75 שנים לקרב הגבורה של הל"ה
בינואר 1948 יצאו מהרטוב 35 לוחמים אמיצים כשהם נחושים להגיע לגוש עציון הנצור והמותקף. המסע שלהם בלב השטח הערבי העוין הסתבך ובקרב שהתפתח הם נהרגו עד האחרון שבהם
אנדרטת הל"ה בכניסה לקיבוץ נתיב הל"ה. פסל: יוסי בראל. צילום: ד"ר אבישי טייכר. פיקיוויקי
מאז החלה ההתיישבות הציונית בארץ ישראל לפני כ-140 שנה, מאז שנת 1882 ועד היום, התמודדו המתיישבים היהודיים לא רק עם קשיי האקלים, מחלות המלריה והקדחת, העוני והמחסור, קשיי שפה ועוד קשיים למכביר, אלא נאלצו להתמודד גם כנגד הערבים, שראו בהם אויבים ולמן תחילת ההתיישבות הציונית התנכלו להם, גנבו, בזזו, שרפו, וגם תקפו במטרה לפגוע ולהרוג בקרבם.
על עצם מעשה ההתיישבות שילמו יהודים לא מעטים בחייהם ומותם הונצח בשמותיהם של ישובים שונים, חלקם באזורנו. למשל, קיבוץ מעלה החמישה הקרוי על שם חמשת חברי הכשרת "במעלה" שנרצחו ממארב. גם מקור השם של קיבוץ נתיב הל"ה, נעוץ בלוחמי שיירת הל"ה אשר חשו לעזרת יישובי "גוש עציון" הנצור, התגלו על ידי הערבים, נלחמו מלחמת גבורה במשך יום תמים כנגד אלפי תוקפים ערבים, עד לכדור האחרון וללוחם האחרון.
השבוע אנו מציינים 75 שנים לפרשה העגומה הזו, שהתרחשה בתאריכים 14-15 ינואר 1948, והפכה למיתוס גבורה והקרבה אישית שדורות של לוחמי צה"ל התחנכו לאורו. ואולי זה סמלי שכיום, על רקע המתחים בין הפלגים הפוליטיים במדינה, אנו צריכים להזכיר את הנכונות של אנשים צעירים להקריב את היקר להם מכל כדי להקים את מדינת ישראל שלנו.
מלחמת אזרחים
ראשית, יש לזכור כי לאחר שהמנהיגות של הציבור הערבי בארץ ישראל, בראשותו של המופתי אמין אל-חוסייני, דחתה כל הצעת פשרה לחלוקת הארץ בין ערבים ליהודים, ועל רקע רצון הבריטים לסיים את שלטון המנדט שניתן להם, הוחלט כי ארגון האו"ם ידון בהצעת החלוקה של ארץ ישראל כפי שגיבשה ועדת אונסקו"פ ב-1947. הדיון ההיסטורי התקיים ב-29 בנובמבר 1947 ובו אישרה עצרת האומות המאוחדות את הצעת הוועדה לחלוקת הארץ בין יהודים לערבים. בתגובה, פרצו מיד מהומות דמים בכל רחבי הארץ, והערבים, אם במסגרת של התארגנות מקומית או במסגרת של מיליציות שהגיעו מהמדינות השכנות, החלו פוגעים ביהודים.
בקרב היהודים זכו מהומות הדמים והמלחמה הכוללת שבאה לאחריהן לשם משותף: "מלחמת השחרור", "מלחמת הקוממיות" או "מלחמת העצמאות", ואילו בקרב הערבים זכו האירועים הללו לשם טכני ומצומצם "מלחמת 1948". מקובל לכרוך את האירועים הקשים והמדממים הללו עם מועד הכרזת המדינה ב-15 למאי 1948, אך כדאי לזכור כי הניסיונות הערביים לחסל את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל החלו לפני 1948, לפני שהייתה קיימת מדינה ולפני שנוסד צבא ההגנה לישראל, וכי במשך כחצי שנה התחוללה מלחמת אזרחים עקובה מדם בין ערבים ליהודים כאשר הארץ עדיין נשלטה על ידי הבריטים.
במשך חמישה וחצי חודשים עמד היישוב היהודי הקטן, כ-600 אלף איש בלבד, תחת התקפות חוזרות ונשנות מצד הערבים, כשהוא משלם בנפגעים רבים. אזור ירושלים, למשל, לא היה חלק מהמדינה היהודית, והיה אמור להיות חלק מטריטוריה בשליטה בינלאומית של האו"ם והכוחות הערביים ביקשו לכבוש את כל השטח ולבסס בו שלטון ערבי בלבד.
