מתוק ועוקצני
הכינוי 'צבר' נולד דווקא ככינוי גנאי של אנשי העלייה הראשונה לבני העלייה השנייה, וזאת כדי להבליט את העוקצנות שלהם. על הצמח שעשה את כל הדרך מאמריקה כדי לסמן גבול נחלות במזרח התיכון ולהצית את חושי הטעם של תושביה
בימי נעורי, עוד לפני שקמה המדינה, נהגו הורי והורי חברי למושב, שרובם עלו ממזרח אירופה, לכנות את הדור הצעיר שנולד בארץ בכינוי "צברים". הם עשו זאת בגאווה רבה, כשהם משתבחים במראה ובחזות של ילדיהם, שהולידו בארץ מכורתם.
שאיפתם של הורי ושל אותו דור הייתה להצמיח דור חדש, חסון וגאה, זקוף קומה ושזוף, חופשי ועצמאי, ובעיקר שונה לחלוטין מהאופן שבו הם עצמם גדלו בעיירה היהודית במזרח אירופה, ב"שטעטל” הגלותי, שבו נאלצו היהודים לכוף את קומתם בהכנעה בפני הגויים, ה'שקוצים', ולקבל בשתיקה את שלטונם.
כך גדלנו, אני וחברי, כילדים חופשיים, בני חורין, וגאים בעצמם, וכן, גם קצת חוצפנים שאינם ממהרים לכופף את קומתם בפני איש.
הכינוי "צברים" לקוח מפרי הסברס. ההסבר לכך הוא שפרי הצבר משלב קליפה קשה הזרועה המוני קוצים זעירים ודוקרניים, אך מי שמצליח לקלף את הקליפה העוקצנית והעבה מגלה את בשרו של הצבר, המתוק והעסיסי, אותו נהגו להגיש בקיץ לשולחן כשהוא כאשר צונן וקר, כמעדן שאין כמותו להנאה.
צבר ככינוי גנאי
האמת קצת שונה. הכינוי 'צבר' או 'סברה', נולד דווקא ככינוי גנאי של אנשי העלייה הראשונה, האיכרים הראשונים ומקימי המושבות, לדור החדש שנולד לאנשי העלייה השנייה, הסוציאליסטים והרדיקלים, שרבים מהם הגיעו למושבות כשהם מחפשים אחר מקור פרנסה.
לאותם "ותיקים” מהעלייה הראשונה הייתה ביקורת רבה על ילדי העלייה השנייה אותם הם ראו כבני נוער חוצפנים, חסרי חינוך ועכבות, שלא נמנעו מקשר עם בנותיהן החסודות, ולכן הצמידו להם את הכינוי 'סברס' על שום 'קוצניותם', ובלא שום קשר למתיקותו של הפרי העסיסי.
השינוי הגיע בראשית המאה ה-20, בתקופת העלייה השנייה והשלישית, כאשר דור ההורים הצעיר, היה שמח וגאה בילדיו הגדלים בארץ כילדים חופשיים, מתהלכים ברגליים יחפות על האדמה ואינם חוששים מאורה ומחומה של השמש הקופחת. אז הפך 'צברים' לכינוי חיובי ולמושא לגאווה אשר תיאר את הדור הצעיר, ילידי הארץ, כדוקרניים ומחוספסים כלפי חוץ אך מתוקים להפליא בפנימיותם.
ואנחנו, הילדים ובני הנוער, אכן התאהבנו בכינוי הזה, ובדימוי שביקשו הורינו לתת לנו: חופשיים ועצמאיים, נטולי סממנים גלותיים, יודעים לעמוד על שלנו, ונכונים להשיב מלחמה. מחוספסים מבחוץ אך מתוקים וערבים לחך – מבפנים.
חוויות מקטיף הצבר
בני הנוער של שנות טרם המדינה ובשנים הראשונות להיווסדה, ובעיקר בני המושבים והקיבוצים, התמחו בקטיפת פרי הצבר.
בזכרוני שמורים עדיין זכרונות הטיולים שלי ושל חברי בכפר שבו התגוררתי, בסמוך למושבה (דאז) רחובות, אל שולי הכפר הערבי השכן – זרנוגה, שהיה מוקף בשורות ארוכות של משוכות גדרות הצבר.
לטיולים אלה קדמה עבודת הכנה שהחלה עם בוא הקיץ ובמיוחד בראשית חופש הגדול. ראשית היה צריך למצוא מוט עץ דק וארוך, לאחר מכן לחבר לקצהו בחוט ברזל קופסת שימורים ריקה, פתוחה מצידה האחד. לקראת היציאה לבשנו חולצה ארוכת שרוולים וחבשנו כובע "טמבל'. כמובן שהיה צריך גם מכנסיים ארוכים, אך זה היה כבר יותר מדי, ולכן נותרנו עם מכנסיים קצרים, מקופלים למעלה באופן שהכיסים יבלטו מלמטה, אחרת זה היה "גלותי”.
