רוקדים על גג העולם

כורדי, תימני, קוצ'יני ומרוקאי מגיעים לעין נקובה. זו לא התחלה של בדיחה, כשהלהקות האתניות של מטה יהודה נפגשים, זה בדיוק זה.

רגע לפני שנכנסים לשנת המחול הקרובה, אנו מתכנסים להיפרד מזו שקדמה לה. רקדני הדבקה שלנו מעין נקובה מארחים אותנו באהבה.

אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים. אולי זו הסיבה לכך שאורלי חביבי, מנהלת הלהקות האתניות של מטה יהודה, מקפידה לתעד את הרקדנים שלה מכל זווית אפשרית: על הבמות, דקה אחרי, בחזרות, ברגעי שמחה וגם ברגעי משבר וגעגוע למשפחה שמעבר לים. כי כשכולנו עסוקים בלתרגל שוב ושוב מיקומים וצעדים קצת בעייתיים, ואחר כך מתמקמים מול הבמה כדי להתחיל בזמן עוד מופע מיני רבים, כמו שהתרגלנו לעשות, מי זוכר אחר כך את כל הפרטים הקטנים?

עוד שנת מחול חלפה עברה לה במהירות שיא, עם פינאלה הגונה ברחבי רומניה, וכולנו מתכנסים כדי לראות את אותם פרטים קטנים המתועדים בקפידה.

אצלנו, במשפחת הלהקות האתניות זה בדרך כלל הולך ככה: נפגשים ומזיעים כמו שצריך בכל יום שלישי בערב, מציגים תוצרים ברחבי הארץ על פי דרישה, ויש דרישה תודה לאל.

לקראת הקיץ מתגבשת רשימת הרקדנים המועמדים לנסיעה לחו"ל, לפסטיבל כזה או אחר, נקבע רפרטואר ריקודים שייצגו את ישראל בניכר, עליו עובדת הקבוצה הייצוגית של כל אחת מלהקות הדבקה, תימנית-מרוקאית, קוצ'ינית וכורדית.

ההתרגשות בעיצומה וכמוה גם התוכניות והעבודה המקדימה של אורלי. בעוד זמן קצר יפזזו אזרחי גרמניה / צרפת / רומניה / בולגריה / אסטוניה / איטליה לצלילי 'אהלן וסהלן', ה'מימונה', ועוד כאלה ואחרים, כולל ריקודי הורה ישראליים מוכרים.

יש משהו מעניין בלהשתייך למשפחת הרקדנים. קודם כל באינטראקציה בינינו אין הרבה תנאים והסתייגויות. בכל זאת, אולי מפגש של פעם בשבוע לא מחייב הרבה, אבל מספיקה נסיעה אחת לחו"ל כדי להבין אחר כך שהחוויה הקולקטיבית היא יותר מכור היתוך. זה יותר ממצב רוח מרומם או תמיכה הדדית כשצריך. זה בעצם היכרות אישית מעמיקה על כל המשתמע מכך גם אם לא שמנו לב. אחים לריקוד, לשמחה, לגאווה. ביחד!

בדיוק כך, שגרירים

"ברוכים הבאים לעוד שנה", מברכת אותנו אורלי ומתרה בנו בפעם המי יודע כמה חשוב להתמיד ולהגיע... אנחנו בדרך כלל ממושמעים, או לפחות חושבים ככה. מה שבטוח זה שאף אחד לא מתרגש מנזיפות כל זמן שהן נאמרות באהבה ובגלל שאכפת. זה הדדי, אגב.

המופעים שלנו מתקיימים במלוא הדרם בכל פעם שאומרים לנו להגיע. רקדני הלהקה עומדים על הבמה ומייצגים הרבה דברים מלבד עצמם: את המוצא האתני שלהם, את המועצה שמעודדת אותם, את השייכות למדינת ישראל, ואת ההשקעה הכוריאוגרפית שהתבצעה עד לאותה נקודה.

