שבע השנים הרעות
זיכויו של ניר סומך מעבירת ההריגה של שכנו, בּן טל ז"ל, שיחרר אנחת רווחה גדולה במשפחת סומך ממושב גבעת ישעיהו. האב, אהרון סומך: לקחו בן אדם חי ושרפו אותו, למה?
שבע שנים עומדת הבריכה בחצר הבית של שרה ואהרון סומך ריקה ממים ושוממת. עשבים שוטים צומחים סביבה, הצבע הכחול דהה, סדקים נפערו בקירות, מתקני המשחקים חלודים, ומדרגות העץ יבשו. השמחה הסתלקה לה וסמל השעשועים המשפחתי, הבריכה הכחולה והצוהלת, עטה גלימה שקופה של צער ואבל. בשבוע שעבר ניתן האות לסיומן של שבע השנים הרעות.
במשך שנים רבות התנהלה משפחת סומך מגבעת ישעיהו על מי מנוחות. האב, אהרון סומך, שהיה בן 9 כשעלה מעירק, והתחנך בהכשרה בקיבוץ נווה אור, שימש כמנהל אזור בית שמש בחברת חשמל. יחד עם אשתו, שרה, גידל ארבעה ילדים, גל, שירית, ניר וליטל והקים בית לתפארת. ב-1999 פרש מעבודתו בחברת חשמל בתום 35 שנות עבודה ופנה לתחביבו הגדול – טיולי ג'יפים ומדבר. הוא היה אחד הבעלים של חברה שהתמחתה בתחום ובכך ביטא את אהבתו לארץ ולנוף הקדומים המדברי.
שמחה גדולה הייתה בשנת 2005 כאשר הבן ניר, קצין בעל קריירה מבטיחה במשמר הגבול, ואשתו טלי, עברו להתגורר בבית שרכשו במושב גבעת ישעיהו, לא רחוק ממשק ההורים. הדבר חיזק את התחושה שהחיים זורמים במסלולם וכי העתיד צופן עוד בשורות טובות.
בן בית
ביתם החדש של ניר וטלי סומך שכן בסמוך לבית הוריו של בּן טל ז"ל, אשר התגורר ביחידת דיור צמודה לבית הוריו במושב. לא היתה זו היכרותם הראשונה של ניר וטלי סומך עם בּן, שנים רבות קודם לכן הכירוהו, בימי נערותם, בפנימיה החקלאית שבו למדו השלושה בצוותא.
לאחר שעברו להתגורר בגבעת ישעיהו התפתחה מערכת יחסים הדוקה בין בני הזוג ניר וטלי סומך לבין בּן. שעות רבות בילה בּן בבית המשפחה, סייע בעבודות הבית השונות, שמר מעת לעת על בנותיהם של ניר וטלי, ולמעשה היה בּן לבן בית של ממש. כפי דברי עדותה של חברה קרובה של ניר וטלי: "כמו שהיה בבית מקרר, תנור וגז, אז היה גם את בּן, הוא היה חבר של המשפחה וחלק בלתי-נפרד ממנה". בשנים הללו התנהל הקשר של ניר וטלי סומך עם בּן על מי-מנוחות, באופן תקין ושגרתי.
השלווה הכפרית הופרה באחת, באותו יום מר ונמהר, בחודש ספטמבר 2009, שבמהלכו נאלץ הבן, ניר סומך, לשלוף את אקדחו ולירות במי שהיה שכנו, חברו ובן ביתו, בּן טל. האירוע הטראגי שנפל כרעם ביום בהיר על בני המשפחה, ריסק את שגרת החיים והשליך את בני המשפחה אל מערבולת של אירועים והתמודדויות שהותירו בהם חותם עמוק וחרצו תלמים עמוקים בנפשם.
"פרשה כואבת מבחינה אנושית, קשה לניתוח משפטי, קדושת החיים מזה וחירות האדם מזה; אישום ברצח, הרשעה בהריגה, מאסר בעקבותיה וספק שלא נותן מנוח", כתב שופט בית המשפט העליון נועם סולברג בפסק הדין שניתן בשבוע שעבר וחתם טרגדיה קורעת לב, שבמרכזה בני זוג המתמודדים עם שגרת החיים כמיטב יכולתם ואף תומכים ומסייעים ככל יכולתם לשכנם, אך זה אינו מוצא טעם לחייו וסוחף אותם איתו אל התהום האפלה.
