במו רגליו
סיפורו המדהים של יוסי פלדמן, אשר כחייל בהיאחזות רביבים נכבש בקסמי הנגב, המציא את עצמו כמדריך טיולים ומשחזר עתיקות, ייסד את בי"ס השדה הראשון בארץ, יזם את סימון שבילי הטיולים ולבסוף, הקים את המועצה לשימור אתרים
בבית צנוע בפאתי בית נקופה, חי בענווה ובשקט יוסי פלדמן בן ה–86. מאחורי החזות התמימה של הבית והמשק, שוכן אדם שסיפור חייו המרתק שזור בקשר הדוק בסיפור שימור נופיה של ארץ ישראל. לאחרונה הוציא פלדמן ספר המתאר את קורות חייו ואת התפתחות תחום שמירת הטבע בארץ וביום ראשון השבוע (21.1) הוא העניק מלגה ראשונה מטעם קרן משפחתית ומטעם המועצה האזורית מטה יהודה, לצרכי חקר האזור.
אהבה לנופי הארץ
יוסי פלדמן נולד וגדל בתל אביב והתחיל את דרכו כמו נערים רבים באותה תקופה, בלימודים בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל". בכתה ג' הצטרף לתנועת הנוער "המחנות העולים" שלדבריו "הייתה התנועה שעסקה הכי הרבה בטיולים", ושם נבט בו זרע האהבה לנופי הארץ.
בשנת 1950, לקראת גיוסו לצבא, הצטרף פלדמן לגרעין נח"ל. הגרעין יועד תחילה להגיע לקיבוץ עין גדי, אך משיקולים פוליטיים הגיע לבסוף לקיבוץ רביבים שרק הוקם אז בנגב. אל עין גדי, עוד נחזור בשלב מאוחר יותר בסיפור. ברביבים עבד פלדמן כפועל בניין וכאחראי על המספוא, אבל חיידק הטיולים לא עזב אותו והוא התחיל "לחרוש את השטח" ברגליו ועד מהרה רכש היכרות עמוקה עם מרחבי הנגב. "הייתי סקרן לגבי השטח" הוא אומר.
באותה תקופה פעל בארץ נלסון גליק האמריקאי (מקים ההיברו יוניון קולג'), שהיה ארכיאולוג המדבר הבכיר בעולם. לפני מלחמת השחרור חפר גליק בעבר הירדן ואחרי מלחמת השחרור, בשנים 1951-52 הגיע לארץ. הצלם בן רוטנברג שליווה את המשלחת, הכיר את פלדמן ואת ידיעותיו ברזי השטח, וצירף אותו למשלחת.
גליק היה מסתובב בארץ יחד עם המשלחת במשך חודשיים בשנה וחוזר לארה”ב. בחודשים שבהם המשלחת לא הייתה פעילה היה פלדמן ממשיך להסתובב לבדו באתרי החפירה, וכך חשף ממצאים ארכיאולוגיים רבים. "עד מלחמת השחרור לא הייתה לנו גישה לנגב", מספר פלדמן, "ואחרי המלחמה נחשפנו פתאום לעושר העצום של העתיקות בנגב. גם היה קל לחפור, כי בנגב רוב הממצאים נמצאים מעל פני האדמה כי הרוח סחפה מעליהם את כל התכסית".
מדריך טיולים
אט-אט יצא שמעו של פלדמן כמי שעוסק בחקר הנגב. עוד בהיותו ברביבים היה לו "סידור" עם רכזי ההיאחזויות באזור ניצנה, במסגרתו הם היו שולחים רכב לרביבים שהיה אוסף אותו למשך סוף השבוע ובתמורה הוא היה מגיע להיאחזות, מעביר הרצאות ומדריך את החיילים בטיולים בשטח.
