אישית לוחצת מילואים

סיפור אמיתי לגמרי ליום השואה וליום הזיכרון לחללי צה"ל

יובל רובין

זה היה אמור להיות עוד יום מילואים שגרתי. תרגיל אחד מני רבים שעשינו באותה תקופה. לא משהו מאוד מורכב. אך אותו ערב נחקק בזיכרוני כאילו נצרב בברזל מלובן.

היינו שניים בחמ"ל. אני וקצין נוסף, שלא הכרתי. הייתי הוותיק מבין שנינו באותה יחידה. הבכירים יצאו לסיור ואנחנו נותרנו שנינו, מול מכשירי הקשר השותקים, לוחות המפות וכוסות הפלסטיק ובהן קפה שכבר הספיק להתקרר.

- מה שמך, שאלתי

- יעקב רובין, הוא ענה

- שמי יובל רובין, חייכתי, מן מקריות שכזו,

ניסיתי להעריך את גילו, היה נדמה לי שהוא צעיר ממני. היה לו מבנה גוף דומה לשלי, קצת יותר דק וגמיש, ושיער מלא בצבע בהיר, בעוד שלי היה שיער כהה עם מפרצים הולכים ומעמיקים. על כתפיו התנוססו דרגות של חיל הים.

לא ייחסתי חשיבות רבה לזהות בשם המשפחה. עם השנים למדתי ש"רובין" אינו שם נדיר, וישנם מי שנושאים את השם ממזרח אירופה, המקום שממנו הגיעו הורי, ויש גם מי שנושאים את השם מצפון אפריקה, ארה"ב ועוד.

- איפה גדלת, המשכתי בשיחה

- בחיפה

- באמת, אני למדתי בחיפה, איפה למדת?

- בבסמ"ת

- אני למדתי בריאלי העברי, מתי סיימת?

- ב-1978

- מעניין, גם אני סיימתי באותה שנה, איפה שירתת?

- סיימתי קורס חובלים ושירתתי כמפקד דבורה. עד עכשיו עשיתי מילואים בחיל הים, אבל עכשיו החליטו שאני מבוגר מדי, והציבו אותי כאן, הוא ענה ולא הסתיר את אכזבתו

- אתה אוהב את הים?

- כן, מאוד, היה לי מאוד כיף בשירות שלי, איפה אתה שירתת?

- בגולני, לא תמיד היה כל כך כיף... אתה רוצה קפה?

לא זוכר אם הוא נענה להצעה, אבל הייתי זקוק להפסקה הזו. חזרתי עם הקפה. מכשירי הקשר היו עדיין דוממים. עוד מעט יתחיל התרגיל ולא יהיה זמן לדבר.

- מאיפה ההורים שלך, שאלתי

- אמא שלי מבולגריה, אבא שלי ממזרח אירופה.

- מעניין, ההורים שלי ממזרח אירופה, מאיפה אבא שלך?

- מעיירה קטנה ליד גבול רוסיה-פולין

- באמת? ההורים שלי מהאזור הזה, מה שם העיירה?

- אילייה, זו עיירה בבלארוס של היום

- אני חושב ששמעתי את השם הזה, נדמה לי שזה לא רחוק מהמקום שבו גדלו הורי...מה שמו של אביך?

- דוד רובין

- לא מכיר מישהו כזה...

מכשירי הקשר התעוררו לחיים, והתחילו לשדר, החמ"ל החל להתמלא באנשים, פקודות החלו לזרום, ועל מפות החלו מופיעים חיצים וסימני הכוחות שבשטח. תשומת הלב של שנינו הופנתה לתרגיל וכעבור שעה קלה שבו מכשירי הקשר לדממה שלהם.

- יכול להיות שההורים שלנו מכירים? תמהתי בקול רם

- אולי, לא יודע

- אני אתקשר הביתה ואבדוק

באותן שנים עדיין הטלפון הישן והמוכר שלט בכיפה. טלפונים סלולאריים היו רק ליחידי סגולה. הרמתי את השפופרת וחייגתי, בצד השני הרימה את הטלפון אמי.

