רמ"י: מטמנת חרובית לא שייכת לשדות מיכה

עתירה של איגוד ערים דרום יהודה חשפה כי האיגוד שילם לשדות מיכה כ-20 מיליון שקלים "דמי אירוח" למרות שהמטמנה כלל לא נמצאת במשבצת של המושב. ביהמ"ש: עמדת האיגוד מנותקת מהמציאות ואבסורדית  

עתירה מנהלית שהגיש איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נגד החלטה של ועדת ההשגות של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), חושפת מערכת הסכמים כספיים סבוכה בין האיגוד למושב שדות מיכה סביב הפעלת מטמנת "חרובית". העתירה חושפת תשלומים בסך של מיליוני שקלים, כולל "נספחים סודיים" והסדר פשרה של כ-14 מיליון שקל, וכן את הסדר הארנונה מול המועצה האזורית מטה יהודה.

"איגוד ערים לשמירה על איכות הסביבה דרום יהודה"  הוקם בשנת 1993 מתוקף צו הקמה שניתן על ידי שר הפנים. באיגוד חברות: שלוש רשויות עירוניות: רחובות, יבנה, נס ציונה, שתי מועצות מקומיות: קריית עקרון, מזכרת בתיה ומועצה אזורית אחת: גן רווה. האיגוד מונה כ- 320 אלף תושבים ומכסה שטח בהיקף של כ- 120 אלף דונמים.

באתר האינטרנט של האיגוד נאמר כי " אחד ממוקדי הפעילות המרכזיים של האיגוד הינו הפעלת אתר הטמנת הפסולת “חרובית”, אשר מנוהל על ידו משנת 2004 ומשמש את הרשויות המקומיות החברות באיגוד וגופים נוספים להטמנת פסולת האשפה. אתר חרובית מנוהל על פי הסטנדרטים המחמירים ביותר ומלווה על ידי אנשי מקצוע הנדסיים ומתכננים ומפוקח על ידי המשרד להגנת הסביבה". יש לציין כי לאיגוד הערים יש אינטרס להמשיך ולהפעיל את אתר "חרובית" משום שהעלויות של הובלת האשפה לאתר זה זולות בהרבה מהובלת האשפה לאתרים מרוחקים בנגב.

עתירה לשומה גבוהה

כאמור, האיגוד עתר לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה להפחית את שומת דמי ההרשאה שקבעה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) להפעלת מטמנת "חרובית".

במרכז המחלוקת עמדה החלטת ועדת ההשגות של רמ"י, שקבעה כי על האיגוד לשלם כ-20.5 מיליון שקל (לפני מע"מ) בגין דמי השימוש במטמנה. האיגוד טען כי שומה זו אינה סבירה וכי יש להעמיד את התשלום על סכום נמוך משמעותית של כ-1.5 מיליון שקל בלבד.

שתי נקודות המחלוקת המרכזיות נגעו לטענה של האיגוד כי הוא משלם "דמי אירוח" גבוהים לאגודה החקלאית של מושב שדות מיכה וכי הוא משלם ארנונה על שטח המטמנה למועצה האזורית מטה יהודה. האיגוד ביקש לקזז תשלומים אלו מהכנסות המטמנה בעת חישוב השומה ובאופן כזה להפחית באופן משמעותי את הדרישה של רמ"י.

תשלום "דמי אירוח"

בכתב העתירה פירט האיגוד את השתלשלות התשלומים ששילם לשדות מיכה במהלך השנים שבהם הוא מפעיל את אתר "חרובית". לטענת האיגוד, המושב החל בהפעלת המטמנה כבר בשנות ה-90 ובמעורבות של המועצה האזורית מטה יהודה. בשנת 2001 אף הגיש המשרד להגנת הסביבה כתב אישום כנגד האגודה בגין הפעלה של המטמנה בלא רישיון ובניגוד לתקן.

על רקע חדלות פירעון של האגודה החקלאית של המושב, פרסם המשקם של האגודה בשנת 2003 מכרז לתפעול המטמנה, ואיגוד ערים דרום יהודה זכה בה.

ההתקשרות בין האיגוד למושב שדות מיכה החלה בשנת 2004. על פי כתב העתירה, האיגוד חתם ביום 4.4.2004 על הסכם להפעלת המטמנה, שכלל התחייבות לשדרוג המטמנה בהתאם לתקן ותשלומים של כ-6.22 מיליון שקל בתוספת מע"מ, בצירוף תשלום של 16-20 שקל בתוספת מע"מ לכל טון פסולת. בהסכם זה צוין במפורש כי שטח המטמנה נמצא בשטח המשבצת של המושב.

