המדריך לטרמפיסט המכונף
לאחר שחצו את מרחבי הים התיכון כטרמפיסטים על האונייה, ניצלו זוג הגיבתונים את יכולת התעופה שלהם, פרשו כנפיים והתעופפו לחופי הארץ
לפני שנים, במסגרת תפקידי, הפלגתי באונייה בשלהי הקיץ ממרסי שבצרפת לישראל. שמש חמימה של אלול, טרם ראש השנה, ליטפה בקרניה את מי הים הכחולים, והחוף הצרפתי הלך והתרחק עד שנעלם מן האופק.
בעוד אני ושאר הנוסעים נהנים ממרחבי הים הרוגע, התגלתה לעיני ציפור קטנה ויפה, ראשה שחור כפחם ובטנה צהובה ובוהקת, כשהיא ניצבת בנחת ובשלווה על מעקה הסיפון, כאילו גם היא נהנית מהמרחבים הכחולים שסביבנו. התבוננתי בציפור בהשתאות ואז התגלתה ציפור נוספת, דומה לה להפליא, על דופן סירת הצלה סמוכה.
התקדמתי כמה צעדים כדי להיטיב לראות ונוכחתי לדעת שזוג הנוסעים הסמויים הללו, שהצטרפו להפלגה בלא לשלם כרטיס, הם זוג גיבתונים שחורי ראש, ציפור חביבה עלי במיוחד, לא רק בשל חזותה אלא אף יותר מכך בשל שמה.
זה הרגע לספר כי נולדתי וגדלתי בילדותי בכפר גיבתון, הסמוך לרחובות. הכפר אמנם קרוי על שם גבתון המקראית, הנזכרת כעיר לויים בנחלת שבט דן, אך לשם הייתה בהחלט השפעה על היחס שלי לציפור שנושאת שם דומה.
את השם גיבתון העניק לציפור הסופר שלום-יעקב אברמוביץ', הלא הוא "מנדלי מוכר ספרים", שנתן שמות עבריים לציפורים אחרות רבות. את הנימוק לשם הוא ביסס על כך שלציפור זו יש "מעין גב וגבנונית שיש לו על חיכו", כלומר מעין גבנון על המקור.
נוסעים סמויים
"מה עושים זוג הגיבתונים הללו על האונייה", תמהתי ביני לבין עצמי, "האם הגיעו לאונייה במתכוון? כיצד ידעו לבחור דווקא באונייה הזו? האם יעד הפלגתנו תואם את היעדם שלהם? וכיצד הם יודעים מה היעד שלנו?".
החלטתי לעקוב אחריהם. ראשית, הנצחתי אותם בעזרת מצלמתי ומאותו יום ניהלתי אחריהם מעקב צמוד.
זוג הגיבתונים נראו כמי שנהנים מאוד מהשיט הרגוע. הם לא נטשו את האונייה גם ביום השני להפלגה, כשכבר העמקנו למעמקי הים התיכון. שמתי לב כי הם גם מצאו דרך להתקיים. ילדים רבים מבין הנוסעים נהגו לצאת מחדר האוכל כשפרוסת עוגה בידיהם, הותירו פרורים לאורך ולרוחב הסיפון וכך זכה צמד הגיבתונים בפירורים מתוקים לחך.
הגיבתונים הנאמנים לא נטשו את הספינה גם ביום השלישי והרביעי, וגם כאשר חלפנו במייצרי מסינה, קרוב מאוד לקצה המגף של איטליה, שהיווה הזדמנות לפרוש כנפיים ובתעופה קצרה לנחות בחופי איטליה, לא נטש צמד הגיבתונים את האונייה. וכך גם היה כאשר חלפנו סמוך לחופי יוון והאיים הרבים שפזורים בים האגאי, הגיבתונים –נותרו עמנו.
