דו"ח חקירה חמור ביותר על תפקודה של אגודת מי"מי: משכורות מנופחות ומחדלים בגביית חובות

חוקר שמינה רשם האגודות לאגודת המים האזורית ממליץ: יש לפרק את האגודה כדי לנקוט בצעדים דרסטיים בתחום הגביה, השכר והתביעות המשפטיות

אגודת מי"מי (מים מטה יהודה) נמצאת על סף פשיטת רגל הנובעת הן מהוצאות התפעול הגבוהות בשל עלויות שכר גבוהות ובעיקר בשל המחדל המתמשך בתחום גביית חובות מצרכני המים. כמו כן, נגד האגודה עומדות ותלויות תביעות משפטיות בסכום כולל של 2 מיליון ₪, שבמידה ותתקבלנה תתמוטט האגודה לחלוטין. כך קובע חוקר מיוחד שמינה רשם האגודות השיתופיות בדו"ח חמור שחיבר על מצבה של האגודה.

הדו"ח החמור ממליץ לפרק את האגודה מיד במטרה לנקוט צעדים מהירים ודרסטיים בתחום הגבייה, השכר והתביעות המשפטיות. העמדת האגודה במצב של פירוק תאפשר להתמודד עם נושאים אלה, הן בשל הסמכויות הנרחבות המוקנות למפרק והן בשל הכלים שהעניק המחוקק למפרק האגודה. לפני כחודשיים אכן מונה מפרק למי"מי, עו"ד אורן באדר. (ראה בנפרד)

מינוי מפרק לאגודת מי"מי מגיע בתום כשנתיים וחצי למינויו של ועד הנהלה חדש לאגודה ושלוש וחצי שנים לוהצבתו של מיכאל ביטון ממושב לוזית כמנכ"ל. ביטון, שמונה לא מכבר לסגן ראש מועצה לשם כבוד לאחר שתמך בראש המועצה הנבחר בבחירות האחרונות, התחיל את דרכו במימי במעשה שרמז על אופן הניהול העתידי של האגודה.

חודשים מספר לאחר שנבחר, במאי 2002, אישרה הנהלת האגודה לביטון להחליף את רכבו מסוג סובארו ליאונה למזדה 323. ביטון הלך לסוכנות רכב באשדוד (יש חשיבות לפרט הזה) וקנה לעצמו מזדה 626, היקרה בכ-40 אלף ₪ .

כאשר הגיע ביטון עם הרכב החדש למשרדי מי"מי התפלאו חברי הנהלת האגודה על הקנייה שלא אושרה. בישיבת הנהלת האגודה אמר ביטון כי "טעה" וביקש מחברי ההנהלה לאשר לו בדיעבד את הרכישה. במקום לגנות את ביטון, לחייב אותו להחזיר את הרכב לחברה ולהטיל על סנקציה כלשהי שתבטא את הסלידה ממעשיו, אישרו חברי ההנהלה את ה"טעות" ואף אישרו באותה הזדמנות העלאה בשכרו של ביטון, כנראה לאות תודה על כך שאינו מקיים את החלטות ההנהלה.

בתגובה לפרשה זו הגישו שלושה מחברי הנהלת האגודה דאז, משה חכמון מכיסלון, יגאל אבדר מאורה ומשה חדד מצלפון, את התפטרותם מההנהלה. ("הנהלת אגודת המים נהנתנית ומצפצפת על כללי מנהל תקין", בקיצור 31, יוני 2002)

חדד אמר אז כי הנהלת מי"מי "מתנהגת בנהנתנות תוך התעלמות מוחלטת מהקורה סביבה...הנהלת מי"מי מצפצפת על כללי מנהל תקין, האתיקה המקצועית והוראות רשם האגודות השיתופיות". מאוחר יותר הגדיר חדד את המעשים כ "בלגאן גדול ושחיתות לשמה".

במכתב ההתפטרות שלו נימק חבר הנהלה נוסף, משה חכמון, את צעדו: "לאחר תקופה קצרה הבנתי שהוראות תקנון האגודה והנחיות הרשם הם בגדר המלצה בלבד בעיני חברי ההנהלה". חכמון גם המליץ בפני ועד מושב כיסלון להפסיק את חברותו באגודה.

