הר הטייסים ועץ הקטלב
שריפת הענק שאירעה בקיץ האחרון העלתה באש גם את שמורת הר הטייסים ובה עצי קטלב רבים. זה הסיפור על האופן שבו זכה ההר לשאת את שם חללי חיל האוויר והייחודיות הרבה של העץ האדמדם שצומח ברחבי אזורנו
בעשרה במאי 1948, ארבעה ימים לפני שהכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה, המריא משדה התעופה דב הסמוך לתל אביב מטוס שזה עתה הגיע ארצה מאירופה.
המטוס, מסוג נורסמן, היה מטוס תובלה חד מנועי קל, מורכב ברובו מעץ מכוסה בבד ובעל יכולת לפעול ממשטחים לא סלולים. הכינוי שלו היה "החמור המעופף" על שם קולות הנעירה שהשמיע המנוע שלו. הוא נרכש עם מטוסים אחדים מסוגו מעודפי הצבא האמריקאי שהיה עסוק במכירת הציוד ששימש ללחימה במהלך שנות מלחמת העולם השנייה.
לאחר מסע תלאות אווירי באירופה, ולאחר הכשרה למשימות הפצצה שכללה פירוק של תאי הדלק הנוספים, הוא צורף ל"שירות האוויר" – הזרוע האווירית של ההגנה שקדמה להקמת חיל האוויר. הנורסמן היווה תוספת חשובה לזרוע האוויר שהייתה מבוססת על מטוסים קלים וחלשים מסוג "אוסטר" ו"פייפר" ("פרימוסים").
סיוע לקרב על ירושלים
המשימה אליה המריא הנורסמן הייתה הפצצה נועזת, ראשונה מסוגה, שנועדה לסייע במאבק על הדרך לירושלים. המשימה הייתה – הפצצת הכפר בית מחסיר (כיום מושב בית מאיר), כפר ערבי עוין שתושביו תקפו בלא הרף את שיירות האספקה העולות לירושלים, באזור שער הגיא (באב אל וואד) וגרמו לאבדות כבדות בקרב הלוחמים.
הגדוד הרביעי של הפלמ"ח ניסה מספר פעמים לכבוש את בית מחסיר ונתקל בהתנגדות קשה. באותו יום תקפו לוחמי הגדוד שוב את בית מחסיר וזאת במסגרת מבצע מכבי. מפקד חטיבת הראל דאז, יצחק רבין, ביקש סיוע אווירי דחוף, משום שלוחמי הגדוד היו נתונים תחת אש כבדה, והנורסמן הוצב למשימה.
מכיוון שהיה מדובר במטוס גדול יותר מהפרימוסים ובעל כושר נשיאה משמעותי, הוחלט להעמיס עליו שלוש פצצות חבית במשקל של כ- 200 ק"ג כל אחת.
צמד הטייסים כלל את יריב שיינבוים (25), שהוכשר כטייס בחיל האוויר הבריטי והיה בעל רישיון למטוסי נוסעים, ודניאל בוקשטיין (27), ששימש כמפקד טייסת הגליל, שירת כטייס תובלה בחיל האוויר הבריטי והצטרף מיוזמתו לטיסה ברגע האחרון. יחד איתם עלו למטוס עוד ארבעה אנשי צוות נוספים – שלמה רוטשטיין (26), מומחה לכלי נשק שרכש את מיומנותו בצבא הבריטי במלחמת העולם, צבי שוסטרמן (29) – נשק, שגם כן שירת במלחמה בחיל האוויר הבריטי, שלמה כהן (20), לוחם פלמ"ח מחטיבת הראל שהשתתף בקרבות על הדרך לירושלים והצטרף לטיסה כאלחוטן ויצחק שקלנביץ' (32), חבר ההגנה, איש תע"ש שהיה אחד ממפתחי הפצצות שנשא המטוס.
התרסקות עלומה
המטוס המריא למשימה במזג אוויר גרוע וראות לקויה ונאלץ לחזור על עקבותיו בפעמיים הראשונות. רק בהמראה השלישית השתפרה הראות והמטוס יצא לכיוון בית מחסיר.