"באחת הפעמים האלה לא היה להם רכב להחזיר אותי", הוא נזכר בחיוך, "אז הלכתי ברגל כל הלילה כדי להגיע לרביבים בבוקר לעבודה. היה לילה חשוך ואני מיהרתי, אז החלטתי לקצר ולחתוך שביל. פתאום נתקלתי ונפלתי על ערמת אבנים שלא הייתה אמורה להיות שם... אחר כך התברר לי שסולל בונה, שעסקו שם בבניית מחנה, במקום לבנות, היה להם יותר קל לקחת אבנים מעתיקות שבטה.... מיד התקשרתי ליגאל ידין שיסדיר את העניין ובאמת האבנים הוחזרו. כעבור כחודשיים, פתאום יגאל ידין מתקשר אלי ומבקש ממני שאבוא לנהל את עבודות שיקום שבטה. וכך, בשנת 1953 התמניתי להיות האחראי על שחזור שבטה".
בי"ס שדה ראשון
במשך כל שנותיו ברביבים, המשיך פלדמן לחלום כל הזמן על עין גדי ובשנת 1958 החליט לעזוב את רביבים ולנדוד מזרחה. בדיוק באותה תקופה עבר קיבוץ עין גדי להתיישבות הקבע שלו על ראש הגבעה, היכן שהוא ממוקם כיום. "נשארו למטה מבנים נטושים", מספר פלדמן, "ואני פשוט נכנסתי אליהם ובמשך שנה חייתי שם לבד ושיפצתי לבד את המבנים..."
"עד מלחמת השחרור, היו הטיולים להכרת הארץ באוריינטציה של 'כיבוש' הארץ, לתת גושפנקא להיותנו פה, כלומר – אני מטייל פה, משמע זה שייך לי", מסביר פלדמן, "אני הרגשתי שצריך לעשות הרבה יותר מלדרוך על הארץ עם הרגליים. הרגשתי שצריך גם ללמוד ולחנך על הארץ ולחקור אותה מהיבטים נוספים רבים מעבר לטיול הפיזי וההצהרה הפוליטית. עין גדי מבחינתי היה מקום מושלם לכך, בגלל העושר הגיאולוגי, הארכיאולוגי, הגיאוגרפי, וההיסטורי של האזור".
באותה תקופה היו באזור טיולים מאורגנים רבים וחלומו של פלדמן רקם עור וגידים במחנה הנטוש של עין גדי. אחרי שהכשיר ושיפץ את המקום, היה המחנה כשיר לקלוט קבוצות של מטיילים ולארח אותם בתשלום לצרכי התארגנות, לינה ואכילה, כמו גם כדי ללמוד ולהכיר את המקום בו הם מטיילים. כך הקים פלדמן את בית ספר השדה הראשון בארץ, בית ספר שדה עין גדי!
"זו הייתה תקופה חלוצית בתחום בה גם הוקמו רשות שמורות הטבע והחברה להגנת הטבע", נזכר פלדמן, ואכן, בשנת 1959 המקום הפך לשמורת טבע, אבל לפלדמן זה לא הספיק והוא כבר החל לחלום על הפרויקט הבא שלו.
סימון שבילים
"אנשי בית ספר שדה עין גדי הכירו את כל השבילים באזור דרך רגליהם", הוא מספר, "הכרנו את הדרך הקצרה והקלה מכל נקודה לנקודה אחרת, אבל מהר מאד שמנו לב שלא כולם כמונו...". פלדמן החל לשים לב שהרבה טיולים מאבדים את הדרך ומתבלבלים בין הדרכים והוא החליט לסמן את השבילים.
"בשנת 1964 הקימו את סיירת הצנחנים", הוא נזכר, "ובינואר אותה שנה, קיבלתי אותם אלי לערד. ערד אז בכלל עוד לא הייתה עיר. זה היה חודש ינואר קר, עם גשם שוטף והמון בוץ... ובתוך כל זה, התחלנו להסתובב בשטח לסמן שבילים בשלטי עץ. מהר מאד הבנו שהשיטה הזאת לא טובה, כי אלו נגנבו למדורות על ידי הבדואים. אז עברנו לשיטה של סימון ברוג'ומים ואחרי שהשביל נבדק ונוסה, החלפנו את הרוג'ומים בסימני צבע קבועים".
שבילים אלו היו השבילים הראשונים בארץ שסומנו, וכך החל פלדמן את מבצע סימון השבילים, שהיום כל מטייל מכיר. אבל גם זה לא הספיק לו, והוא הבין שסימון שביל ללא מפה תואמת, לא יהיה אפקטיבי מספיק.