בשנת 2004 קבע בית המשפט כי המטמנה הישנה תיסגר והמטמנה החדשה תיפתח על ידי הזוכה במכרז. אך המטמנה הישנה המשיכה להיות מופעלת עד שנת 2010 וזאת בכפוף לרישיונות זמניים שניתנו לה מעת לעת.

בין השנים 2010-2013 לא פעלה המטמנה בשל פסק דין שבו הצהירה רמ"י כי הקצאת המקרקעין מחייבת אישור של ועדת הפטור ותשלום על השימוש במטמנה תוך התחייבות להשקיע בשיקומה.

למרות שהמטמנה לא פעלה המושב דרש להמשיך ולקבל את התשלומים על פי ההסכם. באוקטובר 2011 נחתם בין הצדדים הסכם להפחתת התשלומים השוטפים ומנגד על הארכת תוקף תקופת ההתקשרות. בהסכם הוגדר "נספח סודי" (שלא הובא לידיעת רמ"י) שנועד להאריך את תוקף ההסכם משנת 2004 ולהסדיר מחדש את הסדרי התשלומים. בלשון המסמך נקבע כי "הצדדים מתחייבים לשמור מסמך זה בסודיות מוחלטת עד חתימת האיגוד עם ההסכם עם המנהל".

בספטמבר 2013 אושר הסכם פשרה משולש שבו המושב הסכים לסלק את ידו מאתר ההטמנה וזאת בתמורה להתחייבות של איגוד ערים דרום יהודה להמשיך בתשלומים השוטפים וכן, הסכמה רמ"י לוותר על תשלום דמי שימוש בגין תקופת העבר.

בשנת 2018 הודיע איגוד הערים דרום יהודה למושב שדות מיכה כי תקופת ההסכם פגה וכי תמה החובה להמשיך ולשלם לו עבור השימוש במטמנה. על רקע זה התפתחו מחלוקות כספיות בין הצדדים, שהובילו לתביעה שהגיש המושב נגד האיגוד. הסכסוך זה הגיע לפתרונו במסגרת הליך גישור בפני השופט (בדימוס) בנימין ארבל, אשר אושר בבית המשפט המחוזי ביום 19.1.2020.  במסגרת הסכם זה, הוסכם על תשלום חד-פעמי של 13 מיליון שקל למיצוי זכויות המושב לכל תקופת ההרשאה, בצירוף סך של 750,000 שקל לסילוק טענות המושב בגין הפרשי תשלומים לתקופות קודמות.

בסך הכל שילם האיגוד במהלך השנים 2004-2020 כ-20 מיליון שקל לשדות מיכה עבור השימוש בשטח מטמנת חרובית שהוגדרו כ"דמי אירוח".

"המושב פלש לקרקע מדינה"

בכתב תשובה לעתירה שהגישה רמ"י לבית המשפט, היא דחתה בחריפות ועל הסף את דרישת "איגוד ערים דרום יהודה" להכיר בתשלומים למושב שדות מיכה כהוצאה מוכרת בשומה. ברמ"י הבהירו כי המושב הוא "פולש" למקרקעין, ההסכמים בינו לבין האיגוד הוסתרו מהמדינה, והיא לא תכיר בתשלומים שמקורם בעסקה שנעשתה "על קרקע לא לה".

בתגובתה, רמ"י מציגה עמדה נחרצת בנוגע למעמדו של מושב שדות מיכה במקרקעין שבהם פועלת המטמנה. לטענת הרשות, שטחי המטמנה אינם חלק משטחי המשבצת של המושב, והמושב פועל במקום כ"פולש" ללא הסדר חוזי עם המדינה.

הרשות מדגישה כי אין זה מתקבל על הדעת שהמדינה – כבעלת הקרקע – תישא בעקיפין בתשלום "דמי שכירות" (דמי אירוח) למושב עבור קרקע שבבעלותה שלה. "לו המדינה תשלם דמי אירוח, זה אומר שכל אזרחי ישראל ישתתפו בתשלום לעירייה על שירות שהם לא מקבלים", נכתב בכתב התשובה, המגדיר את הדרישה כ"אבסורדית".

הסכמים סודיים

אחת הטענות המרכזיות שרמ"י מפרטת בכתב התשובה שהגישה לבית המשפט,  נוגעת לאופן שבו נוצרו ההסכמים הכספיים בין האיגוד לבין שדות מיכה. רמ"י חושפת כי האיגוד והמושב חתמו על נספחים להסכמים ביניהם שכללו התחייבות מפורשת לשמירה על סודיות מוחלטת כלפי רמ"י.

