למה הבדואים לובשים שחור ?
הסלעית המדברית מלמדת אותנו כי הצבע השחור משרת היטב את שוכני המדבר וכי למרות התנאים הקשים ישנם בעלי חיים שמצאו כיצד להתקיים בו ולגבור על הקשיים
הישראלים מעדיפים מכוניות בצבע לבן, זה עניין ידוע ומקובל. רק מיעוט קטן מבעלי המכוניות בישראל מעדיף אותן בצבע כהה או שחור. הסיבה היא המודעות לכך שהצבע הלבן מחזיר את קרני השמש המחממות ובכך מסייע למנוע את התחממות המכונית. לעומת זאת, הדיעה המקובלת היא שהצבע השחור קולט את קרני השמש ולכן מסייע לחמם את חלל המכונית. אם כן, מדוע צבעיו המסורתיים של הבדואי החי במדבר הם כהים ואף שחורים?
כיום, קשה יותר לפגוש ולחזות בלבוש המסורתי של הבדואים. הרבה יותר נפוץ להיתקל בסמוך לאוהל בדואי במכונית חדישה המצוידת במזגן יעיל או בפאנל סולארי המסייע להפעיל טלוויזיה עצומת מימדים. אולם, אם נתבונן בתמונות מן העבר, הלא כל כך רחוק, ניווכח שצבע הלבוש המסורתי של הבדואים היה ברובו הגדול – שחור. ולא רק שהיה שחור, אלא שכיסה את הגוף כולו ובמרבית המקרים אף היה עשוי מצמר עז המדבר השחורה. רק את הראש נוהגים הבדואים לכסות בכאפייה לבנה מבד דק ועדין.
מה קרה להם, לבני המדבר האלה, האם אינם יודעים שהצבע השחור קולט את קרני השמש ומחמם? ובכן, במחקרים שנערכו הלבישו אנשים בבגדים שונים, למן בגדי קיץ קלים ובהירים ועד לבגדים שחורים שכיסו את הגוף כולו. והסתבר, כי בחום המדבר המעיק,40-45 מעלות בצל, אחרי זמן לא רב, בעלי המלבושים הקלים "נשרפו", עור גופם כמו "התבשל" בקרני השמש, ומנגד, לובשי הבגדים השחורים סבלו אמנם מן החום הכבד אבל לא מתופעות הלוואי שלו, שלו נתמשכו היו גורמות להתייבשות ואף למוות.
יתרה מזאת, במחקרים הסתבר שהלבוש השחור של הבדואי אינו קולט את הקרינה האולטרה סגולית של קרני השמש שלה השפעות פוגעניות על הגוף.
כאן אפשר להיזכר בכך שצבע העור של בני האדם המתגוררים בארצות החמות הוא חום עד שחור, ואילו של הללו תושבי ארצות הקור הוא לבן.
אם כך, מדוע הכפייה הלבנה על הראש? התשובה לכך שיש לשמור על "קופסת" הראש מהתחממות יתר העשויה לגרום לתופעות לוואי קשות. אם כן, מסורת הלבוש הבדואית מלמדת אותנו שהגוף יכול לשאת מלבושים כהים ושחורים אשר מגנים עליו מפני הקרינה האולטרה-סגולית המזיקה אך מחממים אותו, ואילו על הראש תגן כאפייה בהירה ולבנה, שתסייע לקרר את "המוח החושב".
שחור ולבן במדבר
הנה עוד תובנה מעניינת שהטבע מלמד אותנו על התמודדות יעילה עם השמש הקופחת במדבר. מרבית העיזים הן לבנות, אך צבעה המקורי של העז המדברית – הוא שחור. גם צבע עופות המדבר הוא שחור משחור - כך העורבים ארוכי וקצרי הזנב, הטריסטרמית המדברית וגם גיבורת המאמר שלפניכם – הסלעית.
בארץ ידועות כעשר מיני סלעיות, אך רק שלוש מהן יציבות בארצנו וכולן – מדבריות ובולטות בצבעי השחור והלבן שלהן.
האחת היא הסלעית שחורת הבטן שלה גוף שחור כפחם, כיפה לבנה ותת-שת (חלקו התחתון של הזנב) – לבן.
השנייה היא הסלעית הנזירה (סלעית קיץ), שכבר שמה רומז על צבעיה – גוף וכנפיים שחורות וכיפת הראש והבטן – לבנה.
השלישית, השכיחה מכולן, היא סלעית לבנת כנף (סלעית לבנת זנב) המצויידת בבטן ובכיפת ראש לבנים וכן בפסים לבנים בקצה הזנב וכנפיים שחורות.
