הדוורית הנאמנה
יונים שימשו במשך אלפי שנים כמקור לבשר וביצים, לדשן קרקע מעולה וגם למשלוח דואר למרחקים. באזורנו התקיימה פעילות נרחבת של גידול יונים בתקופה הקדומה
בכניסה לבית גוברין נאמר שיש באזור רק 800 מערות שנחצבו בידי אדם אבל, לדידי, השם "ארץ אלף המערות" מוצדק בהחלט, באותה המידה שגם בחבל "אלף האגמים" שבגבול ארה"ב וקנדה אין בדיוק אלף אגמים.
במשך שנים רבות עסקו חוקרים לא מעטים בניסיון להבין את הסיבה לריבוי של המערות המוזרות שפזורות בבית גוברין ובהן נחצבו מאות רבות של כוכים משולשים, זה בצד זה, שורות שורות, שורה מעל שורה, בתשומת לב ובדייקנות רבה.
מערות דומות אנו מוצאים בכמות לא מבוטלת בכל רחבי חבל עדולם שבמטה יהודה, הכולל גם את מערות תל מרשה, מערות לוזית, המערה הידועה בחורבת מדרס ועוד.
במערה שבתל מרשה, החצובה בצורת תאים או אולמות בצורת צלב, נחצבו בדיוק רב למעלה מ- 2000 כוכים שכאלה, תופעה שאין לה אח ורע בשום מקום אחר בארץ.
בארץ התגלו גם מערות דומות בגליל, אם כי בכמויות קטנות בהרבה. אפילו במצדה נמצאו כוכים כאלה, שנבנו כנראה על ידי קבוצת היהודים הנואשת והנחושה שהתקבצה שם. האופן שבו נבנו הכוכים שבמצדה, למרות שאינם חצובים בסלע, תואם בדיוק רב את הכוכים במערות שבאזורנו.
למה שימשו המערות הללו
גידול יונים למאכל
כיום, מקובל מאוד להניח שהמערות הללו שימשו לגידול יונים למאכל והמילה ”קולומבריום” מקורה בשם היווני של היונה - COLUMBA (קולומבה).
ישנם מי שמייחסים למערות ולכוכים החצובים תפקיד אחר – של קבורה. כלומר, אכסון של אפר המתים. יתכן שהדבר היה נכון בחו"ל, בתרבות הרומית, אך בתרבות היוונית-הלניסטית שהתקיימה בארץ לא היה מקובל לשרוף את גופות המתים. כמו כן, יהודים באותם ימים לא נהגו לשרוף את מתיהם וגם כיום אינם נוהגים כך. ולכן, האפשרות שבוצע טקס כזה, שבסופו האפר הוכנס לכדים והוטמן בכוך במערה, היא קלושה ביותר.
ההנחה הרווחת כיום היא שמערות הקולומבריום שימשו לגידול יונים – יוני הבית המוכרות לכולנו ונשאלת השאלה למה הושקע כה הרבה מאמץ בגידולן? זה המקום ללמוד על הקשר רב השנים שבין יונת הבית לבין האדם.
קשר הדוק לאדם
מה כבר ניתן לספר על היונים, אותן ציפורים נפוצות המלוות אותנו משחר ההיסטוריה, שאיננו מובן וידוע לכולם?
היונה מופיעה כבעל הכנף חשוב כבר במיתולוגיה המקראית, ונוח נעזר בה כדי לדעת האם הגיעו ימי המבול הגדול לקיצם. בכך הציגה המיתולוגיה את תכונתה של היונה לחזור לכור מחצבתה, ותמונתה כשבפיה עלה של זית הפכה לסמל בינלאומי לחיים של שלום, שגשוג ואחווה אנושית.
דימוי נוסף שבו זכתה היונה הוא של זוגיות ונאמנות. כך הוכתר כל זוג נאהבים בתואר - "זוג יונים". גם לזה יש בסיס, שכן זוגות היונים שומרים על נאמנות זה לזו, וכאשר הם מגדלים את גוזליהם, נוטלים הן האם והן האב חלק במשימה בהזנת צאצאיהם ב"חלב יונים" מיוחד אותו הם מייצרים בזפקיהם.
