נחליאלי כחול-לבן
לנחליאלים שחולפים בשמי ארצנו יש גם קרוב משפחה "צבר" – פפיון ההרים, שהוא גם הגדול שבין בני מינו ובעל המקור והזנב הארוכים ביותר שביניהם
על הנחליאלי, מבשר החורף, בוודאי כבר שמעתם. כבר בימי הסתיו הראשונים ובמקביל לפריחת החצבים, מופיעים אצלנו הנחליאלים. הם מגיעים אלינו לאחר מסע בן אלפי קילומטרים מצפון אירופה וסיביר הרחוקה. מאז ומתמיד חשתי רגשות הערצה לבעלי הכנף הקטנטנים, שמבלי להתלבט ולהתחבט, מתקבצים ויוצאים למסע הארוך, המפרך והמסוכן הזה שבו לא מעטים משלמים על התעוזה בחייהם.
את שמו העברי של בעל הכנף הזה, נחליאלי, העניק לו הסופר הידוע בכינויו מנדלי מוכר ספרים עוד בשלהי המאה ה-19, כדי להבליט את הקשר האירופי שלו למקומות קינונו בקרבת הנחלים ומקווי המים. לעומת זאת, תרגום שמו המדעי הוא דווקא – "זנב-נוע", המדגיש את הנעת הזנב הנמרצת מעלה-מטה של הציפור הזו.
על הנחליאלי הלבן הפוקד אותנו לימות החורף כבר סיפרתי בעבר. הפעם אצביע על בני משפחתו הקרובים יותר – הנחליאלי הצהוב והנחליאלי הלימוני, ולאחר מכן אתייחס בהרחבה לבני המשפחה הענפה הרחוקים יותר, הפפיונים, שהמייחד אותם הוא שלפחות אחד מהם יציב בארצנו. כאן הוא בונה את קנו, כאן בוקעים גוזליו מהביצים, וכאן גדלים המתבגרים לצד הבוגרים. אם כן, במשפחת הנחליאלים ישנם "צברים".
הנחליאלי הצהוב
כל הנחליאלים הם אורחים אצלנו: הלבן, אורח לכל החורף כולו, והאחרים, חולפים דרכנו בסתיו ובאביב במסעם דרומה לאפריקה או בחזרה צפונה לאירופה וצפון אסיה. בעבר סיפרתי על הנחליאלי הלבן ועתה נפנה להכיר את את הציפור היפהפיה – הנחליאלי הצהוב.
את הנחליאלים הצהובים נוכל לראות בארץ רק בעונות הנדידה, בסתיו ובאביב. ניתקל בהם במירב המקרים בקרבת מקור מים – נחל זורם או מקווה מים כלשהו.
המראהו והחזות של הנחליאלי הצהוב זהים לאלו של הלבן אלא שהצבע הצהוב בוהק על כל חזהו ובטנו.
לנחליאלי הצהוב תת מינים אחדים שהיפה שבהם, לדעתי, הוא הנחליאלי הצהוב שחור הראש, שכן אצלו בולט מאוד הניגוד החד שבין הראש השחור כפחם לבין החזה והבטן הזוהרים בצבע צהוב בוהק. יש גם את הנחליאלי צהוב אפור הראש, שכשמו כן הוא. והצהוב שמכולם הוא הנחליאלי הלימוני הניכר הן בחזהו ובטנו הצהובים והן בראשו הצהוב גם הוא.
כפי שנאמר, רוב הנחליאלים הצהובים למיניהם השונים, לא נותרים עמנו בחורף אלא ממשיכים במסעם דרומה לאפריקה. בעבר הרחוק, כשבעמק החולה עוד התקיימה ימת החולה, נצפו זוגות בודדים של נחליאלים צהובים שחורי ראש שקננו בקרבת האגם, לאמור, נחליאלים שקיצו בארץ, אבל לא ידוע עוד על נחליאלים מכל מין המקננים בארץ כיום.
הפפיונים
אם כן, הנחליאלים הצהובים חולפים דרכנו, הנחליאלי הלבן עושה כאן רק את החורף, אבל כמה מבני משפחתם בעלי החזות הדומה, הפפיונים, נמצאים איתנו לפחות בחלק מימות השנה ונוכל לראותם בקרבתנו בעיקר בשדות הבור ומדרונות ההרים, הן בשפלה והן בהרי יהודה וירושלים, וגם בהרי השומרון והגליל שמצפון.