כאמור, לוחמי הגדוד הרביעי של הפלמ"ח היו נתונים תחת אש כבדה, היו להם אבדות והתקווה הייתה שההפצצה האווירית תשנה את תמונת הקרב. כאשר הגיע סוף המטוס לקרבת המטרה, יצר הטייס, יריב בוקשטיין קשר עם המטה ודיווח: "העננים מתפזרים. אנחנו רואים את המטרה ונכנסים להתקפה עליה".
זה היה הקשר האחרון עם המטוס. דקות ספורות לאחר מכן נראה המטוס צולל ומתרסק על צלע הר וכל אנשי הצוות נספו.
מאז ועד היום נותרה סיבת ההתרסקות עלומה אך קיימות לגביה השערות ואלה נתמכות על ידי ארבע עדויות שנאספו במשך השנים.
עדות אחת הייתה של לוחם חטיבת הראל של הפלמ"ח, נועם רונן, ששהה בעת ההתרסקות במשלט 15 שברכס משלטים. 47 שנים לאחר ההתרסקות, כתב נועם לביטאון חיל האוויר וסיפר: "בין השעה 10 ל- 11, הופיע מכיוון תל אביב מטוס פרימוס גדול בעל אף קטום. המטוס עבר מעלינו בגובה כמה מאות מטרים. הוא הגיע לאזור שמעל הר טייסים של היום, ושם פנה כדי להיכנס להפצצה. תוך כדי הפניה הוא נכנס לסחרור, ובסחרור איטי, כשהמנוע פועל, הוא נעלם מעיננו מעבר לקו הרכס. אז התרוממה פטריית עשן גדולה וגבוהה ואחריה נשמע פיצוץ רב עוצמה וזהו. המטוס נפל בשטח שלא היה אז בידינו. המטוס לא התפוצץ באוויר אלא כשפגע בקרקע".
עדות חשובה אחרת הייתה של פלסטיני, פליט שנמלט מכפרו בעת שנכבש על ידי לוחמי צה"ל ומצא מקלט באבו גוש. הוא מסר את עדותו ארבעה חודשים לאחר האירוע, לאנשי משלחת החיפוש שהגיעו לאזור. לדבריו, ראה את המטוס משליך שתי חביות, אחת התפוצצה והשנייה לא התפוצצה, וזאת בטרם התרסק המטוס במעלה ההר.
עדות זו חיזקה את הסברה, שבמהלך ביצוע הפנייה לקראת הטלת הפצצות, חביות חומר הנפץ הכבדות התגלגלו בבטן המטוס וגרמו לשינוי פתאומי של האיזון, דבר שגרם לטייס לאבד שליטה במטוס והביא לסחרור שבסופו המטוס התרסק.
השעון של הבן
כחודשיים אחרי ההתרסקות, בחודש יולי, נכבש האזור כחלק ממבצע דני, שנערך בין היתר כדי לפתוח הדרך לירושלים. בעקבות כיבוש האזור אכן יצאה משלחת חיפוש לשרידי המטוס וטייסיו.
אחד מפליטי כפר חירבת אל ג'בעה שנכבש במהלך המבצע, עומר מוחמד אל עליאן, הוביל את המשלחת אל אתר ההתרסקות, בתוך נחל כסלון. שם נמצא מנוע המטוס ולידו שרידים מעוקמים של המדחף. במערה סמוכה למקום ההתרסקות טמנו תושבי הכפר את גופותיהם של ששת אנשי צוות המטוס.
באותו המעמד, בנימין שיינבוים, אביו של הטייס יריב שהצטרף למשלחת החיפוש, קרס במקום כאשר גילה בין שברי המטוס את שעון היד של בנו. שרידי הגופות הועברו לבית הקברות הצבאי של חטיבת הראל בקרית ענבים ונקברו שם בקבר אחים.
ביוזמת האב, הועברו שרידי מנוע הנורסמן ומדחפו המעוקם לפסגתו של הר איתנים והוצבו שם כאנדרטה, שבמשך השנים נעשתה לאתר ההנצחה המרכזי של חיל האוויר וההר זכה לשם "הר הטייסים".