אהבה נכזבת
את תמצית הפרשה סיכמה השופטת ענת ברון שישבה בהרכב שדן בערעור ואמרה על השתלשלות האירועים שהביאה את ניר סומך אל מאחורי סורג ובריח: “סיפורה של אהבה נכזבת, שהתפתחה לכדי קנאה עזה ואובססיה, עד שלמרבה הצער העבירה את הקורבן (בּן טל ז"ל) על דעתו. לא סתם אהבה נכזבת, אלא כזו הנתונה לאשת איש – היא טלי, רעייתו של המערער שהיה גם חברו של בּן. תחילה נשמרה היא בסוד, עד אשר גילה בּן את נבכי ליבו לאוזניה של טלי בלבד. אך ככל שהתחוור לו לבּן כי לא יוכל לממש את אהבתו, לא ניתן היה עוד להכמין את הסוד. הוא דרש את קרבתה של טלי, התעקש להכתיב את אורחותיה, ואיים כי יטול את חייו אם לא תיענה לאהבתו. שגרת חייהם של ניר וטלי נהפכה על פיה. על בסיס יומיומי, בּן תבע קשר עם טלי והשמיע איומים על חייהם של בני הזוג, בכתב, בטלפון ופנים מול פנים”.
"ניר וטלי גילו סבלנות עד אין קץ להתנהלותו המטרידה והמאיימת של בּן, אף באופן שיש בו כדי לעורר תמיהה”, קובעת השופטת ברון, “בשיחות שנמשכו שעות על גבי שעות ניסה ניר לדבר על ליבו של בּן, ולשכנע אותו להמשיך הלאה בחייו. ניר שיתף את אימו של בּן במתרחש, התייעץ עם איש מקצוע מתחום בריאות הנפש, והרושם הוא שלקח על עצמו "לרפא" את בּן "מהמחלה" שבה לקה. אלא שמסתבר כי האובססיה של בּן לטלי היתה חשוכת מרפא”.
רק משכלו כל הקיצין, ניר וטלי עקרו עצמם מן המושב שבו התגוררו, וביקשו להמשיך בחייהם במקום רחוק מהישג ידו של בּן. ואולם גם זאת בּן לא איפשר. במשך ארבעה ימים הוא ערך עשרות רבות של שיחות טלפון לכל מוסדות החינוך באזור הדרום – עד שהצליח לאתר את מקום עבודתה החדש של טלי. הצעד הבא של בּן היה להופיע בפתח ביתם החדש של בני הזוג, לא לפני שהתקשר לטלי ואיים על חייהם של השניים – משלא יכול היה לשאת עוד את התנתקותם ממנו.
"זוהי זירת הרצח, ונוֹכחוֹת בה שלוש הדמויות שנקשרו במשולש יחסים בלתי אפשרי”, אומרת השופטת ברון, “האהבה האובססיבית, שהלכה והתעצמה במשך חודשים ארוכים, מתנקזת לאותו רגע גורלי שבו הגיע ניר ברכבו אל החניה הסמוכה לביתו, לאחר שהוזעק לשם על ידי טלי, ועצר לצד הרכב שבו ישב בּן ומתוכו שוחח עם טלי. בתוככי הבית שהו בנותיהם של ניר וטלי ואביה של טלי. בחלוף זמן קצר, רגעים ספורים מעת שעצר את הרכב, ירה ניר בבּן שלוש יריות מנשקו האישי והרג אותו”.
השופטת מותחת ביקורת על בית המשפט המחוזי ש"דחה מכל וכל את גרסתו של ניר כי הירי היה מעשה של הגנה עצמית" והיא מוסיפה ומסבירה את הצורך להתערב בפסק הדין שנתן המחוזי, “ככלל, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות עדים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. ואולם בצידו של כלל זה – חריגים...בתשתית העובדתית כפי ששורטטה בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי נפלו טעויות מהותיות – ואלה מצדיקות את התערבותנו בממצאים שקבע".