בבוקר ההפלגה האחרון, טרם הגיענו לנמל חיפה, הבחנתי שהזוג עדיין נוהג כמנהגו, נהנה מחמימותה של השמש ומשקיט את רעבונו בפירורים מפירורים שונים ואף בזבובים לא בחלו.
מגיעים אל היעד
בצהריים, כשעדיין חופי הארץ רחוקים, דמם לפתע מנוע האונייה, החשמל כבה, ונותרנו "תקועים" בלב ים. בעוד הנוסעים תמהים על מהות התקלה, מיהרתי לסיפון ויצאתי לחפש כמנהגי את צמד הגיבתונים.
התקדמתי לאורך מעקה הסיפון החיצוני, ששימש משכן כה נוח לצמד הציפורים במהלך ההפלגה, ביקרתי בחרטום האונייה, סרקתי כל פינה בסיפונים השונים, אבל לגיבתונים לא היה עוד זכר. הם נעלמו כלא היו.
עתה היה לי ברור. איכשהו חשו הגיבתונים בקרבתו של היעד לו המתינו. לא מדובר רק ביבשה סתמית, הרי הפלגנו צמוד לחופי איטליה – ולא נטשו, היינו קרובים לאיי יוון – והם נותרו עמנו. הם ביקשו להגיע לחופי הארץ. איך חשו? איך ידעו דווקא עתה לצאת לדרך?
שלוש שעות נותרה האונייה תקועה במקומה עד שתוקנה התקלה ושוב יצאנו לעבר נמל חיפה, שאליו הגענו בחשיכה. ואילו הגיבתונים? לאחר שחצו את מרחבי הים התיכון כטרמפיסטים סבלניים ובלתי קרואים, הם ניצלו את יכולת התעופה שלהם, פרשו כנפיים וזכו להגיע לחוף היעד באור יום.
ממזרח למערב
המסלול שעשו הגיבתונים התמיה אותי. מרבית הציפורים הנודדות בקו אירופה אפריקה, עפות מצפון לדרום ולהיפך, ואילו זוג הגיבתונים שיצאו מצרפת הפליגו ממש ממערב מזרחה. אך בעיון בספרי הטבע גיליתי להפתעתי כי הגיבתון שחור הראש נודד ממערב, והוא מבלה את החורף במרחב שממזרח לנו, בארצות כאירן והודו.
הגיבתון שחור הראש הוא היפה שבין הגיבתונים. מכיוון שמדובר בציפור שיר קטנה, שכנפיה קצרות, הוא אינו יכול לנדוד כמו עופות הטרף הגדולים, שפורשים את כנפיהם הרחבות ודואים על זרמי האויר החם "תרמיקות" העולים כלפי מעלה.
המאמץ שמשקיעות ציפורי השיר הקטנות בנדידה הוא עצום. עליהן לחצות אלפי קילומטרים מאירופה ועד למרחבי יבשת אפריקה וזהו "בזבוז" אנרגיה עצום. כבר למדנו בעבר על השליו, אשר חוצה את הים התיכון מחופי טורקיה בצפון ועד לחופי סיני בדרום בתעופה לילית אחת וצונח באפיסת כוחות מוחלטת על חופי סיני שבדרום הים התיכון מבלי יכולת לזוז. לפי סיפורי המקרא ביציאת מצרים, בני ישראל אכן עטו על ה"שלל" שנפל עליהם "משמים" ואספו בלא כול קושי את השלווים.
ציפורי שיר אחרות עושות את מסע הנדודים בשלבים. הן מעופפות מדי לילה כמה עשרות קילומטרים, ובבוקר הן תרדנה "להצטייד" במזון. לאחר שנחו ואכלו הן חוזרות וממריאות כדי להמשיך את מסען הלאה בלילות הבאים. כך מגיעים אלינו למשל אדומי החזה, כחולי החזה או הדוחלים ועוד ועוד.
ויש, ציפורים בודדות שפשוט – "תופסות טרמפ". אבל כיצד הן יודעות את לזהות את הכיוון הנכון?