חוזרים לימים העליזים

אגודת מי"מי הוקמה בשנת 1968 כחלק מארגון הקניות "מבואות ירושלים" של המושבים באזור מטה יהודה. מטרתה הייתה לספק שירותים בתחום המים ובהגדרת תפקידיה נאמר: הספקת מים מהרשת של מקורות לרשתות היישובים, אחזקה ותיקון של רשתות המים בישובים, קריאת מונים, עריכה והפקה של חשבונות מים, גביית תשלום מהצרכנים ותשלום למקורות.

המשמעות של הקמת האגודה היא פשוטה למדי: האגודה רוכשת מים בזול ממקורות ומוכרת אותם לצרכני המים ברווח מסוים, תוך שהיא גובה תשלום נוסף על שירותים שונים: התקנת שעוני מים, החזקה של קווי מים, קריאת שעונים וגבייה.

רכישת מים ממקורות ומכירתם לצרכני המים ברווח היא דבר נפוץ הנעשה כמעט בכל הרשויות המקומיות בישראל. הנימוק לכך הוא שמדובר ב"עסק" בטוח לחלוטין – רכישה בזול ומכירה ביוקר. מקורות לא מעונינת למכור מים לצרכן הסופי וכך נכנסות הרשויות המקומיות ואגודות המים האזוריות לתמונה. ישנם יישובים במטה יהודה, כמו צור הדסה למשל, שמנהלים מערך גבייה למים עצמאי, שבו רווחי פער התיווך משמשים לאחזקת רשת המים ומה שנשאר עובר לקופת הועד למימון הוצאות שוטפות.

בתקופת השיא שלה מנתה האגודה 35 מושבים אך במהלך השנים פרשו מושבים ממנה וכיום היא מונה 29 מושבים. האגודה טרם פדתה את מניותיהם של חברי האגודה שחברותם פקעה. האגודה מספקת שירותים ל-37 יישובים כולל מי שאינם חברים בה. מדוע כדאי לרכוש מים ממי"מי? ובכן, מחיר המים שמי"מי גובה מצרכניה מכיל בתוכו מרכיבים מסויימים שיישובים נרתעים מלהיות מעורבים בהם. למשל, אחזקה של רשת המים ביישוב, ביצוע קריאת שעונים, והקשה מכל, גביית חובות.

יישובים רבים אינם מעונינים להיכנס למערך הגביה מחשש למריבות ולסכסוכים. הקמת מערך גבייה ממוחשב עולה כסף רב, והעברת מערך הגבייה לחברה מתמחה היא יקרה. כך שבשורה התחתונה כדאי לרכוש מים מהאגודה. זאת בתנאי אחד, שבמחיר שהאגודה גובה היא אכן מנהלת את ספריה והוצאותיה כנדרש, ולא מעבירה אותם כחובות אבודים לבנקים. אולם הדבר הזה רחוק מלהתקיים במציאות.

כיום מעסיקה האגודה תריסר עובדים בשכר: מנכ"ל, מנהל חשבונות ראשי, מפקח טכני, שני גובים, שלושה אנשי אחזקה, קורא מונים, מזכירה, עוזרת למנהל החשבונות ופקידה טכנית. מעניין לציין שרבים מהעובדים של האגודה משמשים גם כחברי מליאת המועצה, כלומר הם חלק מעסקני הציבור האזוריים. המנכ"ל הוא חבר מליאה מלוזית, מנהל החשבונות הא חבר מליאה מגבעת יערים, הגובים הם חברי מליאה מצפרירים ומגבעת ישעיהו. יש לשים סימן שאלה על החכמה שבחיבור בין עסקנות ציבורית לבין העובדה שפרנסתם של חברי מליאה תלויה באגודה.

האגודה מחזיקה 8 כלי רכב: מזדה 626 למנכ"ל, רכב פרטי לחשב ולמפקח הטכני ורכבי שטח לעובדי האחזקה ולגובים. כמו כן מחזיקה האגודה מחסן ובו ציוד אחזקה כרתכת, מכונת הברגות, עגלת גרירה, צינורות ועוד.

האופן שבו מנוהל מחסן הציוד מצביע אף הוא על הדרך בה מתנהלת אגודת מי"מי. רמז לכך עלה מכתבה שפורסמה ב"בקיצור" לפני כשנתיים. ("פקח מים מאשים: "עובדים במי"מי ניסו להונות את חברת הביטוח על גבם של אשתי ובני שנהרגו בתאונה", בקיצור 33, אוגוסט 2002).