כבר לפני כחמשת אלפים שנים, בחבל מסופוטמיה (עיראק של היום) נעשתה היונה כסמל לאלת האהבה, המיניות והמלחמה – ודמותה שולבה באלה אשתר. מאוחר יותר הופיעה גם האלה היוונית הידועה ביופיה, אפרודיטה, בדמות יונה. היונה סימלה גם את האלה הכנענית עשתורת הידועה שלה עבדו גם העברים הקדמונים.
בימי קדם נהגו עמים שונים להקריב בטקסי הקבורה יונים, שסמלו את חיי הנצח. כדאי לזכור, שגם בבית המקדש בירושלים, נהגו עולי הרגל לרכוש זוגות יונים בדוכנים ולהקריב אותן על המזבח.
אם כן, האדם ביית את היונה שבטבע בשלב מוקדם למדי של ההסיטוריה האנושית.
מקור לבשר וביצים
היונה המבוייתת הפכה למקור של ביצים ובשר למאכל גם יחד, וזאת בתקופה שבה עדיין לא בוייתה התרנגולת.
בתרבות ההלניסטית נחשב בשר היונים למעדן, ביציהן שימשו כמקור לחלבון, והלשלשת שלהן כדשן קרקע חשוב ועשיר במינרלים.
לשלשת היונים החומצית מאוד ידועה כדשן שתכונותיו בדישון הקרקע והגדלת היבולים מוכחות, ואשר עקב האחוז הגבוה של החומרים הפעילים שבו היה אף צורך לדללו עם חומרים נוספים כדי שלא "לשרוף" את שורשי הגידולים. כמו כן, היונים שימשו לצרכים דתיים.
כל אלה העלו את ערכה של היונה במשק החקלאי הקדום. גידול היונים בקולומבריומים בתקופה הקדומה באזורנו מעיד על תרבות חקלאית ועל חיים קהילתיים מפותחים.
שחייה באויר
כאמור, שמה המדעי של היונה הוא COLUMBA (קולומבה) שמקורו הוא כנראה במילה "שחייה", וזאת עקב מילותיו של המחזאי היווני הקדום, אריסטופנס, שתיאר את תעופת היונה כשחייה באוויר. (עקבו אחר תעופת היונים ותבינו מדוע!). מכאן, כנראה, נוצר גם גם שמה האנגלי – DOVE – שאחת המשמעותיות שלו היא צלילה במים.
כיום ידועים למעלה מ-300 (!) מינים של יוני הבית, גדולות וקטנות. החל מהפשוטות והנפוצות ביותר ועד הייחודיות והמיוחדות, ובהן נושאות ציצית לראשן או פורשות זנב עגול וצבעוני כתרנגול ההודו. קיים ענף שלם של המחזיקים ומשקיעים בקניית זנים ייחודיים של יונים.
ככלל, היונים הן מונוגמיות עד לרגע של מות בן או בת הזוג. אז הן מחפשות זוגיות חדשה, וזה נשמע בקולות ההמייה של הזכרים, המגרגרים בגרונותיהם כדי להרשים את הנקבות, או מנפחים את גרונם תוך השמעת גרגוריהם, ומחוללים סביב עצמם וסביב הנקבה אותה הם מנסים להרשים.
ככל בעל כנף יתקין הזוג לעצמו קן, או במבנה שובך מסודר, או במסתור פתח כלשהו בגג רעפים שמעל בית, במחסן או ברפת שבחצר. הנקבה תטיל בקן ביצה אחת ביום הראשון וביצה נוספת ביום שלאחריו. הדגירה נמשכת כ-20 ימים בקיץ וכ-25 ימים בחורף. כשישה שבועות מבקיעת הגוזלים ולאחר שהם מסיימים להשיל מעליהם את הפלומה הצהבהבה, הם מסוגלים לעוף כהוריהם. משך חייהם כחמש שנים בממוצע, אך במקרים שונים תקופת חייהם אף תשולש.
זהירות – מחלות !