חרקים וחיפושיות
כאמור, הסלעית הנפוצה ביותר וזו שבמרבית המקרים נפגוש בטיולינו באזור ים המלח ומדבר יהודה היא הסלעית לבנת הכנף. שטח התפוצה שלה מתפשט גם לאזור הערבה בואכה אילת וגם לרמות מרכז הנגב ומערבו, עד גבול סיני, ונראה אותה גם בצפון אפריקה, במדבריות ירדן, בחצי האי ערב ועד לצפון הודו.
פסי הכנף הלבנים שעל הרקע השחור של סלעית זו מתבלטים בעת תעופתה. בעבר, נקראה לבנת זנב, בעבור הפס הלבן שהתבלט מן השחור בעת שפרסה את זנבה לרווחה.
הצבעים הבולטים של הסלעית מקלים על זיהויה אך בפועל מדובר בציפור קטנה שגודלה כגודל דרור הבית.
את מצוקת המזון במדבר פתרה הסלעית בכך שהיא משלבת בתפריטה חרקים שונים, חיפושיות מדבריות ונמלים, צרצרים ועקרבים. את טרפה היא מגלה ממקום תצפית על ראש סלע, וכשהיא מגלה את הטרף היא עטה עליו, תופסת אותו במקורה וחוזרת לסלע ממנו דילגה או לסלע אחר כדי ליהנות מהמטעם שצדה. לעיתים רחוקות יותר היא צדה את טרפה באוויר, פרפרים ואפילו זבובים. במקביל, הסלעית אינה בוחלת בזרעונים שונים ושמחה על שאריות מזון שמותירים אחריהם המטיילים.
מצוקת המזון במדבר גורמת לכך שזכר הסלעית, בתמיכת בת זוגו, משתלט על שטח מחיה נרחב של עשרות דונמים רבות, עד 150-200 דונם לזוג. מטריטוריה זו ידאג הזכר לסלק כל פולש תוך שהוא מאותת באיום על ידי פריסת זנבו לרווחה, רמז שמשיגי הגבול ממהרים להפנים ולהסתלק למקום אחר בלא קרב.
קן מוסתר בנקיק
עונת הקינון של הסלעית, בין החודשים פברואר לאפריל, מתחילה בציוצי זמר עדינים וערבים לאוזן של הזכר המעופף ומסמן את האזור אותו הוא בחר לבניית הקן. בדרך כלל הקן ימוקם בפינה מוסתרת בנקיק סלע, בין אבנים או במחילה כלשהי במצוק וואדי.
את המבואה לקן תרפדנה הסלעיות באבנים (אבנים רבות קטנטנות שמשקלן הכולל יכול להגיע עד קילו!), מעין מדרכה המובילה אל מסתור הקן, מלאכת מחשבת ממש.
את הקן עצמו יבנו זוג הסלעיות מזרדים ושורשים והוא ירופד בעשבים ואניצי צמר. לקן צורת סלסלה לא גדולה בקוטר של 10-12 ס"מ ובעומק של שלושה ס"מ.
הנקבה תטיל בקן 4-6 ביצים, והדגירה תחל בדרך כלל לאחר הטלת הביצה השנייה. לכן, גם בקיעת הגוזלים מהביצים תיעשה תוך יומיים – שלושה. הנקבה היא הדוגרת בעוד הזכר צופה ומגן, והיא נמשכת כשבועיים. לעיתים תעזוב הנקבה את הקן כדי לחפש מזון ואז יעסוק בכך הזוג ביחד.
בקיעת הגוזלים נעשית גם היא בהפרש יום – יומיים. ההורים יאכילו את הגוזלים בקן משך כשבועיים, ובשבועיים לאחר יציאתם את הקן ימשיכו לדאוג להם, עד שהללו יתפזרו לדרכם. בתנאי המדבר הקשים, מסתפקות הסלעיות במחזור אחד של גידול גוזלים בשנה.
חכמת הטבע
מה נלמד מסיפורה של הסלעית המדברית, שצבעיה דומים לצבעי בגדיו המסורתיים של הבדואי. ראשית, יש כנראה סיבה הגיונית לכול דבר בטבע, או לאשר נלמד מן הטבע.
שנית, שבצאתנו לטיולים במדבר לא נתחכם, לא נקפוץ על ההזדמנות "לתפוס צבע", נלמד מניסיונם של בני המדבר ונגן על עצמנו כדרך שהם למדו להגן על עצמם.
ושלישית, כאשר נטייל בשבילי המדבר ונבחין לפתע בציפור השחורה לבנה הזו, נעצור לרגע, נעקוב אחר התנהגותה ומעשיה, ואולי נזכה לראות כיצד היא דואגת למזונה, או אולי, כיצד דואג זוג ההורים להאכיל את גוזליו. ונזכור, כי למרות התנאים הקשים של הנוף שבו אנו צועדים יש בעל חיים שמצאו כיצד להתקיים בו ולגבור על הקשיים.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
תמונות גיל שעני
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?