- אמא, את מכירה מישהו בחיפה בשם דוד רובין?

- למה אתה שואל?

- אני במילואים יחד עם הבן שלו, את מכירה?

- בטח שאני מכירה, הוא הציל את החיים שלנו...

- מה זאת אומרת הציל את החיים שלכם?

- הוא זה שהודיע לנו שהנאצים בדרך אלינו ובזכותו נמלטנו ליער בזמן...

**************************

יוני 1942 , בכפר הזעיר חצ'יינצ'יצ'ה שעל גבול רוסיה-פולין חיו כמה עשרות משפחות של יהודים בגטו קטן שהורכב מכמה בתים שהוחרמו על ידי הגרמנים. ביניהם גם משפחת אמי, שהייתה מורכבת מסבא שלי, זלמן-שניאור, מסבתי חנה, ומארבע בנותיהן: אניה, זלדה, לובה ומאשה. יחד איתם היו עוד קרובי משפחה, דודים ודודות. הכפר הזעיר כלל גם כמה עשרות משפחות נוצריות, כנסיה פרבוסלבית אחת ובראשה כומר מקומי.

הכפר הוקם לצד אחת הדרכים אשר הובילו מזרחה, לכיוון רוסיה, ובהיסטוריה המקומית נרשם שב-1812 צעדו צבאותיו של נפוליאון מזרחה ועברו בדרך הזו בדרכם לכבוש את מוסקבה. שנים רבות לאחר מכן עדיין נמצאו שרידים לכך לאורך דרך העפר ובאזור הכפר ובהם כפתורי מדים וחלקי ציוד צבאי אחר.

תושבי הכפר היו חקלאים זעירים ברובם, שגידלו בערוגות הצמודות לבתיהם כרוב, מלפפון, גזר, בצל ולפת, החזיקו בפרה חולבת ובכמה תרנגולות. למעטים היה גם סוס באורווה. לכל בית הייתה באר מים משלו ומבנה קטן לשירותים.

המשפחות היהודיות קיימו אורח חיים מסורתי, היה בית כנסת שהיה מתמלא בשבתות ובחגים. רוב היהודים היו במצב כלכלי טוב ולא רעבו ללחם, חלקם עסקו במסחר חקלאי, הייתה משפחה שהחזיקה בטחנת קמח, ואחרים התפרנסו משירותים שונים: ספר, חייט, שוחט וכיו"ב. סבי, היה ידוע כמי שמכיר היטב את היערות מסביב, והתפרנס ממסחר בעצים בחורף וממסחר בפירות באביב.

את השלווה שבה חיו אנשי הכפר הפריע הכיבוש הרוסי ב-1939, אשר בעקבותיו הוחרם הרכוש האישי ונאסר לקיים אורח חיים דתי, מה שלא תרם לאהדה מצד התושבים כלפי הקומוניסטים ממזרח.

הפלישה הגרמנית ביוני 1941 גרמה לתושבים להתגעגע לכיבוש הרוסי. האכזריות של הגרמנים הייתה ברוטאלית בהרבה. כולם סבלו אבל היהודים במיוחד. הגרמנים הקימו גטו והורו לכל היהודים להתכנס בו. משפחת אמי נאלצה לנטוש את הבית הגדול והנוח שבראש הגבעה ולרדת אל הגטו, שם הצטופפו עם משפחות אחרות וקיוו כי הסיוט ייגמר במהרה.

בפברואר 1942 הופיע בגטו הכומר המקומי וסיפר בהתרגשות כי נודע לו שהגרמנים צפויים להגיע לכפר בתוך כמה שעות במטרה לרצוח את כל היהודים. בגטו התחוללה מהומה ואנשים החלו להימלט לכיוון היערות. בין הנמלטים הייתה גם משפחת אמי, אשר התפצלה במהלך המנוסה לשניים: סבי ושתיים מהבנות ברחו לכיוון אחד וסבתי עם שתי הבנות האחרות ברחו לכיוון שני. מאחור נותרו הסבא-רבא שלי, אביו של סבי, שהיה כבן 72 וסירב לברוח ליער, ואיתו נשארה גם בתו, דודתה של אמי, שהייתה רווקה וביקשה לטפל בו. בין הנשארים הייתה גם משפחת הספר, אשר היה מטופל בילדים קטנים ואשתו שהייתה בהריון.