רבים מכירים את להקות היונים הגדולות אשר מתהלכות בלא פחד בכיכרות המפורסמות שבעולם, ואינן חוששות כלל מבני האדם, להיפך, עטות על כל מי שמציע להן פירורי לחם או גרעינים.
עם זאת, ככל שהיונה מסמלת מושגים חיוביים כמו אהבה ושלום, פוריות ונאמנות, החיים במחיצתן לא תמיד סוגים בשושנים. היונים ידועות כמפיצות מחלות שונות ובהן גם מחלות קשות ומסוכנות. המחלות מועברות באמצעות מצבורי הלשלשת שלהן ובאמצעות טפילים שונים שהן נושאות על גופן כגון פרעושים, כינים, זחלי יתושים, קרציות, ועוד.
קבוצות יונים גדולות אשר נאספות על גגות הבתים, מעקות המרפסות, לולים, רפתות ומחסנים עשויות למנות עשרות ומאות יונים, המייצרות פסולת רבה, לכלוך, ריחות רעים ומרבצי לשלשת גדולים, המהווים מצע לגידול טפילים שונים, שעדיף להתרחק מהם.
כיום נעשות היונים למטרד המציק לרבים, ועשרות בעלי מקצוע בכל רחבי הארץ מציעים שירות שנועד להרחיק יונים. אך לא ארשה לעצמי לסיים את הכתבה על היונה – כמטרד דווקא.
דואר בחירום
ליונה היה שימוש חשוב בתקופה הקדומה כ"דוורית", תפקיד שמילאה במשך אלפי שנים ועד לאמצע המאה ה-20.
היונים, כמו ציפורים אחרות, יודעות למצוא את דרכן, בחזרה אל השובך, גם ממרחקים גדולים. מכיוון שהן אינן מתרחקות מבני האדם – יכול בעל השובך לגשת אליהן בקלות. תכונה זו הביאה לפיתוח ענף ייחודי של "יוני הדואר", אשר לרגלן מוצמדת שפופרת קטנה ובה, על גבי נייר דקיק נכתבת ההודעה שעל היונה להעביר.
מקובל להניח שיוני דואר נעות במהירות תעופה של כחמישים ק"מ בשעה, כלומר יכולות לעבור מרחק של כאלף ק”מ בפחות מיממה. ידועים מקרים של יוני דואר שעשו מרחק של למעלה מ-2500 ק"מ, כמרחק שבין ישראל לטורקיה או יוון!
במלחמת העולם הראשונה נעשה שימוש רב ביוני דואר והיו ביניהן אף שזכו לאותו ולציונים לשבח, וכך גם בארצנו שלנו. למשל, ידוע שאחד הגורמים שסייעו לטורקים לגלות את פעילותה של מחתרת הריגול היהודית – ניל"י, הייתה יונת דואר שנתפסה עם מכתב סודי בכפר שהקימו בוסנים בקיסריה.
במלחמת השחרור פעלה יחידת מק"י – "מחלקת קשר יונים", שהופעלה בעיקר על ידי נשים, ושימשה לשמירה על קשר בין הישובים הנצורים למרכז הארץ. למעשה, מפעילות היונים, שזכו לכינוי "יונניות", היו היחידה הראשונה של נשות הגנה שגויסו לצה"ל. על פעילות יוני הדואר במלחמת השחרור מספר הסופר מאיר שלו בספרו "יונה ונער".
בשנים הראשונות למדינה היו ברשות חיל הקשר מאות יוני דואר מאומנות, כאשר השובך המרכזי שלהן היה בקיבוץ גבעת ברנר, ושובכים נוספים בקיבוץ מרחביה בצפון ובבסיס חיל הקשר שבצריפין. בשנת 1953 עדיין שירתו בחיל הקשר כאלף יוני דואר.
באותן שנים צוידו טייסים שיצאו למשימותיהם, גם ביונת דואר, למקרה שייאלצו לנטוש את המטוס ולהודיע על מקום הימצאם. ככל שאמצעי הקשר בצה"ל התפתחו פחת השימוש ביוני הדואר והוא הופסק לחלוטים בשנת 1957, שנה לאחר מבצע סיני.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?