רוכבים למען רב תרבותיות וסובלנות בדרום אפריקה

בקיץ האחרון לקחתי חלק בתוכנית מיוחדת מאוד של שותפות ביחד בית שמש-מטה יהודה – דרום אפריקה של הסוכנות היהודית. התכנית נקראת סייקאלייב והיא מתמקדת בהשתתפות במסע אופניים משותף לבית ספר יהודי ובתי ספר של שחורים בדרום אפריקה, שמטרתה לאחד ולקרב בין אנשים מרקעים שונים, שבמסגרות רגילות לא יפגשו.

במסגרת השותפות שיש לבית שמש עם קהילת דרום אפריקה, יצאנו משלחת של חמישה איש להצטרף למסע זה, בין היתר על מנת לחזק את הקשר של הקהילה היהודית בדרום אפריקה עם מדינת ישראל.

הגענו לדרום אפריקה ביום חמישי, כששכל חברי המשלחת: אני, ישראל פוקס, אורי שוורץ, איתן טובי, והמלווה שלנו, אהרון סלומון, מתרגשים מאוד.

משדה התעופה נסענו אל בית הספר היהודי "תורה אקדמי" כדי לפגוש את קבוצת תלמידי הכיתה השביעית איתם נרכב. קבוצת התלמידים מנתה רק של שלושה תלמידים (בצלאל, מנדל ופיני) אבל כמו שאומרים "זה לא הכמות - זו האיכות". התחברנו אליהם מהר מאוד, ואנחנו עדיין שומרים על קשר. לאחר סוף שבוע אותו בילינו בקהילה היהודית המקסימה שקיבלה אותנו בחום, וביקרנו באתרי תיירות נהדרים, הגיע היום הראשון למסע.

השכמנו מוקדם ונסענו למרכז נלסון מנדלה, שהוא נקודת היציאה למסע הרכיבה. כשהגענו למקום התלמידים השחורים כבר היו במקום, ואנחנו התחלנו להעמיס יחד את הציוד אל תוך האוטובוס.

בהתחלה כולם נראו די דומים מאוד. אחרי ששאלתי את הראשון איך קוראים לו, והוא ענה לי "סיבוסיסו" הייתי די בטוח שאין סיכוי שאני אזכור את השמות שלהם. אבל, לאחר שבוע אינטנסיבי בו רכבנו יחד, נפלנו יחד, אכלנו יחד, וישנו יחד, השאלה הזו ירדה מהפרק.

היציאה למסע הרכיבה היה מלווה בשיירה של נגנים, רקדניות, ורוכבי אופנועי צ'רלי דיווידסון. האווירה הייתה אדירה, והאדרנלין היה מטורף. אנשים נופפו לנו לשלום כשרכבנו אל מחוץ ליוהנסבורג. כשיצאנו מהעיר, עלינו כולנו אל האוטובוס חוץ מחמישה רוכבים, וכך התחלנו את הרוטינה שבה המשכנו עד סוף המסע בעיר דרבן, כ500 ק"מ משם. חמישה רוכבים על הכביש שמתחלפים מדי שעה עם אלו שנחים באוטובוס.

בהמשך הדרך רכבנו על כביש צדדי, עם נוף מדהים, שטחים נרחבים של סוואנות שקצת מזכירות את הגולן בימות הקיץ. הנוף שהיה יפהפה בהתחלה רק הלך ונהיה יפה יותר ככל שהתקרבנו לדרבן: נוף ירוק, עם הרים, ואדיות, ולפעמים איזה מפל קטן בצד הדרך.

הרכיבה בשטחים הפתוחים השרתה תחושה מדהימה, משוחררת, חופשית. הרגשתי שאני יכול לטפס כל הר, וגם כשלפעמים העליות היו קשות עודדנו אחד את השני, לא להפסיק ולגמור את העליה.

בדרך עצרנו מספר פעמים למבצעי התנדבות: ביקרנו בבית חולים בו עודדנו חולים ,שרנו, וחלקנו להם ממתקים. עצרנו גם בבית ספר לילדים עם מוגבלויות, שרנו ורקדנו איתם, וחילקנו להם חבילות עם ציוד בית ספר.

החוויה החברתית, והחשיפה לתרבות חדשה היו ללא ספק הדבר המשמעותי והכיף ביותר במסע. למדנו מילים בזולו, שפת האם של רבים מהנערים שרכבו איתנו, ולימדנו אותם מילים בעברית, למדנו שירים ורקדנו יחד ריקודים.

היו לנו שעות חופשיות רבות בהן דברנו על כל דבר, ספורט, פוליטיקה, דת, עבודה, ושאיפות לחיים. התפלאתי לשמוע שרבים מהם ידעו כבר מה הם רוצים לעשות כשהם יהיו גדולים, כשאני אפילו לא התחלתי לחשוב מה אני עושה אחרי תיכון...

היה מעניין מאוד גם לשבת ולא להבין מה שמדברים. עבורי זו חוויה ראשונה, להיות חלק מקבוצה שכולם מדברים ורק אתה לא מבין. חלקכם אולי מכירים את זה, אבל בשבילי זה הרגיש נורא מוזר.

ביום חמישי הגענו לדרבן וגמרנו את המסע. אך אני לקחתי ממנו הרבה דברים שיישארו איתי לעוד הרבה זמן: החברויות, הדבקות במטרה, ההכרה בדרך חיים שונה משלי. אך החשוב מכל ההערכה לדברים שיש לי בחיים ונראים לי ברורים מאליהם - זוג הורים אוהבים ודואגים, אוכל בבית, חברים, רוגע ובטחון. ההכרה בכך שאנשים רבים בעולם לא זוכים לדברים שאנו זוכים להם ושזאת חובתנו לנסות ולעזור להם.

יוסף גלוך