שיירה בדרך לגוש עציון, 1948. מוזיאון הפלמ"ח, ויקיפדיה
הקרב על ירושלים
כאמור, ההתקפות על ירושלים היו עזות במיוחד. מלחמה קשה התנהלה על הדרך לירושלים ועל הדרכים שהובילו לישובים הסמוכים אליה. מצור ערבי הוטל על אזור גוש עציון, שהיה מורכב מארבעה קיבוצים שהוקמו שם בראשית שנות ה-40: כפר עציון, משואות יצחק ועין צורים של תנועת הקיבוץ הדתי, ורבדים של תנועת השומר הצעיר החילונית. ארבעת היישובים היו "עצם בגרון" לערביי אזור ירושלים, משום שישבו על הציר שבין ירושלים לחברון, והם זממו לחסל אותם כליל. האות לביצוע תכנית החיסול הגיע מיד לאחר אישור ההכרזה באו"ם וארבעת הקיבוצים ספגו התקפות חוזרות ונשנות.
אחד הקרבות הקשים ביותר התרחש ב- ג' בשבט תש"ח, 14.1.1948. עם שחר של אותו היום הותקפו יישובי הגוש על ידי כוח ערבי מאורגן גדול של כ- 600 לוחמים, שאומנו במחנה האימונים שהוקם בכפר צוריף הסמוך על ידי מפקד הכנופיות הערביות עבד אל קאדר אל חוסייני (בן דודו של המופתי) ובסיוע של אלפי ערבים שהוזעקו מכל כפרי הסביבה וכן מהנגב ומהשומרון.
באותו יום נערכה התקפה על יישובי הגוש משלושה כיוונים בו זמנית, לזמן מה נדמה היה שגורל הגוש נחרץ עד שלוחם הפלמ"ח הנודע, אריה טפר (זה שיגלה בהמשך את דרך בורמה), תפס יוזמה ואירגן התקפת נגד, ששינתה לחלוטין את פני הקרב. בסוף אותו יום הובס הכוח הערבי, שספג כמאה הרוגים ופצועים רבים.
אך גם הלוחמים ביישובי הגוש ספגו אבידות ופצועים לא מעטים. כמות התחמושת וחומרי החבישה הגיעו לנקודה קריטית, והדבר גרם למפקד הגוש שזה אך הגיע, עוזי נרקיס, לשלוח מברק למפקדה בירושלים ובו נאמר: "מצב הפצועים הולך ורע. ברבדים נשארו כמעט בלי אנשים. האם אפשר לקבל תגבורת ואמבולנסים?".
שוב, כדאי להזכיר כי כל זאת מתרחש כאשר אין עדיין צבא מסודר והמדינה לא הוקמה. במפקדת ההגנה קיבלו את המברק של נרקיס בדאגה רבה והחליט לשלוח לגוש מיד תגבורת בכוח אדם ובציוד. למפקד הכוח נבחר מי שרק כמה ימים לפני כן עדיין היה מפקד הגוש ואך זה מונה להיות סגן מפקד הגדוד ה-6, דני מס, ועליו הוטל לארגן כוח שיוכל לצאת מיד לדרך.
רס"ן דני מס, צילום תמר ירדני, ויקיפדיה
פלמ"חניקים וסטודנטים
למשימה גויסו שתי כיתות לוחמי פלמ"ח מקרב המחלקה המתוגברת שישבה בקיבוץ קריית ענבים, ושתי כיתות חי"ש (חיל שדה) שכללו סטודנטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ובסך הכל 40 לוחמים.
במונחי אותם זמנים היו לוחמי הכוח עמוסים לעייפה בנשק שהוצא מהסליקים, בתחמושת ובעזרי רפואה וכן חומרי נפץ וסוללות שהיו דרושות נואשות למכשיר הקשר שבגוש.
המחלקה נשאה עמה נשק רב, במושגי אותה תקופה: 4 מקלעי ברן עם 800 כדורים לכל אחד מהם, 16 רובים עם 50 כדורים לכל רובה, 20 תת מקלעים סטן עם ארבע מחסניות לכל אחד, שני אקדחים, 70 רימוני יד, תחמושת למקלע כבד מסוג שוורצלוזה, סוללות למכשיר הקשר של הגוש וכן חומרי חבישה ופלסמה. המחלקה לא נשאה עמה מכשיר קשר נייד משום שבאותה תקופה לא היו במחוז ירושלים מכשירים כאלה.
