קיבוץ על ענף
הזנבן מקיים חיים שיתופיים בדומה לקיבוץ: הוא חי בקבוצה, מגדל גוזלים במשותף, מחפש מזון יחד, נתמך בעת צרה על ידי חבריו, מתנדב ל"שמירה" ומוכן לרעוב ולהסתכן למען הקהילה
כקיבוצניק, שחי את מרבית חייו במסגרת של קהילה שיתופית המבוססת במידה רבה על ערבות הדדית, שמחתי על ההזדמנות לכתוב על ציפור המדברית הקרויה בפי כל – זנבן. גם הזנבנים מקיימים אורח חיים קבוצתי שיתופי בו נדרשת מהפרטים מידה לא קטנה של ערבות הדדית.
אורח החיים הקיבוצי, הדורש שותפות וערבות של היחיד מול הקהילה השיתופית, הוא עניין לא קל ובמידה רבה אף לא טבעי, שלא לומר אפילו נוגד את טבע האדם. מכאן אפשר להבין מדוע מהווים הקיבוצים, שהם יצירה ישראלית בלעדית, פחות מ-2% מכלל האוכלוסייה בארץ. וכך גם בממלכת הציפורים העולמית, שבה 10,000 מינים ומהם פחות מ-300 מינים (3%) מקיימים חיים שיתופיים כאלה או אחרים.
עקב היותה של הציפור הזו כה שונה וייחודית באורח חייה, היא היוותה כר נרחב למחקרים הנמשכים בארץ כבר כיובל שנים. בין החוקרים הידועים החוקרים את הזנבנים ידועים הפרופ' אמוץ זהבי ורוני אוסטרייכר, והם אינם יחידים.
נחלה משותפת
הדוגמא הבולטת ביותר בהתנהגות השיתופית של הזנבן היא ביחס לנחלה. רוב בעלי החיים והציפורים, נוהגים בנחלה באופן זהה: הזכר מנכס לעצמו טריטוריה, בדרך כלל תוך מלחמות על גבולותיה כנגד מתחרים בני מינו, ולאחר מכן מזמין את בת הזוג להצטרף אליו ויחד לבנות בה את הקן ושבו יגדל הדור הבא.
אצל הזנבנים, הסיפור שונה בתכלית. הנחלה איננה של פרט מסוים אלא היא קבוצתית, מעין, "נחלה קיבוצית". בגבולות הנחלה תקיים קבוצת הזנבנים חיים שיתופיים ברמה לא תאומן, ובכך אני מתכוון לכך שהיא בעצם נוגדת את חוקיות הקיום בטבע, בבחינת "החזק-שורד", כפי שהגדיר דרווין !
חיי שיתוף
חיי השיתוף הקבוצתיים של הזנבנים מזכירים במידה מסוימת את החיים יחדיו של בעל כנף אותו חקרתי אני – החוגלה. עם זאת, השיתופיות בחיי הזנבנים מתקיימת ונשמרת ברמה הרבה יותר גבוהה.
החיים הקבוצתיים של הזנבנים מסייעים להם להתקיים בתנאי החיים הקשים במדבר. כדי לשמור על חום גופם הגבוה, מעל ל-41 מעלות, זקוקים הזנבנים לאנרגיה ולכן הם מקדישים את מרבית יומם לחיפוש אחר המזון.
בעבר יצא לי להיתקל בחבורת זנבנים (תמיד נגלה אותם בחבורה) סמוך לפתח היציאה של המכתש הקטן, בצילו של עץ עבות, שנמצא בסמוך לאזור החולות הצבעוניים.
אותו עץ עבות משמש למנוחה ולארוחות של המטיילים, ושאריות המזון הנותרות מאחור ערבות לחך הזנבנים ובמיוחד קלות להשגה.
כמו קיבוצניקים טובים, למרות שהם עטים על המזון בחבורה מלוכדת, הפרטים שבחבורה אינם רבים עליו. גילית ראשון לטאה קטנה – היא שלך! (בניגוד, למשל, למיינות ההודיות, אשר עטות על מי שמצא מזון במאמץ לחטוף ממנו את מה שליקט).
כבני המדבר אימצו הזנבנים את היכולת לאכול כול מה שרק ניתן. הם יכולים למוץ צוף מפרחים כמו הצופיות, לאכול את הפרחים עצמם או פירות מדבריים, לאכול זירעונים שונים, אבל גם לצוד חרקים, פרוקי רגליים לטאות קטנות ואפילו נחשים צעירים.