באותה כתבה האשים גובה באגודה, חי חדד מצפרירים, כי בכירים באגודה ניסו לנצל את אסונו הפרטי, כדי לחסל פערי ציוד במחסן הציוד, שלכאורה נעלמו או נגנבו, ולגרוף כספים מחברת הביטוח. (ראה בנפרד)

מניתוח הדו"חות הכספיים של אגודת מי"מי עולה כי מאז נכנס ביטון לתפקידו בסוף 2001 הולך מצבה של האגודה ורע. ההכנסות ממכירת מים ירדו בשנים 2002-2003 בכ-30% מכיוון שעוד ועוד יישובים יוצאים ממעגל מקבלי השירותים. הרווח הגולמי ירד בכ-40%, הוצאות המימון הנובעות בעיקר מחובות של צרכנים שאינם משלמים וממחיקות ריבית לחייבים זינקו ב-300% (!),החוב למקורות זינק בהתאמה אף הוא בכ-300% (!), כתוצאה מכך משיכות היתר מהבנק זינקו ב-1000% (!!) לסכום של כ-750 אלף ₪. האגודה, כמובן, מציגה הפסדים מדי שנה.

רק דבר אחד נמצא במגמת עלייה – הוצאות ההנהלה ותשלום המשכורות. בכך לא חל כל הפחתה. להפך, למרות התוצאות המזעזעות מבחינה עסקית נהנה המנכ"ל ביטון משכר דשן בעלות כוללת של כ-26,500 ₪ לחודש. מנהל החשבונות הראשי, יהודה חסון, מצליח לחשב לעצמו שכר בעלות של 28,200 לחודש, ומנהל המחסן והמפקח הטכני, יהודה בן אהרון, מרוויח שכר נאה בסך של 20,000 ₪ לחודש.

גם עובדים נוספים חוגגים בדרך לבנק. כך מרוויחים איש אחזקה, 14,000 לחודש, עוזרת למנהל החשבונות 12,700 ₪ לחודש, הפקידה הטכנית 12,600 ₪ לחודש ומזכירת האגודה 11,639 ₪ לחודש. בהתחשב בכך שהשכר הממוצע במשק עומד על כ-7000 ₪ בחודש הרי עובדי מי"מי יכולים להשתבח במשכורת ממוצעת כפולה מכך. זאת, כנראה לאות הוקרה על היעילות הרבה שבה מנוהלת האגודה והישגיה הרבים למען בעלי המניות שבה.

יש מי שנהנים ממים בחינם

שנת 2000 הייתה השנה האחרונה שבה חלה ירידה בסעיף חובות צרכני המים לאגודה. החל מ-2001 חלה עליה מתמדת בסעיף זה, בשיעורים גבוהים משיעור העלייה בסעיף ההכנסות. כלומר, מי"מי מכרה מים לצרכנים אך לא גבתה את חובותיה.

בפרק זמן של שנתיים וחצי הוכפל כמעט פי שלושה סעיף חובות הצרכנים. מכ-3 מיליון ₪ לכ-8 מיליון ₪. כתוצאה מחוסר בגבייה נזדקקה האגודה למזומנים ולאור זאת הגדילה את משיכות היתר שלה בבנקים. כאמור משיכות היתר צמחו פי עשר בתוך ארבע שנים מ-86 אלף ₪ בסוף 1999 ללמעלה מ-700 אלף ₪, באוקטובר 203, והיד עוד נטויה.

שנת 2001 הייתה האחרונה שבה ירד החוב השוטף למקורות. לעומת זאת, החל מיום כניסתו של ביטון לתפקיד המנכ"ל חלה עליה חדה בחוב למקורות. בשנת 2002 הוכפל החוב, ובעשרת החודשים הראשונים של 2003 הוא עלה עוד ב-50%.