"הסכמת הצדדים ודאי לא יכולה לחייב את רמ"י, לא כל שכן שעה שלא נדרשה הסכמת רמ"י... שעה שהצדדים ידעו היטב מהי עמדת רמ"י, עד כי חתמו על נספח שבו התחייבו לסודיות מפני רמ"י", נטען בכתב התשובה. רמ"י מציינת כי האיגוד בחר להסדיר את ענייניו מול המושב כחלק מקידום האינטרסים העסקיים שלו, ואין לו להלין אלא על עצמו על כך שחויב בתשלומים אלו מבלי להסדירם מול בעלת הקרקע.

תשלומי ארנונה ומע"מ

בכתב העתירה העלה האיגוד טענות נוספות בעניין תשלומי הארנונה למטה יהודה והכרה בהוצאות המע"מ על עלויות התפעול של האתר.

האיגוד טען כי המועצה האזורית מטה יהודה מחייבת אותו לשלם ארנונה עבור כל שטח המטמנה בעוד שרמ"י מוכנה להכיר בהוצאות ארנונה רק עבור השטחים שבהם מבוצעת ההטמנה בפועל.

 האיגוד המשיך ופירט כי עבור כלל שטח המטמנה הוא מחויב לשלם ארנונה לפי סיווג "קרקע תפוסה – שטחים המשמשים למזבלה", שטחי המבנים המשמשים למטמנה בסיווג של "משרדים שירותים ומסחר" ויתרת השטח לפי סיווג "אדמה חקלאית". בשנת 2017 נקבע כי חיוב הארנונה הכולל השנתי יעמוד על 1.1 מיליון שקל צמוד לעדכון השנתי ולשינויים שיוכנסו בנכס.

כאמור, האיגוד ביקש לקזז מחישובי השומה לרמ"י את תשלום הארנונה על כל שטחי המטמנה שברשותו, ולא רק על שטחי תאי המקרקעין שבהם נקבעה השומה. עוד ביקש האיגוד להכיר במלוא הוצאות המע"מ על עלויות התפעול של המטמנה.

שומה אבסורדית

העתירה נדונה בבית המשפט המחוזי ירושלים לפני השופטת תמר בר אשר. בפסק דין שפורסם בתחילת חודש יוני דחתה השופטת את רוב טענות "איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה" נגד החלטת ועדת ההשגות של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י).

השופטת תמר בר-אשר לא חסכה בביקורתה על הפער התהומי בין השומות בפסק הדין ציינה כי שומת האיגוד "לוקה בחוסר סבירות כה קיצוני, תמוה ומנותק מהמציאות עד כדי אבסורד, כך שבפועל, כל שומה סבירה נתפסת בעיניו כשומה לא סבירה". השופטת הדגישה כי שמאות היא תחום מקצועי מובהק, וכי בית המשפט אינו נוטה להתערב בשיקול דעתן של ועדות מקצועיות בהיעדר פגם מהותי היורד לשורש העניין.

בית המשפט אימץ את עמדת ועדת ההשגות של רמ"י, שקבעה כי לפי מיטב המסמכים שלפניה שטח המטמנה הוא בבעלות רמ"י, וכי אין להכיר בתשלום של "דמי אירוח" למושב שדות מיכה בעת חישוב השומה.

השופטת בר-אשר הדגישה כי רמ"י כלל לא הייתה צד להסכמים על תשלום "דמי אירוח" ואלה אף הוסתרו ממנה באופן מכוון. הליכים משפטיים קודמים קבעו באופן מפורש כי המקרקעין הם בבעלות רמ"י ואינם חלק משטחי המשבצת של מושב שדות מיכה.

"גם אם מסיבה כלשהי מועבר לגורם שלישי תשלום שהוא במהותו מעין דמי שכירות, ההנחה בשומה היא שאין מקום להביא שיקול זה בחשבון", ציינה השופטת בפסק הדין.

השופטת הדגישה כי כל עוד שיש למושב שדות מיכה השגות בהקשר לבעלות על שטח המטמנה הדרך לדון בסוגייה זו היא לא בסמכות של ועדת ההשגות של רמ"י.

לפיכך, נקבע כי על האיגוד לשאת בתשלום המלא לרמ"י, וכי אם הוא סבור כי עליו לקבל שיפוי על תשלומיו למושב, עליו לנקוט בהליכים משפטיים מתאימים, אך אין לכך מקום במסגרת השומה של רשות מקרקעי ישראל.

סופו של דבר, עתירת האיגוד נדחתה (למעט הסוגייה הטכנית בעניין המע"מ שוועדת ההשגות תשוב ותדון בה) והאיגוד חויב לשלם את מלוא הסכום של השומה שנקבע בסך של 20.5 מיליון שקל.  בשל היקף העתירה החריג והמשאבים הרבים שנדרשו למענה מצד המדינה, חייב בית המשפט את איגוד ערים דרום יהודה בהוצאות משפט בסך 50,000 שקל.