משפחת האברשיים
הר הטייסים עצמו הוכרז גם כשמורת טבע ייחודית – "שמורת טבע הר הטייסים", שמורה המכילה מיני סחלבים נדירים לצד צמחים רבים נוספים וכן נציגים בולטים של החורש הים תיכוני שהבולט ביניהם הוא עץ הקטלב אדום הגזע.
בשריפת היערות הנוראה שכילתה אלפי דונמים של יערות בהרי ירושלים בקיץ האחרון, עלתה גם כל שמורת הר הטייסים באש. כדי לעזור ככל הניתן בשיקומה נסגרה השמורה עצמה, מלבד אתר ההנצחה, למבקרים. שבילי ההליכה שבה נסגרו לקהל הרחב ונחסמו בתקווה שאט אט היא תחזור ותשתקם, תחילה הצמחים והשיחים הקטנים ובהמשך גם העצים ובראשם – הקטלב.
הקטלב היה הנציג הבולט ביותר בין עצי החורש הים תיכוני בשמורה הזו. זהו עץ הבולט במיוחד בצבע גזעו וענפיו האדומים-חומים. הוא שייך למשפחת עצים ירוקי עד - משפחה שאיננה ידועה במיוחד – משפחת האברשיים, ולו בסך הכל 11 מינים בעולם שרובם הגדול נפוצים הרחק מאתנו, בצפון אמריקה ובאיים הקנאריים.
סביב הים התיכון גדלים רק שני מיני קטלב, קטלב משונן וקטלב מצוי, וזה האחרון, הוא האחד והיחיד שגדל טבעית בארצנו. נמצא אותו בחורש הים תיכוני בגבהים של מאות מטרים, בהרי ירושלים ויהודה ובהרי הגליל ובמיוחד – הגליל העליון.
אחד המאפיינים הבולטים של הקטלב היא קליפתו האדומה-חומה. עליו הם ירוקי עד – עלים פשוטים הבולטים בירקותם התמידית.
העץ פורח באביב בפריחה לבנה, כאשר לקבוצות פרחיו מראה כדים המסודרים באשכולות. הפרחים הם דו מיניים ולהם חמישה עלי גביע וחמישה עלי כותרת לבנים או בצבע קרם, היוצרים יחד צורה של כד. לפירות הקטלב צבע אדמדם והם עשירים בזרעים וניתנים לאכילה.
גזעו האדום של הקטלב ושמו, אותו ניתן לפצל לשניים (גם בעברית וגם בערבית) ולקבל משמעות ברורה למדי – "קטל-אב", שימש כר פורה לאגדות עם לא מעטות שנקשרו בעץ.
להלן, כמה מהאגדות לדוגמא.
מאבק על נערה
בכפר אחד גרה בת רועים יפהפיה, פטימה שמה. כל הגברים בכפר חייכו אליה כשחזרה מן המרעה ומהמעיין עם כד המים על ראשה. היו שולחים לה מתנות קטנות שהכינו לכבודה, וכולם קיוו, כל אחד בנפרד, שכאשר תגיע לפרקה, יוכלו להרשות לעצמם לשלם לאביה את המוהר בעבורה, לבקש את ידה ולשאתה לאישה.
לראש הכפר היה בן תמיר ומאיר עיניים בשם סולימן. הוא, כמו האחרים, התאהב בנערה, היה מלווה אותה בלכתה למעיין, יושב אתה, מחלל לכבודה מנגינות מליבו, עוזר לה לאסוף את העדר לעת ערב ולהחזירו לכפר, והיא הייתה מחייכת אליו מתחת לרעלה.
הזמן עבר והנערה הגיעה לפרקה. כל הגברים בכפר פשפשו בחסכונותיהם ופנו לאבי הנערה לבקש את ידה.
באחד הימים כשסולימן רעה את עדר אביו בשולי החורש, הגיע אביו לבקרו. סולימן פנה לאביו וביקש ממנו לממן עבורו את המוהר בעבור הנערה, שהרי לו עצמו לא היה הסכום הדרוש, אבל לזקן היו תוכניות אחרות. הוא רצה את הנערה לעצמו.
פרץ ביניהם ויכוח גדול. ממילים עברו לתגרת ידיים. הבן חשש לפגוע באביו, והאב עמד לגבור עליו, אך ברגע האחרון ובכוחותיו האחרונים הרים הבן אבן גדולה מהקרקע והכה בה על ראש אביו. האב נפל ודמו ניגר על האדמה ונספג בה. כעבור שנה צמח בה שתיל של עץ חדש וצבעו – אדום כדם.