באוקטובר 2003 (כל הנתונים מתייחסים ל31 אוקטובר 2003, מועד הבדיקה של חוקר רשם האגודות) עמדה מצבת החובות של האגודה על הסכום 11 מיליון ₪. כ-60% מזה למקורות, כ-20% חובות בגין שיקום רשת המים במושבים, כ-10% חובת למע"מ בגין שירותים שטרם שולמו והשאר חובות לבנקים, לספקים שונים ולרשויות המס. כזכור, מכירת מים הנעשית בשיטה של קוסט פלוס (מחיר קנייה קבוע ורווח ידוע מראש) לא אמורה ליצור כל גירעון בתקציב.

מדוע אם כן משלימים 29 המושבים עם המצב השערורייתי של מי"מי? מדוע בעלי המניות באגודה אינם דורשים דין וחשבון על מעשיו של המנכ"ל? מדוע שערוריית הניצול הגס של כספי האגודה אינה נעצרת באסיפת בעלי המניות?

את התשובה לכך לא ניתן למצוא אצל איש מחברי הנהלת האגודה, אלא בין דפי הדו"ח, בעיקר בסעיף חובות צרכני המים וגבייתם.

כאמור, מי"מי משמשת כמעין קבלן לטיפול בנושא המים ליישובים. עבור כל יישוב מתנהלים שני חשבונות נפרדים באגודה. באחד, האגודה מחייבת את היישוב בצריכת המים וכאשר הצרכנים משלמים את חובותיהם היישוב מזוכה בו. בשני, מתנהל החשבון מול מקורות, ומזוכה בהתאם להעברת הכספים מהאגודה למקורות עבור חובות אותו יישוב.

בשל בעיות גבייה מצרכני מים במושבים מסוימים נוצר פער בין חובות האגודה כלפי מקורות עבור יישובים מסוימים לבין חובות היישובים הללו למי"מי. החוקר מצא כי שינם שני סוגי יישובים: כאלה בעלי אחוז גבייה גבוה וכאלה בעלי אחוז גבייה נמוך. ביישובים עם אחוז הגבייה הגבוה, חוב היישוב לאגודה נמוך מחוב האגודה למקורות עבור אותו יישוב. ומדוע? משום שכספי אותו יישוב משמשים לתשלום חובותיהם של יישובים שבהם אחוז הגבייה הוא נמוך, ואז בחשבונם חובם לאגודה גבוה בהרבה מחוב האגודה עבורם למקורות.

משמע הדבר שמי"מי מנהלת התחשבנות לתפארת, שבו מי שמשלם את חובותיו עושה זאת גם עבור מי שאינו משלם את חובותיו. וכך ישנם מי שנהנים ממים חינם, על חשבון אותם תמימים שמשלמים את חשבונם על פי מה שצרכו.

טבלה מהפרטת את חובות היישובים (ראה בנפרד) מספרת את כל הסיפור. קחו לדוגמא את לוזית, המושב של המנכ"ל ביטון. לוזית חייבת לאגודת מי"מי 627 אלף ₪. לכאורה הייתה לוזית צריכה להיות חייבת למקורות סכום דומה או אפילו גבוה מזה (בתוספת ריבית והצמדה), אולם, הפלא ופלא, חוב האגודה למקורות עבור לוזית מסתכם ב-136 אלף ₪ בלבד. כלומר – צרכניה הנאמנים של מי"מי מממנים כחצי מיליון ₪ מחובותיה של לוזית, המהווים 80% מהחוב.

וקחו לדוגמא יישוב נוסף, כמו שדות מיכה. היישוב חייב לאגודה 1,432 מיליון ₪, אולם, כבמטה קסם, חוב היישוב למקורות בספרי האגודה עומד על 78 אלף ₪ בלבד. כלומר, 95% מהחוב למקורות ממומן מכספי הצרכנים.

ומי הם הצרכנים התמימים. למשל גבעת יערים. חשבון המושב לאגודה נמצא ביתרת זכות (!) של 170 אלף ₪, אבל חשבון המושב כלפי מקורות מצביע על חוב (!!) של 280 אלף ₪. מושב מסילת ציון - החוב שלו לאגודה עומד על אפס עגול, אבל חוב המושב למקורות עומד על 70 אלף ₪. מושב בית מאיר - בעוד חובו לאגודה עומד על הסכום הפעוט של ששת אלפים ₪, הרי חוב האגודה בשמו למקורות עומד על 97 אלף ₪. רוצים עוד דוגמא, בבקשה. מושב נחם חייב לאגודת המים 17 אלף ₪ אבל למקורות הוא חייב 104 אלף ₪. ודוגמא נוספת, שריגים חייבים לאגודה 42 אלף ₪, אבל למקורות הם חייבים, על פי ספרי האגודה, כמעט פי ארבע, 158 אלף ₪.

