יחסים מנגנון הקיפאון הנשי

חשוב, חשוב, חשוב, שגברים ונשים ידעו אודות מנגנון הקפיאה הקדמוני, שעלול לגרום גם לאישה דעתנית ועוצמתית להשתתק כשהיא מתמודדת מול גבר

לפני כעשור עברתי דירה. חשקתי בה זמן רב, וחיכיתי עד להתפקע בדירה הישנה כדי שזו תתפנה עבורי. והנה סוף סוף הרגע הגיע. החוזה נחתם, בעל הבית אוחז ברשימת התכולה, והוא ואני, עוברים מחדר לחדר בדירה הריקה, מוודאים שהכל במקום, שהכל תקין, במעמד מסירת המפתח.

הוא בן שישים פלוס. נשוי. חביב להפליא, מלא רצון לעזור, לסדר ולתקן כל מה שאבקש.

אנחנו עוברים בין החדרים, ומגיעים למקלחת. קטנה וצפופה. אני נכנסת לראות משהו, והוא נשען על משקוף הדלת. אני קולטת לפתע שהוא שואל אותי שאלות אישיות. אישיות מדי. כאילו מתוך דאגה וחיבה, שואל אותי איך אני מסתדרת לבד, בלי בן זוג, בלי גבר בסביבה. והוא נשען על המשקוף. חוסם לי את המעבר החוצה.

ובאותו רגע זה קרה.

המנגנון הופעל.

המערכת שלי זיהתה סכנה. סכנת אונס. סכנת מוות.
בהלה מילאה אותי. מצאתי את עצמי מחשבת את המרחק מבתי השכנים. מי ישמע אותי. מי נמצא בכלל בבית בשעה זו של הבוקר. חשבתי לעצמי מה יהיה על הדירה שכה חשקתי בה, ובה בעת סנטתי בעצמי על המחשבה המטופשת וצרת האופק הזו, ברגע כזה, על פי תהום המוות.

באחת כל שמחת החיים, ההתלהבות והחיוניות שלי עזבו אותי.
יתירה מכך - העוצמה, העצמאות, האסרטיביות, הנוכחות שלי..."נשמתי פרחה" – באמת. הנשמה היתירה שלי לא היתה עימי. לא תבונתה ולא כוחה. קפאתי.

הובלתי אותנו החוצה מהמקלחת. חתרתי לכיוון הדלת. לא מפרה את כללי ההצגה ש"הכל בסדר איתנו, עסקים כרגיל" למרות שמבפנים הייתי עיסה רוטטת של פחד.

כשהוא שאל אם אפשר לנשק אותי הפניתי לו את הלחי. עד היום בא לי להגיד על זה, "כמו סתומה", ואני נושמת ולומדת להגיד, "כמו מישהי שהופעל בה המנגנון".
"זהו?", הוא שאל, "כן" אמרתי. הוא הלך.

הישרדות קדמונית

חשוב, חשוב, חשוב, שגברים ונשים ידעו אודות המנגנון. מנגנון הקפיאה. מנגנון שעלול לגרום גם לאישה דעתנית, עוצמתית, משוחררת ומחוברת לאבד כל טיפת עוצמה. לאבד את קולה. לאבד את היכולת לשים גבול ברור.

האיש ההוא לא תקף אותי. לא פגע בי. לא העליב אותי. לא פלש למרחב שלי בלי רשות.
אם תשאלו אותו הוא בטח יגיד שאני בחורה מקסימה וסקסית ושהוא ניסה את מזלו הכי בעדינות ובג'נגטלמניות, ונסוג מיד כשהבין שזה לא מתאים.

אני יצאתי מזה מטולטלת עד עמקי נשמתי.
בעיקר כעסתי על עצמי והתביישתי שממרומי גילי ומעמדי, לא יכולתי להציב גבול פשוט ורגוע.
היום אני יודעת עד כמה חזק וקדמון מנגנון הקפיאה. מנגנון שתכליתו הישרדות. שמתוך שלושת האופציות- fight, flight ,freeze, (לחימה, בריחה, קפיאה) בוחר בקיפאון כאופציה משמרת חיים.

ואני יודעת שעוד נשים רבות מתביישות באיבוד עוצמה רגעי זה ובתוצאותיו. לכן חשוב לי לשים את זה כאן.

חשוב לי שנדע, שנזהה כשהמנגנון הופעל בנו, וכך נוכל לנוע מעבר אליו, להשיב לעצמנו קול ישיר ובוטח שאומר, בפשטות - "היי, זה לא מתאים".

ולכם, גברים אהובים, נקודת המוצא שלי היא שרובכם המוחלט לא רוצה לפגוע באישה. ובטח לא רוצים להתעורר בוקר אחד עם תלונה על הטרדה מינית שאין לכם מושג מאיפה היא באה. אז שימו לב אם ומתי אנחנו קופאות. ואל תטעו לפרש קפיאה כהסכמה. חכו ל"כן" מוחלט, שמח ומתלהב. לא פחות מכך. ואם יש בסביבתכם נערים וגברים צעירים - אנא, יידעו אותם על המנגנון.

מצבי קיפאון

לשירותכם, הנה רשימה שהכנתי עם חברות, לגבי מצבים שעלולים להקפיא אותנו בשלבי החיזור והגישוש:

1. כשאנחנו מופתעות. בניגוד למה שהראו לנו בסרטים, זינוק מאחור, נשיקה בהפתעה והצמדה לקיר זה לא מגניב. תודה.

2. כשאנחנו אחד על אחד, במקום סגור או מבודד. מעלית, חדר מדרגות, שירותים, חוף מבודד - לוקיישנים מקפיאים! עדיף בית קפה הומה.

3. כשאתם פועלים בשני רבדים. מדברים על משהו אחד (תכולת דירה, למשל) וחותרים או רומזים למשהו אחר. זה שם אותנו במצב מבלבל שלא ברור לנו למה להגיב. תהיו ישירים. עדיף.

4. כשאנחנו בעמדה של מתן שירות, כשיש יחסי סמכות, כשאתם לקוחות שלנו ולהיפך. כשמשהו חשוב לנו (דירה, משרה, עסקה) תלוי בכם.

5. כשחוסמים לנו את המעבר, כשסוגרים מאחורינו דלת.

כן, זה עצוב. זה נשמע פוסט-טראומטי, וזה אכן כזה, למרות שאני אישית, למזלי, לא נפגעתי ביחידת החיים הזו. זו ירושה מאלפי שנות פטריארכליות ואלימות מגדרית.

זו אחריות שלי כאישה, לפצח את מנגנון הקפיאה וללמוד להשמיע את קולי בכל עת. אבל עד אז... כדאי שתדעו. זה המנגנון. גיזרו ושמרו. על עצמכם ועלינו.
תודה!

סמדר מילר

מורה לאהבה פראנית סופרת ומנחה סדנאות

בפייסבוק: Smadar Miller