הורים וילדים: הורות הליקופטר

הורים שמאמצים את הדפוס של "הורות הליקופטר", הם הורים שהופכים את הילדים שלהם לבעלי מוגבלות. אם תאפשרו לילדיכם לפרש את המציאות באופן עצמאי ולייצר פתרונות באופן עצמאי, כך הם יהיו יותר בטוחים בעצמם

שאול ואיריס (שמות בדויים) הם בני זוג, בגילאי 38-39 לערך, תושבי אחד המושבים באזור ולהם שתי בנות בגילאי 10 ו- 7. איריס היא אישה אנרגטית ומרחיבה בדיבור, בניגוד אליה שאול הוא שקט ובעיקר מקשיב.

איריס שיתפה: "אנחנו נותנים את הנשמה לבנות שלנו, כל מה שהן רוצות הן מקבלות, בימי שבת תמיד יש פעילות משותפת, למרות שאנחנו עובדים קשה והיינו מעדיפים לנוח. אנחנו לוקחים אותן לסרטים, הצגות, קניות וטיולים. במקום שנראה מהן נחת והכרת תודה, הן רק עסוקות בלבקש עוד ועוד. לא מוכנות לסייע בבית ולאחרונה יש קשיים גם בבית הספר, שם אין שיתוף פעולה עם המחנכת בעיקר אצל הבת הקטנה".

המציאות שהציגה איריס אכן מאד מתסכלת. סיפרתי להם שפעמים רבות מגיע להדרכת ההורים רק הורה אחד, ולמרות זאת, להדרכה יש השפעה רבה על ההתנהלות בבית: "הגעתם אלי שניכם, אני רואה את המאמץ שלכם, וכן בעובדה שאתם משקיעים המון בילדות גם כשאתם עייפים, ממש צוות הווי ובידור".

בהמשך ביקשתי מהם לספר לי על מה שקדם ללידת הבנות. איריס שיתפה:"לפני הכניסה להריון של שתי הבנות עברנו טיפולי הפרייה מפרכים, שנמשכו הרבה זמן. זו הייתה תקופה מאוד קשה, הייתי מפוצצת בהורמונים וכל פעם הייתה אכזבה גדולה כשההפריה לא הצליחה. לכן התסכול יותר גדול, חיכינו להן המון, רצינו אותן ולא ברור לנו למה הן מתנהגות ככה".

הקושי הוא הזדמנות

פעמים רבות הורים שחיכו לילדיהם זמן רב, מתבלבלים בתפקיד ההורי שלהם. הילד נתפס בעיניהם כנסיך שהופיע בחייהם. הציפייה הרבה לבואו והשמחה הגדולה על הגעתו גורמת להם לעשות הרבה יותר ממה שהילד זקוק לו, עד שלעיתים הם אינם ממלאים את התפקיד ההורי המרכזי שלהם - הכנת הילד לחיים.

המפגשים עם איריס ושאול התמקדו בכלים להורות בריאה שמפסיקה לעשות עבור הבנות את מה שהן יכולות לעשות לבד, שמתייחסת לראיית הצרכים של האחר ומעודדת עשייה חיובית. עם הזמן הגיע השינוי המיוחל בבית ובבית הספר.

יש לזכור: הורה שעסוק כל כולו בנתינה בלתי פוסקת לילדיו, הוא הורה שעסוק בעצמו ושוכח את הצרכים של ילדיו.

המונח המטאפורי "הורה הליקופטר" מתייחס להורה שחג כל הזמן סביב ילדיו, חוסך מהם את היכולת להתנסות, להתאמן, ולהיפגש עם המציאות גם כשהיא כואבת. בתפיסה של הורה כזה הוא כל הזמן במצב היכון להיות בשביל ילדיו ולהצילם מהחיים הקשים. המסר הסמוי שמשודר לילדים הוא שאין להם כוחות להתמודד עם החיים, ומטפח בהם תודעה של חולשה.

לדוגמא: אימא מתקשרת לאימא של החברה של הבת, כי הבת נפגעה ממנה. ההתערבות הזו משדרת מסר מאוד בעייתי לבת הפגועה: אני כאן כדי לדאוג שתהיי מאושרת, כל בעיה קטנה שתתקלי בה בחיים אני פה כדי לעזור לך. דרך הרבה יותר נכונה תהיה לומר לבת: אני מבינה שנפגעת מהחברה שלך, זה באמת לא נעים, אני סומכת עלייך שתוכלי להתמודד באופן עצמאי עם השאלה מה כדאי לך לעשות.