עקרון ההכבדה
אצל החוגלות, מתבטא השיתוף רק לאחר שהגוזלים בגרו, ואז חוברות 2-3 משפחות ולעתים אף יותר, לחבורה גדולה העשויה למנות עשרות פרטים. הקבוצה המורחבת יוצאת יחד ללקט מזון כאשר היא מציבה שומר שיתריע מפני כל סכנה.
אצל הזנבנים, כשחברי הקבוצה עסוקים בליקוט מזון – תמיד יתייצב שומר על המשמר. המשמעות היא שהשומר מקריב את האפשרות לאכול עם כולם. חוקרים רבים שאלו את עצמם, מה מניע את השומרים "להתנדב" לשמירות הללו?
המסקנה המקובלת כיום בין החוקרים היא שהזנבנים פועלים לפי "עיקרון ההכבדה". כלומר, הפרט נוטל על עצמו משימה "כבדה", שעשויה בעצם לפגוע בו, אבל מנגד, מזכה אותו "בנקודות" במסגרת הקבוצה, אשר יעניקו לו, למשל, עדיפות בקרב הנקבות לעת הזדווגות, ואז ההקרבה הזו "שווה" לו.
דוגמא בולטת לעקרון ההכבדה נמצאת אצל הטווס הזכר, הנושא זנב ענק ו"כבד" שללא ספק פוגע ביכולתו להימלט מרודפיו. אבל, הזכר "נהנה" מ"נקודות" ביחס לזכרים אחרים, כאשר הוא מתייצב למול נקבה ופורש לרווחה את הזנב הענק והיפהפה שלו, ובכך מגדיל את סיכוייו שהיא תעדיף אותו על פני האחרים.
מתקשים לעוף
מוצאם של מיני הזנבנים השונים הוא מאפריקה, אך באזורנו נפוץ הזנבן הערבי שמשמו ניתן ללמוד על מקום חיותו - מתימן ועומן בדרום, דרך חצי האי סיני ולאורך השבר הסורי אפריקאי, בערבה ובנגב, בבקעת ים המלח ובבקעת הירדן עד לאזור הג'יפטליק, שהוא הנקודה הצפונית ביותר אליו מגיעה ציפור זו.
הזנבן נראה כמו פשוש גדול מידות בצבעי המדבר. הצבע הכללי – חום אפרפר, הגרון לבנבן ואילו הראש והפדחת מכוסים בשלל נקודות שחורות קטנות היוצרים דימוי של קשקשים.
יש לזנבן רגליים גבוהות וחזקות המזכירות במידת מה את רגלי המינה. מקור חזק וכפוף המאפשר להיזון מן החי ומן הצומח.
אורכו של הזנבן 26-29 ס"מ, כאשר חלק בולט מזה הוא הזנב הארוך, שפעמים רבות ניצב ופונה כלפי מעלה ויתכן שמכאן הגיע השם. לעומת הזנב, הכנפיים הן קצרות, מעוגלות והמוטה שלהן היא כ-32 ס"מ בסך הכול. לכן, הזנבן אינו מיטיב לעוף ובדרך כלל הקבוצה מעופפת יחד, בשורה, בגובה נמוך ובאיטיות.
כאשר הם מתקדמים על הקרקע הם עושים זאת בדילוגים, לעיתים בריצה על רגליהם, ולעיתים במעוף איטי ונמוך, מסבך לסבך. וכל זאת כשהם מרבים לנענע בזנבותיהם מעלה-מטה. אם אחד מחברי הקבוצה מפגר מסיבה מסוימת, הוא משמיע ציוצים רמים וחבריו ממתינים לו עד שיחבור אליהם.
הזוג השליט
כאמור, אין לזנבנים נחלות אישיות והקבוצה כולה, שמונה עד 20 פרטים, משתלטת על טריטוריה ששטחה מגיע עד שלושה קמ"ר.
בקבוצה קיימת היררכיה ברורה בין חבריה. בראש הקבוצה יש זכר שולט, ולזכרים האחרים מעמד נחות משלו. גם בין הנקבות קיימת היררכיה. בראש ניצבת הנקבה השליטה, שהיא בת הזוג הקבועה של הזכר השולט.
