מעשה נשים סימן לבנות

סיפורן של בנות צלפחד מעיד על חוכמתן, תעוזתן וחירותן הפנימית. הן האמינו כי יש בכוחן להשפיע על מצבן וגורלן ופעלו לשם כך בנחישות, באומץ ובכבוד

בני ישראל מתגבשים לכדי עם תוך כדי מסעם במדבר, אולם שומרים עדיין על הזהות השבטית והמשפחתית, שנקבעת לפי שייכותו של האב. בשנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים, זמן קצר לפני הכניסה לארץ, משה מציין את חלוקת הנחלות בארץ לפי שמות השבטים. בתחילה מוזכרים בני יעקב כפי שירדו לארץ מצריים ומיד לאחריהם שמות צאצאיהם ויורשיהם אשר יזכו לנחלה בארץ המובטחת, "אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ" ( כו, נד).

פרשת "פנחס" מביאה את סיפורן של בנות צלפחד משבט מנשה, בנו של יוסף: "וּצְלָפְחָד בֶּן-חֵפֶר, לֹא-הָיוּ לוֹ בָּנִים--כִּי אִם-בָּנוֹת:  וְשֵׁם, בְּנוֹת צְלָפְחָד--מַחְלָה וְנֹעָה, חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה" (כו,לג). עם תום חלוקת הנחלות, כאשר בנות צלפחד מבינות שהן לא תיזכנה לנחלה, כיוון שאביהן מת במדבר ואין לו בנים, הן לא מהססות לעמוד על זכותן: "וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה--פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד" (כז, ב) ולהעביר את בקשתן במסר ברור: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" (כז,ד).

טענתן של בנות צלפחד היא לבעלות על נחלת אביהן ועל הזכות לרשת אותו ולהקים שושלת. משה אינו יודע לתת מענה לשאלתן, ומפנה את משפטן לאל, אשר משיב מיד: "כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת--נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן" (כז, ז). בנות צלפחד למעשה מביאות לחידוש הלכתי לפיו בנות יורשות את אביהן כאשר אין לו בנים. הן בקיאות בפרשת דיני נחלות, הן עומדות על זכויותיהן והן נענות על ידי האל, אשר מאשר את בקשתן כחוק קבוע, ובכך מציג תפיסה חדשנית ושיוויונית בכלל ולאותה התקופה בפרט.

אם אביהן אופיין במציאות של צל ופחד כמרומז בשמו, הרי שיש המוצאים בשמותיהן רמז לתנועה ולאקטיביות אשר איפיינו אותן: מחלה מלשון מחול, תרצה מלשון ריצה, חגלה מלשון לחוג, מילכה מלשון הליכה ונועה מלשון תנועה. שמותיהן מוזכרים פעמיים בפרשה ואולי הדבר נועד כדי להעביר מסר על אחדותן והשמעת קול אחד מחד תוך שימור תנועתן הייחודית והאישית מאידך.

סיפור יציאת בני ישראל ממצרים לכל אורכו מביא גם את סיפורן של הנשים - אקטיביות, חכמות ואמיצות. אומנם משה רבינו הוא מנהיג העם ואולי הגיבור המרכזי של סיפור זה, אולם קיימות גיבורות אשר תושייתן מצילה את חייו ומאפשרת את הישרדותו של העם.

שיפרה ופועה המיילדות, אשר מקבלות צו מפורש מפרעה להמית כל זכר, מסכנות עצמן ומפרות את צו המלך. לא זו בלבד שאינן ממיתות את הבנים כפי שצוו, אלא הן מסייעות בידי הנשים ללדת את ילדיהן. יוכבד, אמו של משה, מעזה לעשות מעשה אמיץ ומצפינה את בנה שלושה ירחים בביתה כנגד הכללים. אחר כך היא מגלה תעוזה ויצירתיות ומכינה עבורו תיבת גומא, ומניחה את בנה בתיבה.

בת פרעה, בתיה, יודעת כי משה "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" ובכל זאת חומלת עליו ומחייה אותו, בניגוד לצו אביה.

מרים, אחות משה, היא זו ששכנעה את אביה לא לעזוב את אמה מחשש להפר את צו פרעה, והיא זו אשר מתייצבת בעוז להשגיח על התיבה בה נמצא אחיה התינוק בין קני הסוף. מרים הילדה כבר אז אמיצה דיה כדי לפנות לבת פרעה, הנסיכה, ולהציע לה "אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת".

כאשר משה מקבל את הצו האלוקי לשוב למצרים על מנת להנהיג את העם, הוא חווה סכנת מוות בדרכו חזרה, "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ". רעייתו, ציפורה, היא זו שמבינה כי הוא נמצא בסכנת חיים כיוון שלא פעל על פי ציווי האל ולא מל את בנו. היא פועלת בתושייה ובמהירות ובכך מצילה את חייו "וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת־עׇרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ... וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז".

 לאורך מסעם של בני ישראל במדבר עולה סוגיית הנשים. מרים הנביאה, אחות משה, לוקחת חלק משמעותי בהובלת הנשים והעם במהלך קריעת ים סוף. "וַתִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַֽהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כָֽל־הַנָּשִׁים֙ אַֽחֲרֶ֔יהָ׃ מרים מעודדת ומחזקת את אמונתו של העם השרוי בפחד ובבלבול. "וַתַּ֥עַן לָהֶ֖ם מִרְיָ֑ם שִׁ֤ירוּ לַֽיהוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹֽכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם".

על פי המדרש הנשים לא הסכימו להשתתף ב"חטא העגל" וביקשו למנוע אותו. כאשר הגברים ביקשו מהן את תכשיטיהן על מנת לבנות את עגל הזהב, הן התנגדו נחרצות לקחת חלק בעבודה זרה. לעומת זאת, במלאכת המשכן הן היו הראשונות לתרום מתכשיטיהן.

"וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ" (כו, סא) - יש המפרשים פסוק זה, המתייחס ל"חטא המרגלים" ומופיע בפרשתנו, בדגש על המילה "איש" על מנת להבהיר כי הנשים לא לקחו חלק בחטא זה. זאת ועוד, דווקא בפרשתנו סיפור בנות צלפחד המתעקשות לקבל אחוזה ונחלה בארץ, מהווה ניגוד לתפיסת המרגלים והעם לגבי הקושי לכבוש את הארץ והאמירה " נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה".

בנות צלפחד זכו להוסיף פרשה בתורה ועליהן נאמר שראו מה שמשה רבינו לא ראה. אין ספק כי סיפורן מעיד על חוכמתן, תעוזתן וחירותן הפנימית. בנות צלפחד האמינו כי יש בכוחן להשפיע על מצבן וגורלן ופעלו לשם כך בנחישות, באומץ ובכבוד.

מעשה נשים סימן לבנות.

(המדור מוקדש לזכרו של אבי אלי קדושאי ז"ל)

שבת שלום,

שרונה קדושאי בר-נס, M.A יעוץ חינוכי, MBA מינהל עסקים

הנחיית מנהלים

"רימון" מרכז מומחים לטיפול בילד ובמשפחה, הדרכת הורים

לשאלות: [email protected]