הורות במצב החירום, אסטרטגיה מומלצת להשגת מרחב רגשי מוגן
האיום הביטחוני מעורר חרדות והורים רבים ושאלים את עצמם כיצד ניתן לעזור לילדיהם. מנהלת המרכז הטיפולי "מעגלים" מייעצת
בימים טרופים אלו חרדות מבית ומבחוץ סובבים אותנו מכל עבר. הורים רבים שואלים את עצמם איך לעזור לילדים בשעה קשה זו, איך להגיב לשאלותיהם ואיך להרגיע אותם. אולי גם אתם חשים במלכוד: אם נרשה לעצמנו להרגיש חרדה ולבטא אותה, נהיה בסכנת שיתוק וחוסר יכולת להגיב. אם נתעלם מהרגשות ונתמקד רק בתפקוד, נמצא עצמנו במעין עמימות רגשית והתנהלות רובוטית. מה נוכל לעשות? האם אפשר לבנות תגובה הורית נכונה בכדי לא להיכנס למלכוד הרגשי? איך בונים אסטרטגיה להגדלת החוסן הנפשי של משפחתנו? ישנם ארבעה שלבים מומלצים שעונים על שאלות אלו: 1. קבלה 2. בעלות 3. ויסות 4. תקשורת שלב ראשון: קבלת הרגשות לתת רשות לילדים לדבר על מה שהם מרגישים, ורק אחר כך להוסיף פרשנות. למשל, ילדה מספרת: הייתה היום אזעקה; הערבים רוצים להרוג אותנו. התגובה הספונטנית היא: לא כולם רוצים להרוג אותנו. לכאורה זו תשובה מרגיעה, אך למעשה זו תשובה שאינה מאפשרת לאותה ילדה לשתף בפחד שלה שהערבים רוצים להרוג אותה. אם התשובה הספונטנית והמאזנת לנו באה מוקדם מדי, היא תעביר מסר שאסור לילדה להגיד שכך היא מרגישה, והיא תישאר עם רגשותיה לבד. אז מה לעשות? להשתהות עוד רגע עם התגובה, ולהגיב בשאלה כמו: מה זאת אומרת? או, למה את מתכוונת? הילדה קרוב לוודאי תמשיך: הם זורקים עלינו טילים; הם לא אוהבים אותנו; הם רוצים לפגוע בגן שלי; באמצע הקייטנה הייתה אזעקה. עצם השיחה שתיווצר, בעקבות שאלות אלה, תאפשר לילדה לאוורר את המחשבות והחששות שלה. אפשר להוסיף שאלות קונקרטיות שמתעניינות בפן המעשי, למשל, ומה עשית? ומה המדריך עשה? ומה החברים עשו? השאלות הקטנות הללו מאפשרות לילדים לפרוש את שעובר עליהם בפנינו, לשתף בפחדים ולזכות בהקשבה של ההורה. שלב שני: בעלות לרגשות חשוב שההורה יחזור במילים שלו על הרגשות ששמע מהילד, למשל: וואו! נשמע שפחדת; את מספרת שזה ממש בא לך בהפתעה ובכלל לא היית מוכנה; כשראית שכל החברים רצים, נבהלת. כשההורה נותן מילים לרגשות של הילד ונותן להם הכרה, הוא בעצם לוקח את הרגשות העוצמתיים אל תוכו ומחזיר אותם לילד כשהם כבר ניתנים לעיכול. הילד יכול אז להפוך לבעלים של עולמו הרגשי ממקום של שליטה ומתוך תחושת זהות ייחודית שלו על הדרך שבה הוא חווה את האירועים. חשוב גם שההורה יחזור במילים על מה שהילד מתאר כאופן שבו התמודד. לדוגמא - ילד: שמעתי אזעקה וראיתי שכולם רצים, הבנתי שזה מה שצריך לעשות וישר רצתי איתם. תגובה: איזה ילד חכם, לרגע לא ידעת מה לעשות, מיד הסתכלת מה כולם עושים, הבנת ורצת עם כולם! אמירה זו הופכת את מה שהילד חווה מאירוע מבודד לדפוס התמודדות שבבעלותו. עוד דוגמא: ילדה אומרת: לא בכיתי, אבל אורי בכה ממש. תגובה: אורי בכה כי הוא בטח נבהל, זה מבהיל, פתאום באמצע היום לשמוע אזעקה. את בטח גם נבהלת אבל הצלחת להתגבר, ולא בכית. תגובה כזאת נותנת הכרה גם לבהלה וגם ליכולת של הילדה להתגבר. כך הילדה לא תצא מוחלשת מאירוע שכזה, אלא מחוזקת מההכרה בכוחות שלה. שלב שלישי: מתן משמעות לאחר שווידאנו שהילד אינו מוצף, ניתן לשוחח על המציאות בשפה שמתאימה לו. חשוב שלא להגיש לילד את המידע בצורת הרצאה שעלולה להציף אותו, אלא לגרות אותו. למשל אפשר לשאול: אתה יודע, לא בדיוק כל הערבים רוצים להרוג אותנו, ולשתוק. כך מתעוררת סקרנותו של הילד. הוא יהיה מעוניין לדעת מההורה עוד ועוד, וישאל איך ולמה. כאן המקום לתרגם לשפה פשוטה עד כמה שאפשר את המצב בכללותו, כל הורה בהתאם לאמונתו ולהבנתו. חשוב לתת לילד את המידע במנות מדודות ולהרגיש מתי הספיק לו. לפעמים אחרי משפט אחד הוא יעבור לנושא אחר, וחשוב לאפשר לו זאת. שלב רביעי: תקשורת בין-אישית 1. חשוב לבסס נתיב של תקשורת עם הילדים. למשל לומר לילד: כשהייתה אזעקה, ספרי לי מה קרה לך ואני אספר לך מה קרה לי. או: היה לי כל כך מעניין לשמוע מה שסיפרת, בואי נספר לאחותך (או לאבא, או לכל אחד אחר). עצם שיתוף אנשים נוספים במה שהילדים חווים מייצר אווירה של נירמול ושליטה. בתהליך הזה מבסס הילד עוד יותר את בעלותו על רגשותיו, ובכך מתחזק החוסן שלו אל מול המצב. בתקווה לימים טובים יותר! סילבנה וינר - פסיכולוגית פרטנית, זוגית ומשפחתית. מנהלת המרכז הטיפולי 'מעגלים' בצור- הדסה. [email protected]
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?