כשהגענו למשוכות הצבר, אספנו מהאדמה קומץ גרגרי חול והשלכנו אותם באוויר כדי לזהות את כיוון הרוח. כל נענוע קטן של גבעולי הצבר, שלח לאוויר הפתוח המוני קוצים זעירים שהבטיחו להינעץ בכל פינה גלויה בגופו של מי שיעמוד בכיוון הלא נכון.
ואז, כאשר התייצבנו בכיוון הנכון, כיוונו את הקופסא שבקצה המוט לעבר מצבורי הפירות העסיסיים, לוכדים לתוכה את הפרי המבוקש, ואז מנענעים מעט את קצה המוט ומושכים עד שהפרי נתלש ונותר בקופסא, ואז בזהירות רבה מושכים את המוט ו"שופכים" את הפרי על הקרקע.
בכך הסתיים השלב הראשון. כעת היה עלינו לעבור לשלב השני – להיפטר מהמוני הקוצים הזעירים שנישאו על הקליפה העבה וזאת בלי שהללו יינעצו בגופנו. זאת עשינו בעזרת עיטוף של הפרי בנייר עיתון ושיפשוף יסודי שלו בקרקע, רצוי קרקע חולית כמובן.
בתום השפשוף, שכמובן לא הצליח להסיר לחלוטין את הקוצים הזעירים, נטלנו בזהירות את הפרי בידנו וצירפנו אותו לדלי, שבו שכנה ערימת הפירות הקטופים שנביא הביתה. את הדלי מילאנו במים במטרה לשטוף את הקוצים מהקליפה ולאחר מכן היה לפנינו פרי צבר מוכן, אותו היה צריך להניח במקרר לקראת אכילתו המהנה.
זה דוקר ושורף !
זכרון חוויות קטיף הסברס נעוץ במוחי היטב וזאת, בין השאר, בשל סיפור אישי מאוד משלי, שאולי יישמע לכם הקוראים משעשע אך כמי שהיה שם, עלי להודות שלא מדובר בחוויה מצחיקה כלל וכלל.
באחד היציאות לקטיף הסברס, הייתי צריך להתפנות ולצורך כך הודעתי לחברי הקוטפים שאני נוטש את הקטיף לכמה רגעים. אחד מחברי הציע לי בחביבות רבה גזיר נייר עיתון כדי להשלים את הפעולה (אז עדיין לא היה ידעו בארצנו הקטנה על דבר קיומו של גליל נייר משונה המכונה – 'נייר טואלט'). לקחתי את הנייר ואצתי לענייני הפרטיים.
לאחר שסיימתי, השתמשתי בנייר העיתון והופס – מיד חשתי ב'מכה' איומה בדמות תחושת בעירה נוראית באחוריי. אותו נער "סידר" אותי כהוגן, והגיש לי גזיר עיתון שבו נעטף פרי הצבר לצורך ניקיונו מקוציו...
איכשהו הגעתי הביתה, רכוב על אופניי או אופניו של אחר, כבר לא זכור לי, ושם מיהרתי אל האמבטיה בנסיון נואש לכבות את "השריפה" שהבעירה את אחורי. אינני זוכר במשך כמה ימים לאחר מכן עוד התעניתי, אבל אני זוכר היטב שזו הייתה הפעם האחרונה בימי חיי שבה יצאתי לקטוף סברס...
עולה מיבשת אמריקה
איך התגלגל הקקטוס הזה לזכות בשמו העברי "צבר"? ובכן, בשפה הערבית מכונה הצמח הזה 'סאבאר', מן השורש 'סבר' שמשמעותו – 'סבלנות'. ייתכן שלצמח נקשר הצורך בסבלנות משום שזו נדרשת כדי לטפל בפרי הקוצני ולהכשיר אותו לאכילה, ואלי על שום הסבלנות הרבה שמגלה העץ במשך חודשי הקיץ היבש, עד לבוא שמי החורף, שאז יזכה לקבל את מימיו.
אולי תתפלאו לשמוע, אך הצבר אינו בן הארץ וכמובן שאינו נמנה על שבעת המינים. זהו עץ (סוקולנט) 'קקטוס' שהגיע מחו"ל בעזרתם של הספרדים, אשר גילו את מגוון הקקטוסים אוגרי המים המדבריים במהלך מסע הכיבושים שלהם באמריקה ובמיוחד במכסיקו שהתקיים במאה ה-16.
הספרדים הביאו את הצבר לארץ מכורתם – ספרד ומשם הוא התפשט לארצות הים התיכון, ונקלט היטב בארצות החמות שבדרום הים התיכון ובמזרחו. בתקופה העותומאנית, שבה שלטו התורכים בארץ במשך מאות שנים, התאקלם הסוקולנט אצלנו, שכן 'מצא' פה תנאים אידיאליים לצמיחתו. בחורף הקצר הוא אוגר כמויות גדולות של מים בענפיו, שנראים בטעות כעלים עצומים, ובמהלך העונה היבשה הוא משתמש במים הללו לגידול פירותיו.