יציאה ראשונה
בתחילה תכנן דני מס להגיע לגוש עציון דרך דרום ירושלים, כשהבסיס היה הבניין של הסמינר בבית הכרם והמסלול עבר על הרכס שעליו יושבים כיום המושבים אורה עמינדב, ירידה לנחל שורק ומשם טיפוס דרך עין קובי ועד לגוש.
על היציאה של המחלקה לעזרת הגוש כתב החוקר יוחנן בן יעקב בספר "מחלקת ההר – פרשת הל"ה": " היציאה מבית הכרם תוכננה לשעה 20:00 – כשעה לאחר שוך הקרב של ג' בשבט בגוש עציון... בסוף יצאו הלוחמים מהסמינר קרוב לחצות באוטובוס משוריין של 'המקשר'. מחסום דרכים לא מאויש שבו נתקלו לפתע מדרום לעיר שיבש את התכנית. כדי לא למשוך תשומת לב ומחשש למארב החלט לרדת מן האוטובוס לפני המחסום ולנוע ברגל לתוך ערוץ נחל רפאים (שורק). הלוחמים הסתבכו מיד בראשית הדרך בטרסות שבמדרון התלול, נקלעו למצוק סלעי גבוה ואף שמעו יריות לא מזוהות. נוכח העיכוב הממושך והיריות חשש דני מס שלא יצליחו להגיע ליעד לפני אור היום ולכן הורה לשוב לבסיס היציאה. הלוחמים המאוכזבים שבו ברגל לסמינר בית הכרם בין ארבע לחמש בבוקר".
באותו בוקר נעשה ניסיון להצנחת תחמושת וציוד רפואי אל הגוש אך הוא נכשל, התחמושת התפוצצה ורבים מכלי הנשק מאותו משלוח יצאו מכלל שימוש. עקב החשש הכבד שההתקפה הערבית על הגוש תחודש החליט הפיקוד על יציאת המחלקה שוב כבר בערב.
יציאה שנייה
הציר שנבחר הפעם היה לצאת מהמושבה הר טוב, לרדת לערוץ נחל שורק ולעקוף את משטרת הר-טוב שבה עדיין שלטו הבריטים, ואת הכפר הערבי העוין דיר-אבאן (מחסיה של היום), לחצות את הרכס של בית ג'מאל ולרדת לנחל זנוח, לנוע לאורך הנחל לצאת אל עמק האלה ומשם לטפס באחד הערוצים העולים לכיוון גוש עציון. ארכו המשוער של מסלול ההליכה מהרטוב ועד לגוש היה 28 ק"מ כשהעלייה מעמק האלה לגוש צפויה להיות חדה, והפרש הגובה הוא כ - 700 מטר!
כבר למחרת, כשהם עייפים מהמסע של הלילה הקודם, יצאו הלוחמים לניסיונם השני – להגיע עם הציוד הנחוץ כל כך והכבד כל כך לגוש עציון. מכיוון שהמסלול היה קשה והלוחמים ינועו באיטיות בגלל הציוד הכבד נקבעה היציאה לשעה 19:00 והצפי להגעה לגוש היה 2-3 לפנות בוקר.
אלא שעיכובים בדרך גרמו ליציאה באיחור ניכר של ארבע שעות, ורק בשעה 23:00 הם החלו בהליכה כאשר נותרו להם רק שבע שעות עד שיאיר השחר.
רפאל בן ארויה, המא"ז (מפקד האזור) של הרטוב דרש מדני מס להישאר למשך הלילה במושבה ולצאת לדרך בלילה הבא, אבל לדבריו דני לא שמע לו וענה: "נתגלה – נתגלה. אנחנו נהיה כבר קרובים לגוש...". הלוחמים היו בדעה אחת יחד עם מפקדם.
מס הורה לשני לוחמים שלא היה להם נשק אישי להישאר בהר טוב (שניהם השתתפו בקרב הקסטל שהתקיים שבוע ימים לאחר מכן, אחד מהם נהרג והשני נפצע) ולדרך יצאו 38 לוחמים.
בהיותם סמוך למנזר בית ג'מאל, נקע אחד הלוחמים את רגלו. בשעה אחת בלילה הורה דני מס לשני לוחמים נוספים להתלוות אליו ולתמוך בו כדי לחזור למושבה הרטוב. השלושה אכן הגיעו חזרה להרטוב עם שחר וכך ספרו: "הלכנו מהר מאוד... כמעט בריצה... כל עשר דקות היינו מפסיקים ונשכבים על הארץ. היה חשוך מאוד.... החברים לא התלוננו על קשיים בהליכה. לפני הלך בן עטר שזמזם לעצמו את שיר הפינג'ן. פתאום הפסיק לשיר. איבד את מצב הרוח...".