למחרת מוקדם בבוקר הגיעה לכפר יחידה נאצית. סבי החל מתפלל שחרית, הוא נורה במקום, ואיתו גם בתו, וכך גם הספר, אשתו וילדיו, וכל מי שנותר בגטו. החיילים הנאצים איימו על הכומר המקומי שאם ייוודע כי יש לו קשרים עם היהודים גורלו יהיה דומה.

כמה ימים לאחר מכן החלו היהודים לחזור לכפר. משפחת אמי התאחדה מחדש, אחרי שבמשך כמה ימים היה גורלם לוט בערפל וכל צד חשב שהצד השני נרצח. הם מצאו בכפר את גופות קרוביהם שנרצחו וקברו אותם בקבר אחים.

במשך כמה חודשים השתרר שקט אפל.

באחד מימי יוני 1942, נראתה דמות צועדת על הדרך מהעיירה אילייה הסמוכה. אט-אט התקרבה הדמות לכפר הזעיר והגיעה אל הגטו. זה היה דוד רובין. "הגרמנים מחסלים את הגטו באילייה. כולם נרצחו. אתם הבאים בתור, צריכים לברוח מיד", הוא סיפר בקול חנוק.

בגטו הקטן קמה בהלה גדולה ועד מהרה נמלטו כל מי שיכול היה אל היערות שמסביב. את מי שנותר מאחור השיגו הרוצחים. בתום אותו יום ולא נותרו יהודים בכפר.

במשך כחודשיים הסתובבו יהודי הכפר ביער כשהם מנסים למצוא לעצמם מקום מקלט. לבסוף, נקלטו במסגרת מחנה אזרחי שהוקם לא רחוק מבסיס חטיבת הפרטיזנים המקומית. שתי אחיותיה הבוגרות של אמי, שהיו מעל גיל 16, גויסו לכוח הלוחם ואמי ואחותה הקטנה, מאשה, עבדו ככוח עזר במטבח שסיפק אוכל ללוחמים, בתפירת טלאים, ברעיית פרות ובאיסוף מזון. 

הקשר בין משפחת אמי לבין דוד רובין נמשך גם במהלך החודשים לאחר מכן. בשלב מסוים הוא נפצע קשה ופונה למרפאה הקטנה שהוקמה במחנה, שם טופל במסירות רבה על ידי סבתי ואמי. אך מצבו לא השתפר ובאורח פלא התקבל אישור לפנות אותו עם מטוס לעורף הרוסי, דבר שהציל את חייו.

שנים לאחר מכן, בחורף 1960, הגיעו הורי ואיתם משפחת אמי, סבי וסבתי, לנמל חיפה ועל הרציף המתינו להם קרובי המשפחה שכבר היו בארץ וביניהם גם דוד רובין.

********

את הסיפור הזה שמעתי מאמי כמה ימים לאחר שהמילואים הסתיימו ודרכינו של יעקב רובין ושלי נפרדו. אך התמונה הזו, של שני קצינים בצבא הישראלי, המסתופפים זה לצד זה במהלך תרגיל, כשהם לא יודעים בכלל כי ביניהם מחברת היסטוריה כה מפותלת, עקובה מדם הנרצחים בשואה, חרוכה מעשן הגיטאות הבוערים וצרובה בלהט ההישרדות ביערות, דרך חיים משותפת שמקפלת בתוכה את סיפור תקומתו של העם היהודי במולדתו, התמונה הזו -חקוקה עמי לעד.

לזכרם של הורי, לובה ואברהם-יצחק רובין ז"ל

ולזכרו של סא"ל (מיל.) יעקב רובין ז"ל