בארץ מוכרים כמה פפיונים: פפיון השדות, פפיון אדום גרון, פפיון צהוב, פפיון ארך רגליים, פפיון מים ופפיון ההרים שעליו נרחיב כאן את הדיבור שכן זהו בעל כנף יציב בארצנו שחי כאן משך השנה כולה, ולא רק זאת אלא שתחום תפוצתו העולמי מצומצם מאוד ומשתרע הן אצלנו והן בסביבתנו הקרובה – בלבנון, סוריה ועבר הירדן. נוכל אפוא להגדירו במידה רבה כבעל כנף "צבר".
ישנם פפיונים החולפים דרכנו וביניהם: פפיון הערבות, פפיון ממושקף, פפיון עצים, פפיון קנרי ופפיון זיתני. אכן, משפחה מכובדת המרחיבה משמעותית את משפחת הנחליאלים.
המבנה הכללי של הפפיונים דומה לזה של הנחליאלי הלבן: מקור דק המותאם לתפיסת ואכילת חרקים, זנב מוארך ביחס לאורך הגוף שאותו נוהג חלק מבני המשפחה לנענע כמנהג הנחליאלי הלבן, ורגלים דקות וארוכות למדי שבהן בולט הטופר – האצבע האחורית, זו העוזרת לו לייצב את עצמו בריצתו על פני האדמה.
פפיון ההרים
פפיון ההרים, ה"צבר" שבין הפפיונים, שתחום מחייתו העולמי משתרע ממש באזורנו, הוא גם הגדול שבין בני מינו ובעל המקור והזנב הארוכים ביותר שביניהם.
צבעי הגב והכנפיים המכסות על גופו, אפרפר חום ומפוספס בפספוס חום דהה למדי. מעל עינו פס גבה לבן שנמשך מעבר לתחום העין. אברות הכנפיים והזנב שחומות אפורות, וקצותיהם מקבלות גוון חום בז'. גם הגרון והחזה בצבע חום בז'. החזה מפוספס בפסים חומים-אפורים שאינם בולטים במיוחד, כשם שהם בולטים בפפיונים אחרים. לבטן צבע בז' חלודי. לא ניכרים הבדלים משמעותיים בין הזכרים לנקבות ואילו אצל הצעירים בולט יותר פספוס בחלקי גופם העליונים.
פפיון ההרים נפוץ למדי באזורי הגבעות המשתפלות של השפלה הגבוהה וכן באזורנו – הרי יהודה וירושלים והרי השומרון והגליל בצפון ובעצם במרחב ההררי יותר של חבל האקלים הים תיכוני.
את פפיון ההרים נמצא בדרך כלל באזורים סלעיים פתוחים ובעלי צמחיה לא גבוהה, אזורי בתה וגריגה. נראה שהם מעדיפים את האזורים הללו כדי להתחמק מטורפים כמו בזים, למשל, שנוטים לעיתים לתפוס מקום תצפית נסתר על ענף עץ ומשם לגלות את טרפם ולעוט עליו בהפתעה.
מקנן על האדמה
פפיון ההרים משכים קום באביב, בעת הקינון ויקיץ עוד בטרם הנץ החמה ואז יתחיל לצייץ בקולו החד גוני. כאשר השמש זורחת יוצאים הפפיונים לתור אחר מזונם על פני הקרקע – נמלים, חגבים, חיפושיות ושאר מיני חרקים. הם תרים אחר מזונם בינות לסלעים ושם גם ימקמו בבוא היום את קניהם בחסות סלע שיסתירם מעין זר.
בתקופת הקנון, באביב, נוהגים זכרי הפפיונים להגן על הטריטוריה שלהם, בה ימקמו את הקן, בנמרצות רבה, אבל שלא בעונת הקנון, ניתן לראות את הפפיונים בקבוצות קטנות, 5-6 בקבוצה. ייתכן שקבוצה כזו מורכבת מבני המשפחה, ההורים וגוזליהם שבגרו, אך עדיין, כל פפיון ישמור לעצמו תחום טריטוריה אינדיבידואלי קטן של מטרים רבועים ספורים.