במשך הזמן למדו המקומיים בארץ לדעת שהצבר אינו נוטע את עצמו ואינו מתפשט, אלא אם נשתל מראש. לכן, שתילת הצבר בשולי השדות יצרה "גדר חיה" ועדות לגבולות מוסכמים, שאיש לא ינסה לערער עליהם ולחדור דרכם.
כך, במשך שנים רבות הפכו גדרות הצבר לסמל של הכפריים שהגיעו בעקבות השלטון העותומאני והתיישבו ברחבי הארץ והם אימצוהו וטיפחוהו כ'שיח' אולטימטיבי לסימון גבולות חלקותיהם. מובן שהעובדה שמפריו המתוק ניתן היה ליהנות במשך כל חודשי הקיץ, הוסיפה אף היא לחיבה הגדולה שחשו כלפיו התושבים.
עץ עם ענפים
הצבר הוא קקטוס דמוי עץ הוא עשוי להגיע עד לגובה של 4-5 מטר. כאמור, ה'עלים' הענקיים שאנו רואים ושעליהם גדלים פירותיו, אינם עלים כלל אלא אלו הם ענפיו הפחוסים. יש לו לצבר אמנם עלים זעירים שהוא מגדל בחורף, אבל בבוא הקיץ הם נושרים ולא יצמחו עוד עד לחורף הבא.
צבירת הנוזלים בענפים היא חלק ממשטר שמירת הנוזלים של הסוקולנט הזה, ובכך הוא דומה ליתר חבריו – הקקטוסים.
רוב הצמחים מבוססים על פעולת הפוטו-סינטזה, שבה הכלורופיל הירוק המצוי בעליהם יודע לנצל את אור השמש כדי לייצר מדו תחמוצת הפחמן – סוכרים הנחוצים לו לקיומו. בהיעדר עלים, הסוקולנטים מבצעים את הפעולה הזו בגבעוליהם השטוחים.
ההתאמה לקיום בתנאי יובש מדבריים מתבטאת אצל הצבר בכך שהוא פותח את הפיוניות שבענפיו לקליטת דו תחמוצת הפחמן בלילה. באופן זה הוא קולט מחד את דו תחמוצת הפחמן הנדרש לו לפוטוסינתזה ומאידך, אינו מאבד מים יקרים על ידי אידוי. במהלך היום, תחת קרני השמש, הופך הצבר את דו תחמוצת הפחמן שקלט בלילה לסוכרים הדרושים לו, שבין השאר ימתיקו מאוד את פירותיו.
במהלך קליטת דו-תחמוצת הפחמן נוצרת אצל הסוקולנט חומצה שעשויה להזיק לו. הצמח יודע לאגור את החומצה בתאים גדולים במיוחד המצויים עמוק בענפיו, וביום שלמחרת, בתהליך ייחודי ובעזרת אור השמש, הוא הופך גם אותה לחומרי בניין לקיומו.
הענפים מותאמים לשמש
במחקרים שנעשו בארץ נמצא בין היתר, שיש שוני בהתנהגות בין עצי צבר הגדלים ביובש מוחלט לבין הללו המושקים בקיץ. התברר שכאשר הצבר אינו מושקה, הוא מפנה משך היום את ענפיו השטוחים הגדולים בכיוון מזרח-מערב, כדי לצמצם את הקרינה הישירה המוקרנת עליהם, שהרי השמש נמצאת רוב שעות היום בדרום. אבל כאשר הצבר מושקה ואינו "חושש" ממחסור מים, הוא מטה את ענפיו דווקא דרומה, כדי לקלוט מקסימום קרני שמש להאצת ההטמעה.
בתום האביב וראשית הקיץ פורחים פרחי הצבר. נוכל לראותם, כשהם עוטפים בחגורה רחבה את הענפים, ופריחתם צהובה ומרנינה. בתחתית כל פרח הולך וצומח הפרי עצמו, תחילה ירוק שבירוקים אבל ככל שיגדל ויבשיל יקבל את הגוון הצהבהב-אדמדם. כל הפירות הללו מקיפים בחגורה רחבה את כל הענפים. כל מי שאכל את פירות הצבר יודע שאכן זה פרי עסיסי, בשרני ומתוק המכיל זרעים רבים אך אלה נאכלים עם הפרי בלא כל היסוס.
בעשרות השנים האחרונות פותחו בארץ זני צבר מיעוטי קוצים והם גדלים במטעים מעובדים הן לצורך מקומי והן ליצוא. מסתבר שכאשר זוכים הקקטוסים הללו להשקיה, מאריך הדבר את תקופת הבשלת הפירות למשך מרבית חודשי השנה.
אבל אם תשאלו אותי, דבר לא ישתווה בטעמו ובהנאה כאשר פרי הצבר 'האמיתי', המקורי, והקוצני, שצמח בלא השקיה והבשיל פרא. נסו ותיווכחו.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?