בי"הד לעבודה דחה את תביעת משה דדון לתשלום שכר בתקופת הרחקתו

בנימוקים להחלטה ציין ביה"ד כי החוק לא התייחס למקרה שבו נבחר ציבור מורחק לתקופה ארוכה

"נושא ההרחקה אינו מצוי בחוק או בתקש"יר. ואכן, קיימת אי נוחות מסוימת מכך שעובד מדינה שמושעה על ידי המעסיק בשל הגשת כתב אישום – יהיה זכאי (עפ"י התקשי"ר) למחצית משכרו בתקופת ההשעיה, ודווקא ראש מועצה שהסכים להרחקתו ושטרם הוגש כתב אישום כנגדו – לא יקבל כל שכר", כך מקדימה שופטת בית הדין לעבודה בירושלים, יפה שטיין, את החלטתה לדחות את תביעתו של ראש המועצה האזורית מטה יהודה, משה דדון, לקבל שכר במהלך חודשי ההרחקה. מקורביו של דדון מסרו ל"בקיצור" כי הם מקבלים את ההחלטה ומצרים על כך, שהחוק אינו קובע כללים לגבי הרחקה של נבחר ציבור, דבר שגרם לפגיעה קשה בדדון.

שוויון לעובד מושעה

תביעתו של דדון הוגשה על ידי עורכי הדין סיגל פעיל ואדר רוזן. בתביעה טען דדון כי החלטת משרד הפנים לשלול ממנו את שכרו בתקופת ההרחקה היא משוללת הגיון משפטי וניתנה בחוסר סמכות. דינו של עובד המורחק ממקום עבודתו הוא כדין עובד המושעה ממקום עבודתו, טען דדון, ולפי החוק הוא זכאי לקבל לפחות מחצית שכרו.

"אין כל היגיון שעובד שהושעה ממקום עבודתו, משום שהוגש כנגדו כתב אישום והוא אינו מבצע את עבודתו - יקבל שכר, כאשר עובד שהורחק מעבודתו בהסכמה ואינו עובד, ולא הוגש כנגדו כתב אישום – יישלל שכרו כליל. זאת, בפרט כאשר אין כל הוראות חוק, נוהל או תקנה המתירים זאת".

דדון טוען כי אם קיימת "לקונה בחוק" (מצב שהחוק לא הביא בחשבון ואינו מתייחס אליו בבירור), הרי "על המדינה לנהוג באופן מיטיב עם זכויות העובד ולא להחמיר את מצבו...יש להשוות את מצבו של העובד המורחק למצבו של העובד המושעה".

החלטה ללא תוקף

מהמועצה האזורית מטה יהודה השיבו לתביעה של דדון וטענו כי הם מחוייבים לפעול לפי הנחיות משרד הפנים.

במשרד הפנים טענו כי ניתן להשוות את מצבו של דדון למצבו של "עובד הנמצא במאסר, או נתון במעצר או בחלופת מעצר המונעת ממנו להגיע למקום עבודתו וכן בגין ניתוק ממקום העבודה בגין נסיבות אחרות שאינן בשליטת המעסיק, לא תשולם לו משכורת בגין התקופה בה היה מנותק ממקום העבודה".

במשרד הפנים הוסיפו וטענו כי דדון "הסכים להרחקתו וכפועל יוצא אינו זכאי לשכר. בנסיבות אלה לא היה מקום לערוך לו שימוע".

במשרד הפנים התייחסו גם להחלטה מחודש אוגוסט 2016, שקיבלה מליאת המועצה האזורית מטה יהודה ברוב עצום, ושקראה למשרד הפנים לאפשר למועצה לשלם את משכורתו של דדון במהלך חודשי ההרחקה. “הסמכות לאשר תשלום משכורת ותנאים נלווים מסורה אך ורק לשר הפנים וכל החלטת מועצה בעניין זה אינה ברת תוקף מעשי".

כמו עובד במאסר

הרכב בית הדין לעבודה בירושלים בראשותה של השופטת יפה שטיין קבע כי "אין הוראה ספציפית המתייחסת לתשלום או אי תשלום שכר לראש מועצה אשר הורחק מתפקידו". עם זאת ההרכב קיבל את טענת משרד הפנים וקבע כי מצבו של ראש מועצה מורחק דומה למצבו של "עובד הנמצא במאסר... או נתון מעצר או בחלופת מעצר המונעת ממנו להגיע למקום עבודתו".

"הרציונל העומד מאחורי הדברים ברור: מדובר במניעות שנוצרה מכוח הדין, בעקבות מעשי העובד ובנסיבות שאינן בשליטת המעסיק", אומר הרכב בית הדין, ומוסיף כי אין מקום להשוות את מצבו של העובד המורחק לזה של העובד המושעה, משום שעצם ההרחקה מעקר מתוכן את פעולת ההשעיה.

"עניינו של ראש מועצה שונה מעובד מדינה "רגיל"...” מדגיש הרכב בית הדין ומציין כי לא מצא מקום להחיל בעניין זה "דין חדש" אלא לגזור מהוראות התקשי"ר הקיימות את הכללים לבחינת המקרה הנוכחי ולצידו גם את הכלל ש"עובד זכאי לשכר עבודה עבור עבודה שביצע בפועל".

בית הדין דחה את טענתו של דדון כי אם היה יודע על שלילת זכאותו לשכר לא היה נותן את הסכמתו להרחקה וקובע כי "גם אם לא היה נותן את הסכמתו להרחקתו, אין זה מן הנמנע כי בכל מקרה היה מורחק מהמועצה בהחלטה שיפוטית וללא הסכמתו".

עם זאת בית הדין הדגיש בהחלטתו כי נגרם לדדון עוול בכך שלא יידעו אותו מראש במשמעויות הנגזרות מהסכמתו להרחקה. “יש להצטער על כי ההודעה על אי תשלום שכר בתקופת ההרחקה הועברה למבקש בשלב בו הועברה ולא מיד עם הרחקתו מהמועצה", כתבו השופטים.

לאור זאת אישר הרכב בית הדין את החלטתו של הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים שלא לאשר לדדון תשלום שכר בתקופת ההרחקה מהמועצה, ופסקו כי בנסיבות העניין אין לחייב את דדון בתשלום הוצאות משפט.