תעלומת המיליונים שנעלמו

פרשת הגניבה של מיליוני שקלים מקופת החברה לפיתוח מטה יהודה לא הוסברה עד היום על ידי המועצה. כתב הגנה שהגיש אמנון ליפה לבית המשפט שופך מעט אור אל תוך האפילה

(הכתבה פורסמה בעיתון בקיצור בתאריך - 23.9.2003)

בכתב הגנה שהגיש ליפה לבית המשפט בפברואר 2001 , במסגרת התביעה של תושבי שכונת ה-100 בצור הדסה, נשפך מעט אור על יחסיו עם ויזל. ליפה טוען כי "בכירים בחברה לפיתוח ובמועצה האזורית הבהירו לי (כמנהל החברות לפיתוח צור הדסה וליאם, י.ר.) שעלי לשכור את שירותיהם של מקורבים לאותם גורמים".

הניסוח בכתב ההגנה אינו נוקב בשמות אולם לא קשה להבין למי הכוונה, במיוחד כשיודעים שבחברות של ליפה הועסקו שני חברי קיבוץ נתיב הל"ה, אברמל'ה ליטמן ואברהם נתן.

גרסתו של ליפה מעניינת במיוחד על רקע מסך העשן והערפל שמפזרת המועצה בנושא. ליפה היה מקורב לויזל בנושא פיתוח היישובים צור הדסה ושריגים מאז שנת 89'.

לאור המצוקה הכלכלית בה שרויה המועצה מזה שנים רבות, טוען ליפה, לא היה ביכולתן של המועצה או של החברה לפיתוח שלה לממן את ההוצאות הכרוכות בהרחבת היישוב צור הדסה. לאור זאת, פנתה החברה לפיתוח אל החברה לפיתוח צור הדסה בניהולו של ליפה והציעה לה להתקשר בהסכם למתן שירותי ניהול ופיקוח ביחס לפרוייקט, זאת לאור ניסיון קודם ומוצלח בפרוייקטים קודמים.

לדברי ליפה כלל החוזה את ההסכמות הבאות: החברה לפיתוח צור הדסה תעמיד מימון ביניים לביצוע הפרוייקט, תנהל ותפקח על ביצוע הפרוייקט ותמורת זאת תהיה זכאית להחזר של כל הוצאותיה ולרווחים שינבעו, אם ינבעו, מהפרוייקט למעט סכום של 1.5 מיליון ₪ שלו זכאית החברה לפיתוח מטה יהודה.

ליפה חושף כי העברת הסכום של 1.5 מיליון ₪ התבצעה כבר בתחילת הפרוייקט. זהו פרט חשוב ביותר, כי הוא מוכיח את המצוקה הכספית בה הייתה נתונה המועצה. הצדדים הסכימו ביניהם שהחברה לפיתוח תעמיד את הסכום הזה כבטחון לטובת השלמת הפרוייקט.

ניהול הכספים נעשה באופן הבא: החברה לפיתוח פתחה חשבון בבנק לאומי ובו הופקדו כל הכספים שנגבו מהמשתכנים עבור עבודות הפיתוח. חשבון זה כונה חשבון מרכז. במקביל, החברה לפיתוח צור הדסה פתחה חשבון באותו סניף, ואליו הועברו כל יתרות הזכות מחשבון מרכז. כמו כן, סוכם כי יתרת הכספים שייגבו מהמשתכנים לאחר השלמת הפרוייקט, יועברו אף הם לחברה לפיתוח צור הדסה.

כפי שעולה מכתב ההגנה, שליחי החברה לפיתוח מטה יהודה ערכו אומדן, שניסה להציב רף גבוה במיוחד לעלויות הפיתוח בצור הדסה, זו במטרה להגדיל ככל האפשר את הפער בין מחירי הפיתוח השונים. אמדן זה הסתכם בסכום העצום של 19 מיליון ₪ לא כולל מע"מ. על בסיס אומדן זה שלשלה החברה לפיתוח צור הדסה בניהולו של ליפה 1.5 מיליון ₪ לכיסה של החברה לפיתוח מטה יהודה, כמקדמה על חשבון הפרוייקט.

מאירק'ה ויזל

אולם, ככל הנראה פקידי המינהל הבינו שהחברה לפיתוח מנסה ליצור אומדן מנופח ולאחר דיונים הופחת האומדן בכ-30% והועמד על 13 מיליון ₪ ללא מע"מ. לטענת ליפה אומדן זה היה אומדן חסר שלא הספיק לצורך השלמת העבודות (זאת למרות שעל פי טענת המתיישבים, כאמור, עלות הפיתוח הסתכמה בכ-3 מיליון ₪ בלבד, י.ר.).

לדברי ליפה הוא התריע כי באומדן המאושר לא ניתן יהיה להשלים את הפרוייקט בוודאי שלא ייוותר רווח לחברה לפיתוח צור הדסה. ליפה לא מסביר מדוע למרות הערכות אלה הסכימה החברה בראשותו להמשיך בביצוע הפרויקט. המציאות ואופן ההתגלגלות של הכספים, כך הנראה, מסבירים זאת טוב ממנו.

במהלך חודש אוגוסט 98' הודיעה החברה לפיתוח מטה יהודה לבנק לאומי על ביטול חשבון המרכז. היא הפסיקה להעביר כספים שנגבו ממשתכני פרוייקט ה-100 לחברות של ליפה. לטענת ליפה, מאותו שלב החלה התמוטטות החברות שלו.

בכתב ההגנה טוען ליפה כי החברות שבבעלותו פעלו ממשרדים בבניין המועצה (בצמוד ללשכתו של ויזל, י.ר.), זאת מתוך רצון של המועצה להרוויח את דמי השכירות. הוא אינו מתייחס לרושם שנוצר בקרב הציבור מעצם ישיבתו בסמוך לראש המועצה, כאילו הוא שלוחו של ויזל וחלק אינטגרלי מן המועצה לביצוע פרוייקטים.

אחת השאלות הגדולות היא כיצד זה שפרשה כה חמורה, שבמקרה הטוב יש בה חשש לרשלנות חמורה מצד כל מי שהיה מעורב בה ובמקרה הרע עלול להסתבר כי מדובר בפלילים, אינה משפיעה כלל המעורבים בה. כמעט כל המעורבים בפרשה, ראש המועצה ועובדי החברה לפיתוח, כלל לא נפגעו ומעמדם נותר יציב כשהיה. היחידי שנפגע היה אמנון ליפה עצמו שירד מנכסיו ומתגורר היום בחו"ל. הוא וציבור משלמי המסים במועצה שמממן עד היום את הנזקים.