יכולת ניווט מלידה
בקרב הציפורים שנודדות בחבורות גדולות אפשר להניח ש"הזקנים" שבחבורה מלמדים את "שיעורי הגיאוגרפיה" לצעירים, וכך מועברת "מפת הנדידה" מדור לדור. אבל, לעיתים מסתבר שאפילו ההיגיון הפשוט הזה איננו תופס. חוקרים בדקו ומצאו שלעיתים דווקא הצעירים שבחבורה, סבלנותם איננה עומדת להם ודווקא הם מקדימים לצאת למסע עוד לפני הבוגרים. כיצד הם מנווטים את דרכם לאורך מסלול שאותו לא עשו קודם לכן מעולם?
אין זאת אלא, שגוזלי הציפורים והעופות בוקעים לאוויר העולם כש"מפת הנדידה" כבא טבועה בגנים שלהם, כמעין מכשיר ג'י-פי-אס משוכלל.
החוקרים גילו גם שהציפורים העפות בלילות יודעות למצוא את כיוון תעופתן על פי כוכב הצפון. והן לא צריכות שיעורים וסדנאות בזיהוי גרמי השמים. הן פשוט יודעות מבטן ומלידה, ומסוגלות למצוא את הכיוון הנכון לפיו.
שלושה גיבתונים
ולאחר שהתייחסנו בכל הכבוד לצמד הגבתונים שחורי הראש, שהם דווקא הנדירים שבין הגיבתונים, כמה מילים על האופן שבו ציפור זו מופיעה ברחבי הארץ.
על שלושת בני המשפחה הזו המגיעים ארצה כתב אסף סלע, רכז טבע בגולן: " ברמת הגולן לבדה מקננים שלושה מיני גיבתונים. הגיבתון העפרוני, ציפור חדגונית יחסית בעלת פספוס חום בגב, ושחרחר על הבטן, והיא מקננת ברוב אזורי הארץ. ציפור זו נמנית אמנם עם ציפורי השיר האוכלות זרעים, אך בתקופת הקינון היא צדה עבור גוזליה חרגולים ירוקים לתוספת חלבון... זוהי ציפור פוליגמית. בעונת קינון אחת מזדווג הזכר עם כמה נקבות ואינו נושא בנטל הקינון".
שני למשפחה הוא הגיבתון אדום המקור – ציפור יפה, ראשה אפור כחלחל גרונה אדמדם ומקורה כמובן – אדום. גם ציפור זו מקננת במקומות רבים ברחבי הארץ.
הבולט והיפה שבחבורה הוא אכן הגיבתון שחור הראש – שהוא גם הנדיר שבאזורנו מבין השלושה. כפי שסיפרתי בתחילת הכתבה, הוא מתהדר בראש שחור בולט ובגוף בולט עוד יותר בצבעו הצהוב ואילו לגבו צבע ערמוני.
אם כן, באזורנו נוכל לזהות את הגיבתון העפרוני ואת הגיבתון אדום המקור. את הגיבתון שחור הראש, נזהה בעיקר בצפון רמת הגולן.
אוכלוסיית הגיבתונים שחורי הראש המקננת בישראל בקיץ, נודדת בחבורות גדולות מזרחה, ליבשת ההודית, שם הם יעשו בחבורות גדולות את החורף. אם כן, אותו זוג בו נתקלנו היו, ככל הנראה, בדרכם מזרחה, לעבר הודו. כדי להקל על המסע המפרך הם עשו את המסלול שמעל הים התיכון כטרמפיסטים על האונייה מבלי שיאלצו לבזבז על כך ולו טיפת אנרגיה. ולא רק זאת, אלא שזכו ליהנות ממזון זמין וקל להשגה במשך כל חמשת ימי ההפלגה לאורכו של הים התיכון. על זה נאמר בפרפרזה משעשעת: קטן.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?