שם העץ – קטלב, על שם הבן שקטל את אביו.
המקל שהאדים מדם
באחד מכפרי ההר התגוררה נערה יפהפיה שכל בחורי הכפר חפצו לשאתה. יותר מכולם אהב אותה מחמוד, בנו של העשיר באנשי הכפר. הוא חיזר אחריה בסתר כשהלכה לשאוב מים מן המעיין.
ואכן, מחמוד נשא חן בעיני הנערה והיא השיבה לו אהבה. כאשר הגיעה לפרקה פנה מחמוד לאביו העשיר וביקש ממנו ללכת אל הורי הנערה ולבקש את ידה בעבורו.
האב סירב ולא נימק לבנו את סירובו, וזאת משום שרצה את הנערה היפהפיה כאישה נוספת לעצמו.
מחמוד שיקע את צערו בעבודה קשה והיה בשדה יומם ולילה עם צאן אביו. באחד הימים הגיע האב לבקר את צאנו שבמרעה בקצה החורש. פנה אליו הבן בשנית וחזר על בקשתו. והאב הקשיח את לבו, דחה את משאלתו ואמר: "לא אמלא את בקשתך כי חפצי שלי הוא לשאת את הנערה לאישה והיא תהיה אימך החורגת".
הבן הנדהם ניסה לרכך את לב אביו אך זה הקשיח את לבו. אז פרצה ביניהם מריבה קשה. בחמתו הניף הבן את מקלו על אביו והיכהו בראשו. האב נפל מתבוסס בדמו ואילו הבן, בייאושו תקע את מקלו באדמה הספוגה בדם אביו.
כעבור שנה גדל מן המקל עץ שגזעו אדום ושם ניתן לעץ "קאתיל" (הקוטל או ההורג) ובעברית – קטל-אב.
הקטלב והיונה
פעם הייתה יונה שחיה בראש ההר. כל יום הייתה היונה עפה במורדות ההרים לספר לקטלב שצמח לרגליהם, בעמק, על המראות הנפלאים שהיא רואה מראשי ההרים, על הים הכחול והחופים הזהובים ועל הנחלים המפכים הזורמים אל הים.
לילה אחד התאווה הקטלב לראות במו עיניו את המראות הללו. הוא עקר את עצמו מתוך האדמה במאמצים רבים והחל לטפס אט אט ובכבדות במעלה ההר. המאמץ היה גדול מאוד ועד מהרה האדים העץ מרוב מאמץ ושריריו התעבו והשתרגו ושורשיו חזרו וחדרו לתוך האדמה עוד בטרם יצליח לטפס עד ראש ההר.
בבוקר התעוררה היונה וכמנהגה מיהרה לעוף במורד ההר בכדי לפגוש את הקטלב שבין ענפיו אהבה לנוח אבל להפתעתה הרבה לא מצאה עוד את העץ במקומו. חיפשה כה וכה ולפתע הבחינה בו במרחק במעלה ההר, וכשהגיעה אליו נדהמה לשמוע שהוא החליט שלא להסתפק בסיפוריה ולטפס מעלה מעלה כדי לראות את הנופים בעצמו.
היונה נעלבה וקראה: ראה מה עשית לעצמך, מרוב מאמץ הפכת לאדום ואותי העלבת כי בסיפוריי לא הסתפקת. לא אבוא יותר לחסות בצל ענפיך ובאנגלית אומר לך שבזאת נגמרה אהבתנו, קאט-לאב (Cut-Love) כך אקרא לך מעכשיו.
לשמע דברי היונה שאהב, הוסיף הקטלב להאדים מרוב בושה וצער ומאז ועד היום נותר אדום מסומק.
אולי תתפלאו לשמוע, אבל אלה לא האגדות היחידות שנקשרו בשמו של העץ האדמדם. תוכלו להתרשם ממראהו בעצמכם, בטיול באזורנו (למשל, נחל קטלב), ובתקווה שלא יעברו שנים רבות והוא יחזור ויכסה גם את שמורת הר הטייסים.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?