כאמור, בית המשפט החליט לזכות את ניר סומך מעבירת ההריגה וקבע כי לאור הנסיבות, הזיכוי הוא מחמת הספק. על עמדתו האמיתית של בית המשפט ניתן ללמוד מהדרישה של אב בית הדין שהשב"ס ישחרר מיד את סומך ולא יכפה עליו לשוב אל בית הכלא גלבוע. בשב"ס הופתעו מדרישת בית המשפט אך נענו לה, ולאחר הליכים שנמשכו שלוש שעות עמדו במשימה וניר יצא לחופשי היישר מחדר המעצר שבבית המשפט העליון. אז התברר כי ניר היה כה משוכנע כי בית המשפט יזכה אותו ולפיכך ביוזמתו לבש בגדים אזרחיים מתחת לבגדי האסיר הכתומים איתם הגיע למשפט.
שרפו אותו
בבית הוריו של ניר סומך יושבים האב, אהרון סומך והאחות הצעירה, ליטל, ומנסים לסכם את השנים הקשות איתן התמודדו. הם מספרים על ניר, המפקד שתמך בחיילים החלשים ואף ביקש לפקד עליהם כדי שיוכל לתמוך בהם, ושרצה לתמוך ולסייע לשכנו.
"נעשה עוול. לקחו בן אדם חי ושרפו אותו, למה זה היה צריך לקרות? “, אומר אהרון סומך, “מי שהיה צריך להוציא את האמת לאור עשה את ההיפך. רצו להוכיח משהו, ולצערי כנראה הטעו את בית המשפט המחוזי".
בשלב כלשהו ניר התייאש מבית המשפט?
"הוא לא הסכים להודות. אמר, אני אשב מאה שנה בכלא אבל לא אוכל לחיות יום אחד אם לא אדע שעשיתי זאת רק כדי להגן על חיי ועל חיי משפחתי".
מה הייתה התגובה שלכם להצעה של בית המשפט להפחית את העונש לחמש שנים?
ניר אמר: מה שאבא שלי יגיד, אמרתי אני מסכים העיקר שהוא ייצא. למזלנו ובעזרת השם המדינה דחתה את ההצעות של בית המשפט וכשהגיע ח"י בפברואר באמת יצאנו לחיים".
עברו עליכם שנים קשות. איך החזקתם מעמד?
ליטל: נכון, עברנו שנים ארוכות ולא פשוטות. מה שההחזיק אותנו זה המשפחתיות שלנו והביחד שלנו. כן, יש לנו הרבה כעס והרבה תהיות על מח"ש וההתנהלות של בית המשפט אבל אנחנו מסתכלים קדימה. הכי חשוב זה שניר חזר לבנות שלו ומשלים עכשיו שעות משפחה. שבע שנים רעות עברו ועכשיו אנו מקווים לשבע השנים הטובות.
לבני המשפחה חשוב להדגיש כי הם מבינים גם את הכאב של בני משפחתו של בּןטל ז"ל. “אין ספק שגם למשפחת המנוח יש כאב ואנו לא שופטים אותם על כך. הדבר החשוב הוא שהאמת יצאה לאור", אומרת ליטל ומוסיפה, “הדבר האחרון שניר רצה היה להגיע למצב שהיה, וזה לא עלה על דעתו. העובדה שהוא נאלץ לקחת חיים של בן אדם זה דבר ששרף אותו מבפנים, אבל הוא אמר שאם לא היה פועל כפי שפעל, אז הוא היה היום מתחת לאבן בבית הקברות".
אהרון, אומר שהמחיר שגבתה ממנו הפרשה העגומה מתבטא בבריאות שלו שנפגעה קשות. “זו התמודדות מאוד קשה.
חצי מהבריאות שלי נפגעה. כדי להרגיע את עצמי כתבתי קובץ שירים שמוקדש לניר".
אחד השירים נושא את הכותרת "אני מאמין בן" ובו מבטיח האב לבנו "נמתין לאביב שעוד יגיע, לשובך בן" (ראה את השיר המלא בנפרד).
לאן מועדות פניו של ניר היום?
אהרון: אנחנו לא יודעים, אבל נעמוד אחרי כל החלטה שלו. אני חושב שבמשטרה היו שמחים לראות אותו חוזר
ומתי תחדש את הפעילות בבריכה המשפחתית?
אהרון מחייך: נתחיל לשפץ אותה בקרוב ובעזרת השם נמלא אותה במים.
יובל רובין
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?