אנחנו יושבים ברחבה הענקית של אולם האירועים בעין נקובה, עם בופה עשיר והתרגשות מוכרת לסיטואציות בהן אנשים נפגשים, מתחבקים ומתנשקים... מוקירים את המארחים שלנו, ומקשיבים לאורלי חביבי – מנהלת הלהקות, למירי איבלר – מנהלת יד חריף, שתיהן מברכות אותנו להתחלות חדשות ויפות, להצלחה גורפת ומפרגנות לנו עם הרבה מאוד אהבה. אחר כך מגיעים העדכונים בנוגע למה עתיד להתרחש, מה נלמד הפעם ומה צפוי לנו.

בשלב הבא מכבים את האורות ומקרינים לנו את קליפ הנסיעה האחרונה לחו"ל. ככה זה, לטובת מי שלא נסע וגם לטובת מי שנסע. כי כמו שאמרנו, הכול מתועד.

תמר שלנו משוטטת עם המצלמה המיתולוגית וזו קולטת כל מה שצריך ומה שלא. במילים אחרות, תשכחו מהכחשות: הנה החבר'ה באוטובוס משדה התעופה לפסטיבל, הם נראים רעננים בדיוק כמו שאמורים להיראות אחרי עשר שעות נסיעה... הנה הם במסעדה, עכשיו על הבמה בפעם הראשונה, ובחזרות באולם במוטל ברומניה, הנה הם בשייט, בטיול רגלי, בבית מלון, משתטים בחדרים ועל הדשא, מתפקעים מצחוק, מתעמלים, ועושים חזרות שוב ושוב על הריקודים, מוציאים קיטור, מתעצבנים, מתחבקים, אוהבים, נפגשים ומתרגשים עם אנשי הקהילות היהודיות, משחקים קלפים עד לשעות הקטנות של הלילה, אוכלים מקופסאות שימורים, בדיוק יצאו מהמקלחת, עושים קצת ספורט, מצטלמים ועושים קרניים כמו ילדים, נהנים על גג העולם.

ייצוג חשוב

אכן, ייצוג ישראלי נאה וגם חשוב. הפסטיבל, לא משנה איזה, בכל מקום בעולם, הוא מוסיקה וססגוניות, אווירה חגיגית ושמחה, מופעי רחוב, דוכנים צבעוניים והרבה מאוד אנשים. אבל גם שליחות.

כשישראל עולה לבמה האירופאית, היא מביאה איתה בעיקר מסרים: את האחדות שיש בינינו בתוך הכפר הישראלי, את המרקם העדתי שמהווה פסיפס שלא קיים בשום מקום אחר, את היופי שבדבר שזכינו לו, את הדו קיום המרגש כשרקדני הדבקה רוקעים עם ג'לביות וכאפיות ואוחזים בדגל המדינה.

אנחנו אמנם רגילים, אלא שהביחד הזה בכלל לא מובן מאליו. הצופה האירופאי מסתכל ומנסה להבין באמצעותנו את המרקם, ולמה יש שוני בין ערוץ החדשות שלו לבין המופע השמח שמתרחש באותו רגע מול עיניו. הקבוצה הזו עושה לו משהו, אולי אפילו משנה אצלו את התפיסה...זה משהו חיובי שלנו...!! הישראלים...!! אסור להמעיט בערכו.

כבר מזמן למדנו מהי ערכה של שגרירות, גם אם ביומיום ותוך כדי "חילוף שיכול", אף אחד מאיתנו לא חושב על זה. בסך הכול אנו רוצים להצליח, ומבקשים להיראות הכי טוב שרק אפשר, ולחולל לצלילי המוסיקה שלנו.

לאותו רגע נתון נכנסת המשמעת שלנו, ההשקעה לאורך זמן, המחויבות האישית והרצון הטוב. מקבלים אותנו בחיבוק חם למפגש הראשון של השנה. אנחנו מתחילים את הריקוד שלנו ברגל ימין. אותו ריקוד אתני וישראלי, לכל אחת מן העדות שמרכיבות את משפחת הרקדנים של מטה יהודה, שיקפיץ אותנו, כמו כל שנה, על גג העולם.

אורנה אליהו

יד חריף

( עיתון בקיצור )