אין דרך חביבה לומר זאת: הורים שמאמצים את הדפוס של "הורות הליקופטר", הם הורים שהופכים את הילדים שלהם לבעלי מוגבלות. הדור החדש של ההורים מרחף מעל הילד, ומנסה לפתור בעבורו כל מקרה שבעיניי ההורה נתפס כבעיה מבלי להבין שהקושי הוא הזדמנות להתנסות.
ריחוף זה, לוקח מהילד את האחריות, מקטין את הילד בפני עצמו, ומעוות לילד את תמונת המציאות. מה הפלא שכאשר ילדים אלה מגיעים לצבא הם מתקשרים לאמא, כדי להתלונן על המפקד ולבקש ממנה להתערב למענם.
 

נושאים פגיעה מהילדות

הורים שנוטים ל"הורות הליקופטר" הם לרוב ילדים שנושאים איתם פצע נפשי כלשהו: פגועים מהוריהם, חוסר ביטחון, והיעדר ערך עצמי מכל מיני סיבות הקשורות לחוויות ילדות מוקדמות (חוויות מעמדיות, חוויות מגזריות) שלא טופלו.

ההורה חושב שריחוף מעל הילד, התערבות בחייו ופתירת הקשיים במקומו, הם שימנעו מהילד את הפצע הנפשי שההורה נושא בקרבו. הדחף ל"רחף" מעל הילד נמצא במקומות לא מודעים של ההורה. אם ההורה היה מודע לכך שהתנהגותו מונעת מהילד את הניסיון החשוב וההכרחי של התמודדות עם בעיות, מציאת פתרונות ותחושת "משמעות”, הוא היה מזדכה על "רישיון הטיס".

כך למשל, אנו עדים להורים המחרימים ילדים, כלומר מונעים תקשורת חברתית. יש הורים שצועקים ומאיימים על ילדים אחרים ובכך משקפים שאלימות היא הדרך לפתרון בעיות. יש גם הורים שמייצרים חרושת שמועות על ילדים אחרים ויש דוגמאות נוספות.

שלא תטעו, אותם הורים עם פצע נפשי שלא טופל, לא צמחו להיות האדם השקט, המכיל, אלא צמחו להיות אנשים שנראים בטוחים בעצמם, אך זו מסכה שטחית. הורים אלה בחרו, שלא במודע, לחבוש את הפצע האישי שלהם באמצעות נטילת העצמאות וחופש הפעולה של ילדיהם.

איך תזהו הורות הליקופטר?

הנה כמה השאלות שיסייעו לכם לדעת האם אתם עצמכם חוטאים ב"הורות הליקופטר". השיבו בכנות:

1. האם אני סומך על ילדיי שיבצעו משימות יומיומיות באופן אחראי? (לדוגמא: ילד בן 5 שינעל נעלים בכוחות עצמו, ילד בוגר: שיבצע את שיעורי הבית, שיפתור סיטואציות חברתיות באופן עצמאי).

2. האם אני מתערב בסיטואציות חברתיות בחייהם של ילדי? (למשל: ילד דחף את הילד שלך, האם אתה מיד קופץ ומתערב? או האם אתה מדריך את הילד המתבגר מה לומר בטלפון?)

3. האם אני נוטה לבקר את ילדי על דרך פועלם או דרך מחשבתם? (למשל: הדרך שבה הילד התלבש?)

שאלות אלו, אינן חייבות להיות שחור לבן, או שכן או שלא, אלא, צריך להתייחס לנטייה שלנו (מה אנחנו מרבים לעשות).

במידה והשבתם באופן חיובי על שאלות אלו, ככל הנראה, אתם צריכים לתת יותר חופש פעולה לילדיכם. במקום שבו תאפשרו לילד, לפרש את המציאות באופן עצמאי, לייצר פתרונות באופן עצמאי, כך הוא יהיה בטוח יותר בעצמו.

ולסיכום, תסמכו על הילדים שלכם! בבסיס של כל אדם, יש את הרצון להצליח, לנוע קדימה וליצור קשרים משמעותיים. כל אלה יתאפשרו, על ידי מחשבה עצמאית ויצירתית.

נירה גבאי – יועצת חינוכית M.A.

פסיכותרפיה ממכון אדלר

הנחיית הורים ומנחה למיניות בריאה

לשאלות : [email protected]