דו"ח הביקורת בשלטון המקומי

מבקר המדינה: רק חלק קטן מהעובדות ברשויות המקומיות מעזות להתלונן על הטרדה מינית

21 שנה לאחר חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית, מסתבר שברשויות מקומיות רבות מתחמקים מאכיפת החוק ומערימים קשיים על מי שמעזות להתלונן. הנתון המציק ביותר הוא שלפי הערכות גסות רק אחוזים ספורים מכלל העובדות שעברו הטרדות מיניות במקום עבודתן מעזות להתלונן.
לפני כשנה יזמו ח"כ שלי יחימוביץ, שעמדה אז בראשות הוועדה לביקורת המדינה, ביחד עם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, בדיקה של מבקר המדינה על הטיפול בהטרדות מיניות במגזר הציבורי: רשויות מקומיות, משרדי ממשלה וחברות ממשלתיות. בשבוע שעבר פורסם הדו"ח על הנעשה ברשויות המקומיות וחשף שורה ארוכה של כשלים.

ליקויים במינוי האחראים

הביקורת העלתה כי בניגוד לקיים בשירות המדינה, משרד הפנים לא הגדיר את תפקידו ואת תחומי אחריותו של האחראי למניעת הטרדה מינית ברשות המקומית, וממילא לא קבע את תנאי הסף לתפקיד.

כך למשל, ברוב הרשויות המקומיות מינו עובד/ת בדרג לא ניהולי או בדרג זוטר להיות אחראי על הטרדה מינית. האחראים ברשויות מקומיות לא ידעו את כל תחומי אחריותם וחלקם לא עברו הכשרה כנדרש. חלק מהרשויות המקומיות שמינו אחראי לא דאגו לתת לו את המעמד הראוי, לא שיתפו עימו פעולה ולא יצרו עבורו סביבת עבודה תומכת שתאפשר לו לפעול באופן עצמאי וללא מורא. מצב זה יצר חשש בקרב האחראים על הטרדה מינית לקדם טיפול בתלונות כנגד בכירים ממנו וזה מתוך חשש לסיכון תפקידם.

הדו"ח מדגיש כי כדי שהאחראי למניעת הטרדות מיניות יוכל למלא את תפקידו בצורה המיטבית על הרשויות המקומיות לדאוג לכך שהאדם שהן ממנות לתפקיד יהיה בעל מעמד ברשות ובעל כישורים מתאימים, להקנות לו את המשאבים הנדרשים לביצוע תפקידיו על פי דין, לאפשר לו לפעול באופן עצמאי וחף מלחצים, ולהבהיר לעובדים כי הוא פועל בגיבוי מלא.

חשש מבכירים

בדו"ח מציין כי בשנים האחרונות הוגשו תלונות בגין הטרדה מינית נגד בכירים ברשויות מקומיות, לרבות ראשי רשויות. התברר כי חלק מהאחראים אינם מוכנים לטפל בתלונות נגד בכירים ברשויות שהם עובדים בהן.

הדו"ח מציין את האירוע שהתרחש במועצה המקומית הר אדר, בשנים 2014-2016, שבו הוגשו תלונות על הטרדה מינית כנגד מי ששימש כמנהל משאבי האנוש במועצה דאז, ודורש ממשרד הפנים לקבוע בנוהל את אופן טיפולן של הרשויות המקומיות בתלונות נגד גורמים בכירים בהן.

הדו"ח מפרט רשימה של 59 רשויות מקומיות שעדיין לא קבעו תקנון למניעת הטרדה מינית ובהן גם הרשויות: אבו גוש, בית שמש, קריית יערים.

חשש להתלונן

המצב העגום של נושא האכיפה במניעת הטרדה מינית עולה בבירור מהיקף התלונות שמוגשות מדי שנה בשלטון המקומי.

לפי סקר שיזמה הרשות לקידום מעמד האישה באוגוסט 2018, למעלה ממחצית מהנשים וחמישית מהגברים ציינו כי עברו הטרדה מינית. 60% מהנשים הוסיפו כי חוו את ההטרדה המינית במקום העבודה כאשר ב-44% מהמקרים הגורם המטריד היה מי שמעמדו במקום העבודה גבוה יותר. מנגד מביא דו"ח הביקורת את הנתונים הרשמיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), שבהם ציינו 2.2% מהנסקרים כי חוו הטרדה מינית בשנה שקדמה לסקר, ו-32% מהם חוו הטרדה במקום העבודה.

ברשויות המקומיות, עבדו אשתקד כ-140,000 עובדים ועובדות, אך למרבה הפלא ב-3.5 השנים שנסקרות בדו"ח (ינואר 2015 עד יולי 2018) הוגשו רק 372 תלונות (!). ב-152 רשויות מקומיות (כ-59%) לא הוגשו כלל תלונות (!!). לפי נתוני הלמ"ס היו לכאורה אמורות להתקבל כ-3,450 תלונות על הטרדה מינית, ולפי נתוני הסקר של הרשות לקידום מעמד האישה המספרים אמורים להיות גבוהים בהרבה. כלומר, ברוב הרשויות המקומיות העובדות כלל לא מתלוננות ובשאר הרשויות היקף התלונות הוא נמוך בהרבה מהממוצע הארצי.

הדו"ח מציין כי המיעוט היחסי של תלונות שהוגשו ברשויות המקומיות עשוי לנבוע בין השאר מהיעדר הטרדות, מחשש של נפגעים להתלונן, מהיעדר מודעות לקיומו של אחראי, מחוסר היכרות עם החוק, ומחוסר אמון ברשות המקומית שתטפל בתלונה כהלכה.

חוסר אמון

מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, אורית סוליציאנו, אמרה בתגובה כי מיעוט התלונות על הטרדה מינית מעיד על המצב העגום בשטח. "היעדר תלונות, לדאבוננו, אינו מעיד על היעדר הטרדות מיניות – ואולי אפילו להיפך. מקום שבו מתקבלות תלונות מעיד על אמון של העובדות והעובדים בכך שיש מי שתקשיב, שהביטחון והרווחה שלהן נלקחים ברצינות ושהארגון אינו מאשר בשתיקה התנהגויות פוגעניות. חוסר האמון שמשתקף בהיעדר התלונות הולם מאוד את ממצאי הדו"ח”.

סוליציאנו הצביעה על המצב העגום ברשויות המקומיות הערביות והדגישה את הצורך לעשות מאמץ כדי לשנות את המציאות הכואבת ברשויות אלה. “נפגשנו עם מספר רשויות מקומיות ערביות, כדי לדבר על מניעה וטיפול בהטרדה מינית, ואנחנו מאוד מקוות לבשר בקרוב על הרשות הערבית הראשונה שתאמץ את הקוד".

מדו"ח הביקורת עולה כי בחלוף למעלה מ-20 שנה מחקיקת החוק, הטרדה מינית היא עדיין תופעה נפוצה וישנן רשויות מקומיות שמשמרות סביבת עבודה מטרידה ופוגענית כלפי עובדיהן. מיגור ההטרדות המיניות הוא אינטרס חברתי ראשון במעלה של המדינה. במקביל, יצירת סביבת עבודה בטוחה לכל העובדות והעובדים גם בשלטון המקומי היא אינטרס ציבורי וכלכלי של המדינה, השלטון המרכזי והשלטון המקומי.