"פניתי לאגף המדידות של משרד העבודה ודאגתי שיפיקו מפות עם סימון שבילים", הוא נזכר, "השלב הבא היה שהקמתי ועדה ציבורית לסימון שבילים, אליה הצטרפו אנשי ידיעת הארץ ואנשי אקדמיה. אחד מחברי הוועדה היה גם אורי דביר, שמאוחר יותר, החל משנת 1970 והלאה, הרחיב את שיטת סימון השבילים גם לאילת, ולאחר הצלחת המבצע הזה, הוא סיפח אליו לחברה להגנת הטבע את הוועדה והמבצע התפשט לכל שאר חלקי הארץ".
סחלבים בבית נקופה
בשנת 1978, עם רקורד מרשים בעשיה, ואחרי עשרים שנה של ניהול בית ספר שדה עין גדי, מתחיל להרגיש פלדמן ש"נגמר לו הסוס". "ניהול בית הספר לא התבצע אצלי מהמשרד, אלא התבטא בהליכה בשטח בפועל ברוב הטיולים", הוא מספר, "באיזשהו שלב, התחלתי להרגיש קצת עייפות פיזית, והבנתי שזה הזמן לשנות כיוון".
הוא יצא ללימודי גיאוגרפיה וחינוך באוניברסיטה העברית והתגורר בירושלים. בשנה הראשונה ללימודיו, המשיכה משפחתו להתגורר בעין גדי, אבל לאחר שנה החלה גם פנינה רעייתו את לימודיה באוניברסיטה והיא והילדים הצטרפו אליו לירושלים.
"מכאן הבנו שאנחנו כבר לא חוזרים לעין גדי", הוא מתאר את התקופה, "אבל גם הבנו שאנחנו לא מסוגלים לגור בעיר. התחלנו לחפש מקום מגורים באזור הכפרי שמסביב לירושלים. תחילה הגענו למבשרת ציון שהייתה אז ישוב ספר בתחילת דרכו ושם לא מצאנו את ביתנו. משם המשכנו לנחלת יצחק וניהלנו משא ומתן ארוך בניסיון לרכוש את המקום מידי בעליו המקוריים. גם הניסיון הזה לא הצליח ואז עמדנו שם, הבטנו לצד השני של הגיא וראינו את בית נקופה. הלכנו לבדוק את המקום וראינו שבמקום העמידו אז משק למכירה ומיד החלטנו לרכוש אותו".
את המשק בבית נקופה רכשו הזוג פלדמן עם שלושה לולים והפכו בין לילה גם לחקלאים. "עד סוף שנות השמונים המשכנו להפעיל את הלולים", מספר פלדמן, "וכשהמשבר בענף הלול חיסל את הלולים הקטנים, הגיעה הצעה ממעלה החמישה לסוכנות היהודית להרחיב את ניסוי חממת הסחלבים שלהם, הואיל והקור באזור התאים לגידול הסחלבים. ברחבי האזור הוקמו ארבע חממות, בבר גיורא, ברמת רזיאל ובגוש עציון וגם במשק שלנו, במקום שלושה לולים, מצאנו עצמנו עם שלוש חממות".
"בסך הכל היינו חקלאים לא רעים", הוא ממשיך לתאר את קורות המשפחה, "החממה דווקא הצליחה מבחינה חקלאית, אבל לא מבחינה מסחרית. הרעיון היה לייצא את הסחלבים לחו"ל, אבל בביקור שערכנו בבורסת הפרחים בהולנד התברר לנו שהשוק מוצף פרחים זולים מהמזרח הרחוק והמחיר לסחלבים הוא נמוך מאד. לא איבדנו את עשתונותיו ובמקביל לגידול הסחלבים, התחלנו לשווק בחממה גם צמחי בית ועציצים. כך פעלה החממה-משתלה כעשר שנים, עד שנסגרה".
המועצה לשימור אתרים
בכל העת הזאת המשיך פלדמן גם לעסוק במקביל בפעילות ציבורית ענפה ולא הפסיק לפרוץ דרך ולחדש. "לאחר לימודי באוניברסיטה הקמתי את בסיסי מחנות הקיץ של תנועות הנוער ביערות קק"ל", הוא מספר, "וכשהפרויקט הזה הסתיים, ניהלתי את הוצאת תריסר הכרכים של אנציקלופדית החי והצומח".