לזכר ולנקבה השולטים יש מעמד קבוע של הזוג השולט בקבוצה וזה הזוג שעליו מוטלת האחריות לדאוג להמשך הקיום המשותף ולגידול הצאצאים.
והיה והזנבן השולט יאבד את חייו, ייטרף או ימות ממחלה, יתפוס את מקומו זכר השני במספר, ואז, יתכן לאחר מאבק, יתפוס זכר אחר את מקום הזכר מספר שניים בקבוצה.
קן משותף
עונת הקינון של הזנבנים בארץ משתרעת על מרווח זמן גדול יחסית, מפברואר ועד ליולי. הדבר תלוי בין היתר בתנאי האקלים. בערבה למשל, כמויות הגשם הן מועטות מאוד ויש לעונת הגשם משקל רב בהחלטה של הזנבנים האם ומתי להזדווג.
כאשר ימצאו הזכר והנקבה השליטים שבשלו התנאים לבניית הקן, תחל הקבוצה במלאכה. לעיתים ייבנה הקן במהירות תוך יומיים שלושה, גם בעזרת חברים לקבוצה. לעיתים, שוב בהתאם לתנאים, תארך הבנייה יותר.
הקן גדול למדי, בנוי זרדים וגבעולי צמחים יבשים, נראה כסלסלה ואיננו מרופד מבפנים.
האחריות הקבוצתית מתבטאת בכך שהקבוצה כולה תבנה קן אחד בלבד. הבונים העיקריים יהיו צמד בני הזוג השליטים. לאחר מכן, הנקבה השליטה תזדווג עם הזכר השליט ותטיל ביצה אחת בקן. למחרת תחזור ותזדווג ותטיל ביצה נוספת ובסך הכל 3-4 ביצים.
בתום תהליך ההזדווגות וההטלה של בני הזוג השליט יתרחש תהליך מדהים. נקבות נוספות בקבוצה תזדווגנה עם זכרים אחרים, בראש ובראשונה עם הזכר השני במעמדו לזכר השולט. ואז, כול נקבה בתורה תטיל בקן, באותו הקן עצמו ביצים נוספות. למשל, שלוש ביצים לזו ועוד שלוש לאחרת, עד שמספר הביצים בקן יעמוד על 6-15.
אז תתחיל הנקבה השליטה בדגירה שתימשך שבועיים ימים. כאשר יבקעו הגוזלים בזה אחר זה, נוטלת הקבוצה כולה את הדאגה להאכלתם.
גוזלים של כולם
מכיוון שהביצים מרוכזות בקן משותף, נוצר מצב שבמשפחה המורחבת הזו לא ברור מי ההורים של כל גוזל שבקע. תהליך גידול הגוזלים נעשה בשיתוף מלא, מעין "הורות משותפת" התורם ליצירת קשר עמוק מאוד בין הבוגרים לגוזלים, שמגבש אותם למשפחה אחת.
בית הגידול המשותף, או אם תרצו "בית התינוקות" המשותף, מזכיר מאוד את הקיבוץ המסורתי. כקיבוצניק ותיק אני יכול להעיד שבבית התינוקות הקיבוצי ברור מי הם ההורים של כול תינוק ותינוקת, אבל בדומה לזנבנים, הדאגה לרווחת התינוקות מוטלת על הקבוצה השיתופית כולה.
למרות הדאגה המשותפת לגידול הגוזלים, רק כמחצית מהגוזלים יגיעו לבגרות. מרבית הזנבנים לא יחיו יותר משנתיים שלוש אך עשויים לחיות עד 15 שנים.
במסגרת התהליך האבולוציוני שהתפתח אצל הזנבנים, כאשר יגיעו הזכרים היילודים בקבוצה לגיל שנתיים, הם מסולקים מהקבוצה ויהא עליהם לחבור לקבוצות אחרות, בעוד שזכרים שגורשו מקבוצות אחרות ינסו להצטרף לקבוצה שלהם.
הזכרים שנאלצים לעזוב את הקבוצה שלהם מתמודדים עם שלב עתיר בסכנות, במהלכו יהיה עליהם למצוא קבוצה חלופית בכול מחיר, כי לזנבן אין כישורי חיים לחיות באופן עצמאי. זנבן שנותר בודד - לא ישרוד.