אם כן במי"מי מצאו את הפתרון לבעיית הגבייה. הם "קונסים" את היישובים המשלמים, ומעמידים אותם במצב של חוב כלפי מקורות. בלשון אחרת, יישובים שבהם קיים מוסר תשלומים גבוה מממנים יישובים בעלי מוסר תשלומים נמוך.

מקור נוסף למימון היישובים שאינם משלמים את חובותיהם הוא יתרות הזכות העומדות לרשות היישובים לצורך שיקום רשת המים ביישוב.

החובות ניתנים לגביה

אבל איש אינו גובה

בעיית חובות צרכני המים מהווה את הבעיה העיקרית של האגודה. צרכני המים חייבים לאגודה כ-42 מיליון ₪. בסכום זה נכללו חובות ישנים וקשים לגביה כולל חובות שמוסדרים באמצעות המשקם, וכן ריבית שהוטלה על חובות אלה בסכום של כ-30 מיליון ₪.

על מנת להימנע מתשלום מס בגין ריבית עבור חובות הנחשבים אבודים או קשים לגבייה הועברה היתרה בספרים לספר עזר. בדוחות הכספיים נותרו לרישום רק חובות שלדעת האגודה ניתנים לגביה. כדי להבהיר את האמור לעיל: החל מדוחות 2002 ואילך לא מופיע עוד פירוט של החובות הקשים לגביה. הם חובות אבודים שכל הכנסה שתתקבל בגינם בעתיד תחשב כהכנסה חייבת במס.

חובות היישובים לאגודה הם למעשה ריכוז חובות של צרכני המים בכל ישוב וישוב. חובות אלה, קובע הדו"ח, ניתנים לגבייה.

נכון לאוקטובר אשתקד היו באגודה 261 שמות של צרכנים החייבים למעלה מ-5000 ₪ תקופה העולה על שלושה חודשים. אלה מוגדרים בדו"ח – חייבים בעייתיים. חוב ממוצע של חייב בעייתי עומד על כ-60 אלף ₪. הסכום הכולל אותו חייבים צרכנים אלה עומד על כ-16 מיליון ₪.

לרבים מבין 261 החייבים הבעייתיים יש בנוסף לחוב השוטף, גם חוב המטופל במסגרת מנהל ההסדרים של המשקם. מבין 261 החייבים הבעייתיים מופיעים שמותיהם של רבים מחברי הנהלת האגודה וחברי ההנהלה ביישובים.

קחו למשל את מנכ"ל האגודה, מיכאל ביטון, שחייב לאגודת מי"מי כ-17 אלף ₪, ומוגדר כחייב בעייתי. בועד ההנהלה ישנם עוד שלושה חברים המוגדרים על ידי החוקר כחייבים בעייתיים. עתה יוצא המרצע מן השק. כאשר ארבעה מתוך תשעה חברים בהנהלת האגודה מוגדרים כחייבים בעייתיים – ניתן להבין כיצד מתנהלת מדיניות הגבייה באגודה.

הבעיה אינה נעצרת בחברי הנהלת האגודה, אלא עוברת גם לחברי ההנהלות באגודות החקלאיות במושבים. כך למשל, חבר הנהלה מגפן, שחייב למי"מי 175 אלף ₪. חבר הנהלת האגודה החקלאית משדות מיכה, חייב 136 אלף ₪. אליהו נפתלי, אף הוא חבר הנהלה מעגור, חייב כ-78 אלף ₪. סלימאן מחמוד מעין נקובה חייב 51 אלף ₪. והרשימה ארוכה וכוללת עסקני ציבור רבים במושבים.

כאשר עסקני הציבור וחברי הנהלת האגודה עצמם נגועים באי תשלום חובות, קשה לנהל מערך גבייה יעיל מול סרבני תשלום. מול דוגמא אישית כה פגומה מתקשים גובי האגודה להצדיק מהלכים דרסטיים לגביית חובות. לכן, הגבייה נעשית בהססנות והסנקציות נגד החייבים במשורה.