"באותה תקופה הגיעה אלי פניה מהחברה להגנת הטבע בבקשה שאעסוק בנושא של שימור אתרים", הוא ממשיך, "בחברה להגנת הטבע התמודדו באותה תקופה בעיקר בבעיה של לכלוך רב שהיו המטיילים משאירים באתרי הטיול והחברה רצתה לעגן את תהליך הניקיון וההגנה מפני הלכלוך ופגעי המטיילים".
אבל לפלדמן, כדרכו תמיד, זה לא היה מספיק והוא לקח את המשימה צעד קדימה. "חקרתי את הנושא לעומק במשך חודש תמים וגיליתי תופעות מחרידות של ונדאליזם", הוא מתאר, "הנושא נגע לליבי והחלטתי לקחת את המשימה על כתפי. השבתי לחברה להגנת הטבע שאני מוכן לקחת על עצמי את הנושא, אבל זה חייב לקרות תוך הקמת גוף ציבורי חזק שתהיה לו את היכולת להתמודד עם תופעת הואנדאליסטים ועם תופעת הנדל"ניסטים תאבי הבצע שאיימו להשתלט על שטחים בהם היו מבנים עתיקים, ולהפיק מהם רווח כספי". כך, בשנת 1994 הקים פלדמן את המועצה לשימור אתרים, שבראשה עמד עד שנת 2010.
במשך שנותיו כמנהל המועצה, ניהל פלדמן מאבקים אין ספור והציל ממש במו ידיו מבנים רבים שהיו מיועדים להריסה והפכו בעזרתו למבנים המוגדרים לשימור ששופצו בהמשך ונפתחו לקהל הרחב.
גם בתחומי המועצה עברו מבנים ואתרים רבים דרך ידיו של פלדמן והפכו למה שהם היום וביניהם בית ילין שבמוצא, בתי המושבה הרטוב, שיקום נווה אילן ההיסטורית, שימור החאן בשער הגיא ועוד רבים אחרים.
ברית היסטורית
לפני מספר חודשים, אחרי שחברים דירבנו אותו זמן רב, החליט להנציח את הסיפורים שליוו את חייו ואת חיי המדינה, במסגרת ספר יפהפה, המתאר את התקופה בצורה חווייתית ונוגע בנקודות רבות בהיסטוריה של הארץ והמדינה.
זהו ספר ובו סיפורי טיולים, עשייה וחוויות, והוא מתאר למעשה כריתת ברית של פלדמן עם ארץ ישראל וברית נוספת עם פנינה, אשתו האהובה שהלכה לעולמה לפני שש שנים. את הספר 'בבריתך', ניתן לרכוש בכל חנויות הספרים, וגם במועצה לשימור אתרים.
ביום ראשון האחרון (21.1) נערך בישיבת אמי"ת נחשון שבמתחם אבן העזר במטה יהודה יום עיון בנושא "חקר מטה יהודה" לזכרה של פנינה פלדמן. "כל מי שהזמנתי אותו לנאום, הגיע", מדגיש פלדמן בגאווה, "מתן וילנאי, פרופסור יוסי בן ארצי, סלים ג'אבר, גידי בשן ועוד. וכולם הגיעו בזמן...", הוא מציין בסיפוק.
"פנינה אהבה חינוך ונוער ואהבה את הסביבה", הוא מסביר את ההחלטה, "ולכן בחרנו להעניק מלגות עידוד לתלמידים שיבצעו עבודות חקר בנושא סביבה במטה יהודה". משפחת פלדמן הקימה בשיתוף המועצה האזורית מטה יהודה, קרן שנתית על סך עשרת אלפים שקל המיועדת לתלמידי המכינה, שיתבקשו להגיש הצעות לחקר סביבת מטה יהודה. שלושת ההצעות הנבחרות על ידי הצוות המקצועי, יזכו למלגות העידוד.
"אנחנו מקווים שהמלגה תוכל להינתן מעכשיו בכל שנה", אומר פלדמן, "ואנחנו מקווים שתהיה כזאת כמות של הצעות טובות, כך שאולי אפילו נוכל בסוף לערוך מהן ספר", הוא חותם בתקווה.
אורי בן חיים
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?