מנהגי חיבה
כדי לחזק את לכידות הקבוצה יש לזנבנים דרכים שונות לחבב ולהתחבב זה על זה במסגרת הקבוצה. לדוגמא, כאשר הקבוצה מתארגנת ללינת לילה על ענף אחד כשהכול צמודים זה לזו ונוגעים זה בזה, יהיה מקום קבוע לזכר השולט בקצה אחד של הענף, ואילו הזכר מספר שניים יתפוס את מקומו בקצה הנגדי.
מנהג לכידות אחר מתרחש עם הקימה של הקבוצה בבוקר. טרם יעזבו את מקומם שעל הענף, הם מתחילים "לסרק" זה את זה במקוריהם, מעין ליטוף שכולו אהבה. הם גם מתגודדים ומתגוששים קלות, שלב זה אורך עד חצי שעה, ורק אז יתעופפו לארוחת הבוקר.
הלכידות הקבוצתית באה לידי ביטוי בין היתר בהתמודדות הקבוצה אל מול טורף. אם למשל גילתה הקבוצה נחש, הפרטים לא יתעופפו ויברחו אלא היפוכו של דבר, הם יקיפו בציוצים את הנחש סביב סביב, יפרשו כנפיהם ויזקפו זנבותיהם באיום עד שהנחש יחליט שלא כדאי להסתבך איתם ויסתלק.
למרות השמירה המסורה והגיבוש הקבוצתי, מסתבר שכ- 40% מן הזנבנים נעלמים ורובם נטרפים. ככל הנראה מכיוון שהם מרוכזים לאורך מסלול הנדידה של מרבית בעלי הכנף, לאורך השבר הסורי אפריקאי, הם נידונים להתמודד באופן תדיר עם דורסים קטנים כמו בזים וניצים הזקוקים גם הם לאנרגיה לאורך מסלול נדידתם.
ארבע קבוצות
נדגיש שהצטרפות פרטים לכול אחת מסוגי הקבוצות היא קריטית לזנבנים ובכך תלוי עצם קיומם של מי שנפלטו מהקבוצות. תכונת הפתיחות הקיימת בכלל הקבוצות והנכונות לספח אליהן זנבנים בודדים, מבטיחה מחד קיום לבודדים ומאידך מחזקת את עוצמת הקבוצה.
פרופ' אמוץ זהבי החוקר את חיי הזנבנים באזור חצבה כבר מתחילת שנות השבעים של המאה שעברה מצא שקיימים ביניהם ארבע סוגי קבוצות.
קבוצות פשוטות – הללו מורכבות למעשה ממשפחה בסיסית אחת – זוג הורים וצאצאיהם. קבוצה שכזו תהיה בת כשישה פרטים.
קבוצות פוליגמיות – הללו מורכבות מזכר שולט החולק את חייו עם נקבות אחדות. כאשר קבוצה שכזו מתרבה, הנקבות יתחרו ביניהן על חסדיו של הזכר השולט ואילו הבנים לא יוכלו להתרבות עקב הקרבה המשפחתית ולכן ייאלצו לעזוב.
קבוצות פוליאנדריות – קבוצות אלה מזכירות את המציאות הקיימת באורח החיים של האסקימוסים. כלומר, קבוצה המורכבת מנקבה אחת שמקיימת אורח חיים משותף עם זכרים אחדים. במצב זה יתחרו הזכרים ביניהם על מעשה הרבייה, אך בהחלט ייתכן שחלקם לא יהיו שותפים לרבייה ולמרות זאת ימשיכו את חייהם בקבוצה.
קבוצות מורכבות - הללו מתבססות על שני זכרים בוגרים או יותר ושתי נקבות בוגרות או יותר. במקרה כזה כול אחת וכול אחד בקבוצה יכולים להזדווג עם בן/בת זוג אחרים. כמו בקבוצות האחרות עשויים להסתפח לקבוצה זו גם זכרים נוספים מקבוצות אחרות.
אני משער שתוך כדי הקריאה על אורח החיים השיתופי שאימצו לעצמם הזנבנים, ניתן להבין שלצד היתרונות שמעניק אורח החיים השיתופי לחבריו, הוא מציב בפניהם גם אתגרים לא פשוטים. העובדה היא, שמכלל מאות מיני הציפורים שבארצנו, הזנבן הוא היחיד המקיים חיים שיתופיים כאלה.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?