עם התקרב האביב, בחודש פברואר, משנים הפפיונים ממנהגם. הזכרים תופסים מקום בראשי סלעים וכן יוצאים במסלול תעופה מעגלי תוך השמעת ציוצים החוזרים על עצמם וכך הם מכריזים על היותם פנויים במעין "שירת כלולות" – ציוצים החוזרים על עצמם ונשמעים כ- צויץ, צויץ צי... צויץ צויץ צי....וכך מזמינים אליהם נקבה שתיאות לחיזורם. הם מסוגלים להתמיד בכך משך שעות, הן בהתייצבם בראש סלע בולט והן במעופם המעגלי.
כאשר נענית נקבה לזכר מחזר שכזה, הם נוהגים לעופף יחדיו משך ימים אחדים, מחזקים את הקשר שזה עתה נוצר ביניהם במשחקי כלולות, ואז ייגשו לבניית הקן, בדרך כלל תחת מסתור סלע כלשהו, או במסתור שיח.
את ראשית מלאכת הבניה מבצעת הנקבה. היא חופרת תחת מסתור הסלע ברגליה ובמקורה גומה קטנה שקוטרה כתריסר ס"מ ועומקה 4-5 ס"מ. לאחר התקנת הגומה נושאים שני בני הזוג במקוריהם עשבים לריפוד הקן. לסוף ירפדו את הקן בחומרים עדינים כצמר כבשים ובשערות של כבשים ועזים שעדריהם רועים מן הסתם בסביבה. כשתושלם המלאכה כעבור ימים אחדים תחל הנקבה במעשה הדגירה.
הקינון מתרחש בסוף מרץ – תחילת אפריל, שבועות ספורים לאחר שפתחו הזכרים במשחקי החיזור שלהם. הדגירה נעשית על ידי הנקבה כאשר הזכר ניצב בקרבת הקן על סלע כלשהו ובהתקרב סכנה יזהיר את בת זוגו ויתרחק בעצמו ממקום תצפיתו.
הציפור הפצועה
על מפגש מעניין עם זוג פפיונים ובמיוחד עם הנקבה הדוגרת מספר ראובן ענבר בספרו – "ציפורי ארץ ישראל": "... בביקורי הבא {באזור הקן – מ.ח) לא נראה הזכר במקום, אך מיד לאחר בואי הופיע, ניצב על הסלע הקבוע ונתן את קולו בציוץ בעוד קולם של זכרים אחרים עונה לעומתו מן הסביבה. התקרבתי לקן עד למרחק של כשלושה מטרים ואז השמיע הזכר לפתע ציוץ אזהרה ועף מן המקום. הנקבה שהייתה נתונה לדגירה יצאה אז מן הקן ולאחר שעשתה כברת דרך של כחמישה עשר מטרים, הטילה את עצמה על האדמה בשחקה את המשחק הידוע של "הציפור הפצועה". שבתי והתרחקתי מן הקן וכעבור כעשר דקות חזרה הנקבה על עקבותיה לאט ובזהירות. נראה כי על מנת שלא להסב את תשומת לבי, פסעה צעד אחרי צעד מאחורי האבנים והסלעים שסביב הקן כשהיא מלווה את צעדיה במבטים חשדניים, ואז חמקה במהירות לתוך הקן המוסתר והתיישבה לדגור. גם הזכר חזר והתיישב על הסלע הקבוע והתחיל להשמיע קול".
גם אני עצמי נתקלתי במשחק "הציפור הפצועה", בזמן עבודת המחקר שבצעתי על אוכלוסיית החוגלות מסביב לקיבוץ צרעה. ייחסתי את אופן התנהגות הזה לחוגלות, שמבקשות להרחיק את הטורף מהקן עם הביצים. אבל לאור עדותו של ענבר, אני יכול להסיק שזוהי אכן אחת מדרכי המילוט והשיטה להצלת הגוזלים או האפרוחים של בעלי כנף המקננים ודוגרים על הקרקע.
לסיכום: לצד הנחליאלי הלבן, המוכר היטב לכולנו, ולצד בני משפחתו הנחליאלים הצהובים למיניהם שמגיעים מאירופה, יש גם את בני המשפחה "הצברים" שהם הפפיונים, אשר בהם נוכל להיתקל באזורנו לאורך השנה כולה.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?