בית נקופה: המדינה החרימה חלקה ב' מבעל נחלה

מדינת ישראל מחמירה את היחס כלפי בעלי נחלות אשר אינם עומדים בתנאי השימוש של הקרקע החקלאית שברשותם. בעקבות פסק הדין התקדימי בפרשת "קלקודה", שבה הוחרמו שתי נחלות חקלאיות מבעליהם לאחר שביצעו עבירות בנייה חמורות, מגיע כעת פסק דין נוסף אשר קובע כי המדינה תפקיע את חלקה ב' (החלקה לשימוש חקלאי) מבעל נחלה במושב בית נקופה לאחר שמסר את השימוש בחלקה לאדם לא מורשה.

מפסק הדין שפורסם לפני כחודשיים (ו"ע 57985-05-2) עולה כי בעל הנחלה (שמו שמור במערכת) מסר את השימוש בחלקה ב' לבדואי ("המתקשר") אשר הקים על הקרקע דיר עזים ומבנים ארעיים, התגורר במקום עם משפחתו והתפרנס מגידול העדר.

בתחילת שנות האלפיים איתרו הפקחים של רמ"י את הפרת השימוש, אך לא נקטו בצעדים משפטיים והסתפקו במכתבי אזהרה, אשר בעל הנחלה דחה אותם. רק בשנת 2018 הוגשה תביעה כנגד בעל הנחלה, ובעקבותיו נחתם הסכם פשרה שבו התחייב בעל הנחלה שלא להפר את חוק ההתיישבות ולסלק מהשטח כל גורם שאינו מורשה לעשות שימוש בקרקע החקלאית.

בבדיקה שנעשתה בשטח כחצי שנה לאחר חתימת הסכם הפשרה התברר כי בעל הנחלה לא ביצע את ההתחייבות עליה חתם, ולאחר מספר התראות הוחלט להגיש כנגדו תביעה נוספת.

בכתב התביעה טענה המדינה כי בעל הנחלה מסר את הקרקע החקלאית לשימוש של מי שאינו מורשה אשר נוהג בה כאילו הייתה הקרקע שלו, אינו עומד בתנאי הסכם הפשרה עליו חתם, עדר העזים אינו בבעלותו והוא לא מפנה את הגורמים שהתיישבו על הקרקע באופן בלתי חוקי.

בעל הנחלה טען מנגד כי הוא אינו יכול לפנות את המתקשר מהחלקה החקלאית משום שנאסר עליו "לעשות דין עצמי". הוא המשיך וטען כי על המדינה היה להורות למתקשר להתפנות מהקרקע וככל שלא עשתה כך – אין הוא יכול לפנות אותו בכוחות עצמו. ולבסוף, כי עדר העזים הוא בבעלותו האישית.

המתקשר טען שאין למדינה רשות לפנות אותו מהקרקע החקלאית, כי הוא אינו עושה שימוש חורג בקרקע וכי על המדינה לפצות אותו על כל פגיעה בזכויותיו וברכושו. עוד טען כי המדינה נוקטת באפליה חמורה כנגד מוסלמים ובדואים. "המדינה ידעה על מגוריי ומגורי בני משפחתי במקום ועל ההסכם אליו הגעתי עם בעל הנחלה ועל עבודתי אצלו מזה עשרות שנים...ולכן היא מושתקת היום מלטעון אחרת", טען בכתב ההגנה.

בפסק הדין של "בתי הדין המנהליים שליד בית משפט השלום בבת ים ועדות הערעור מכוח חוק" נקבע כי הוכח שדיר העזים על השטח החקלאי אינו נמצא בבעלותו של בעל הנחלה וכי המדינה הוכיחה כי הוא הפר את חוק ההתיישבות שוב ושוב.

"הנתבע הפר את החוק והעניק למתקשר זכויות בקרקע שלא על פי דין", קבע הרכב בן שלושה שופטים שהדגיש כי לבדואי לא ניתן מעולם רישיון מפורש להחזיק בקרקע, וכי מעולם לא שילם עבור השימוש בקרקע לרמ"י וכי בכל מקרה, רשות לשימוש בקרקע אינה מהווה זכות בקרקע.

השופטים מתחו ביקורת על השיהוי שבו נקטה רמ"י ביחס לשימוש הלא חוקי בקרקע. " ... ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס ... רשות הנלמדת בדיעבד אינה מעניקה לבעליה זכות במקרקעין, אלא טענת הגנה בלבד מפני תביעה בגין השגת גבול", ומכאן כי רמ"י אינה יכולה לתבוע את הבדואי בגין השנים הרבות שבהן השיג גבול. כמו כן, קבעו השופטים כי הבדואי לא הוכיח כי ייגרמו לו נזקים בגין הסרת המבנים שעל הקרקע ולכן אין לקבוע לו פיצויים.

לבסוף התייחסו השופטים לבקשת המדינה להפקיע את הקרקע החקלאית מידי בעל הנחלה וקבעו כי במקרה זה אין מנוס אלא לאשר את הבקשה. כמו כן, חייבו השופטים את בעל הנחלה לשלם למדינה 60 אלף שקל חיוב כספי כפי שנקבע בהסכם הפשרה ובנוסף חייבו אותו בתשלום של 5000 שקל הוצאות משפט.

יש לציין כי בעל הנחלה אינו חבר באגודה החקלאית של מושב בית נקופה ולאור זאת האגודה לא הייתה חלק מכתב התביעה.