מבדיקת הנתונים הנוגעים להפסקת אספקת המים לחייבים הבעייתיים העלה החוקר את הממצאים הבאים:

ל-53 חייבים בעייתיים נותקה אספקת המים לקביעות (מתוכם חבר אגודה משדות מיכה)

ל-37 חייבים בעייתיים נותקו המים באופן זמני (מתוכם חברי הנהלת האגודות החקלאיות במושבים גפן, זנוח, עגור ועין נקובא)

לאף אחד מחברי הנהלת אגודת מי"מי הנחשב חייב בעייתי לא נותקו המים, לא באופן זמני ולא באופן קבוע.

מבין 17 חברי הנהלות האגודות החקלאיות במושבים נותקו המים רק לחמישה, מתוכם אחד בקביעות והיתר באופן זמני.

ככלל, האגודה אינה נוקטת בצעדים משפטיים לגביית חובות. (למעט חמישה מקרים, בהם שתי תביעות נגד גורמים חיצוניים ושלוש תביעות נגד חייבים במושבים)

כשל הולך וגדל

את רוב רובו של הגירעון מייחס החוקר לכשל החמור הקיים בתחום גביית החובות מחייבים בעייתיים ומחיקת חובות (קרן וריבית) לצרכני מים חייבים. כך נוצרים פערים הגורמים לגירעונות בחשבון האגודה בבנק, לתשלום ריביות גבוהות, כאשר אין מול זה הכנסות כלשהן.

הפעולות בהן נקטה האגודה לגביית חובות מחייבים בעייתיים, הסתכמו למעשה בהגשת תביעות משפטיות כנגד 4 חייבים והטלת סנקציה של ניתוק שעוני המים ל-53 חייבים נוספים. כנגד יותר מ-200 חייבים בעייתיים לא נקטה האגודה בצעדים לגביית החוב.

בין החייבים הבעייתיים הנהנים מיחס מועדף נמנים ארבעה חברי ועד הנהלת (מתוך תשעה בסך הכל) האגודה ו-12 חברי הנהלות בישובים.

ההחלטות הנוגעות לגביית חובות ונקיטת צעדים משפטיים נגד חייבים אינן מתקבלות באופן מסודר על בסיס נהלים וקריטריונים קבועים. הצעדים לגביית חובות, כולל הסנקציה של הפסקת אספקת המים, נקבעים למעשה על ידי מנכ"ל האגודה.

החוקר קובע כי השיקולים המנחים את מנכ"ל בהחלטתו לנקוט או שלא לנקוט בצעדים כנגד החייבים, ובמיוחד החייבים שהם חברי הנהלת האגודה או חברי ועד ביישובים החייבים, אינם נובעים משיקולים עסקיים, וזאת בלשון המעטה.

כפי שהתברר לחוקר, האגודה לא נקטה צעדים של ממש לצמצום ההפסדים התפעוליים, בעיקר בכל הנוגע להוצאות השכר, המהוות את החלק הארי בהוצאות התפעול. להפך, הוצאות השכר באגודה גבוהות מאופן משמעותי מהשכר הממוצע במשק.

תחום הגביה הוא הבעייתי. החוקר קובע כי האגודה לא טיפלה בגביית החובות באופן ראוי ומקצועי, השתמשה בכספים של יישובים כדי לשלם חובות של יישובים אחרים. החוקר מזהיר כי נוהג זה עלול לסבך לא רק את האגודה אלא אף את היישובים שצרכניהם משלמים את חובותיהם בזמן.

ההתנהלות הגרועה של האגודה הביאה אותה למצב שזו תפחו חובותיה מסכום של 4.3 מיליון ₪ בסוף 99 לסכום של כ-11 מיליון ₪ היום.

לסיכום, קובע הדו"ח, כוח על מנת למנוע את קריסתה הכלכלית של האגודה יש צורך בנקיטת צעדים מהירים ודרסטיים בתחום הגבייה, השכר והתביעות המשפטיות. הדרך המתאימה ביותר להתמודד עם שלושת הנושאים האלה היא דרך הפירוק , שכן תחת פירוק הטיפול וההתמודדות עם הנושאים האמורים לעיל היא קלה ופשוטה. לאור זאת ממליץ הדו"ח למנות מפרק לאלתר לאגודה.