנו משלמים מחיר של שנות קורונה ושנות מלחמה שפגעו ברצף הלמידה ובעיקר יצרו עומס רגשי-חברתי גדול. מזכיר כי זו לא רק האלימות, מדובר גם עליה משמעותית בדיכאון, בנסיונות האבדניים ועוד. בנוער כמו בחברה הכללית.

קל מאוד להאשים את הנוער. לומר שהם חסרי גבולות, חסרי כבוד או חסרי ערכים, אבל קשה הרבה יותר להביט במראה ולשאול: איזה מודל אנחנו מציגים עבורם?

הבעיה איננה רק האלימות הפיזית. לעיתים האלימות המילולית והרגשית מסוכנת לא פחות. כשמבוגרים מזלזלים, מבטלים רגשות של אחרים או פועלים בכוחנות קשה, בני נוער מפנימים זאת במהירות. הם לוקחים את הדפוסים הללו אל הכיתה, אל החברים ואל מערכות היחסים שלהם ובגיל ההתבגרות גם מעצימים זאת.

לא נשאיר את הפעולות רק לנשות ואנשי החינוך, או רק לגורמי הרווחה או המשטרה, האחריות היא של כולנו. הפתרונות שהפכו לברירת המחדל הם עוד עונש, הצבת מצלמה או השעיה, שפעמים רבות הם בהחלט תורמים וחשובים, אך הפתרון העמוק לחברה בריאה מתחיל בדוגמה אישית.

מבוגרים צריכים להבין שכל מילה שלהם היא שיעור, כל תגובה היא חינוך, וכל בחירה שלהם נצפית ונלמדת. אי אפשר לדרוש כבוד בלי להעניק אותו, ואי אפשר לחנך לאיפוק מתוך התפרצות.

מה עושים?

אין פתרונות קסם. אנחנו בריצה לטווח רחוק.

הכל מתחיל בבית. אחריות הורית. הדרכות הורים. הדרכות בבתי הספר, בשפ"ח, במרכזי הורים ומעורבות של רשויות הרווחה. סנקציות כשצריך.

תגובה מהירה וברורה לכל אירוע אלים.  לא טיוח ולא “נסגור בתוך המערכת”. טיפול מיידי וחד, הגדרת קווים אדומים ברורים.

אפס הזנחה בקהילה. אלימות נולדת הרבה לפני האירוע עצמו. צריך מערך שמזהה מוקדם בני נוער בסיכון דרך בתי ספר, רווחה, חוגים. לא מחכים לתיק במשטרה.

נוכחות אמיתית של מבוגרים במרחב הציבורי – מדריכי נוער, עובדים קהילתיים, סיירות הורים בעיקר בשעות הערב והלילה.

מסגרות שייכות חזקות. חיזוק תנועות הנוער, ספורט, מוזיקה, מנהיגות, התנדבות ויוזמות קהילתיות עם מחויבות אמיתית.

גבולות חדים-ברורים ודוגמה אישית הם לא רק חינוך, הם המצפן שמלמד בני נוער לפעול בדרכים רבות מבלי לתת מקום לאלימות. תמרור האזהרה כאן, על כולנו החובה לפעול.

בחברה הישראלית בכלל ואצל בני הנוער בפרט, מתרחשים מדי יום אינספור מעשים טובים ויוזמות מעוררות השראה. ראוי להפנות אליהם את הזרקור, להבליט אותם, ולהעניק להם מקום משמעותי ומכובד יותר בשיח הציבורי.

ארז אמבר

ראש מינהל חינוך במטה יהודה