מפת מסע הל"ה (משוער)
1 - המחלקה יוצאת לדרך מהר-טוב. נעה בתחילה מערבה כדי לא לעבור ליד הכפר דיר אבאן, וכדי לעקוף את תחנת המשטרה הסמוכה. / 2 - אחד הלוחמים נוקע את רגלו. / 3 - דני מס מחליט לשלוח את הלוחם הפצוע עם שני מלווים חזרה להר-טוב. / 4 - שלושת הלוחמים חוזרים להר-טוב. / 5 - הל"ה ממשיכים בדרכם דרומה. / 6 - המחלקה פונה מזרחה ונכנסת לערוץ ואדי ג'דור. / 7 - המחלקה מתגלה, פונה צפונה תוך חילופי אש עם כוחות ערביים המגיעים מצוריף. / 8 - המחלקה מתפצלת לשניים, חוצה את גבעת חפורית. הלוחמים יורדים לערוץ נחל עציונה ומנתקים מגע לכמה שעות. / 9 - בשעות אחר הצהריים הלוחמים עולים לגבעת הקרב. הם נתקלים באש כבדה מצפון ומדרום, ונלחמים במשך כמה שעות עד שכל הלוחמים נהרגים. / 10 - המסלול המתוכנן למשואות יצחק. (ציור המפה: אוצלי, ויקיפדיה)
התגלות ולחימה
מכאן והלאה לא היו ולמעשה אין עוד ידיעות ברורות על מה שקרה. כאמור, למחלקה עצמה לא היה מכשיר קשר, האזור מבודד ולגוש עציון אין איתו קשר עין וגם קולות הירי נשמעו שם לא עוררו תשומת לב מיוחדת.
ברור שהמחלקה התגלתה בשולי הכפר צוריף, ככל הנראה על ידי שלוש נשים שיצאו עם בוקר לקושש עצים לתנור והן הזעיקו את אנשי הכפר ואת הלוחמים הערביים ששהו במחנה אימונים של אל-חוסייני מפני היהודים העולים על הכפר...
מעדויות שונות, שנאספו מאוחר יותר, עולה שעם ההיתקלות, כנראה, פיצל מס את הכוח לשניים, הם ירדו לערוץ נחל עציונה וניהלו משם קרב ברוב שעות היום. לאחר מכן, החליט מס, כנראה, לעלות לגבעה שזכתה לכינוי "גבעת הקרב" כדי לנהל משם את הלחימה. ככל הנראה, המניע שלו היה לנסות ולתפוס עמדה שולטת שתאפשר לכוח להמשיך בדרכו לכיוון הגוש.
אך הכוח הערבי שתקף אותם מנה אלפי לוחמים, רובם עם רצון לנקמה על האבידות שספגו בלחימה על גוש עציון. העלייה לגבעה התבררה כטעות טקטית ואיפשרה לערבים לצלוף על הכוח מגבעה סמוכה גבוהה יותר.
בקרב שנמשך בחלקו השני של היום לחמו הלוחמים בגבורה רבה אך הוכרעו זה אחר זה עד שהאחרון בהם, כך לפי עדויות הערבים, התרומם כדי לידות רימון, נפגע ונהרג. אגב, הלוחמים הערביים הופתעו מרוח הלחימה של הכוח והביעו הערכה לגבורתם של הלוחמים.
איסוף הגופות
הידיעות על נפילת כל הלוחמים הגיעו למפקדה בירושלים באיטיות רבה. בגוש עציון דיווחו בבוקר ה-16.1 שהלוחמים לא הגיעו. טיסת סיור שנשלחה לשטח לא זיהתה דבר. לאור זאת הוחלט לשלוח כוח חיפוש שיצא לדרך בבוקר שבת, 17.1, אך סמוך לבית ג'מאל הכוח נתקל בהתנגדות, ספג אבידות ונסוג להר-טוב. בהמשך השבת, הגיע לאזור הקרב מפקד המשטרה הבריטית בחברון ושם מצא את גופות הלוחמים. בשעות אחר הצהרים של אותו היום הגיעה הידיעה על מציאת החללים למטה ההגנה בירושלים.
איסוף הגופות של החללים לא עבר בלא קשיים. בשלב מסוים, לאחר שהקצין הבריטי שיכנע את ערביי האזור לאסוף את הגופות כדי שיוכל להוביל אותן לירושלים, נפוצה שמועה בקרב הערבים כי היהודים תקפו שוב את צוריף. הערבים שאספו את הגופות נמלאו זעם, השליכו את גופות לוחמי הל"ה לוואדי, התעללו בהן והשחיתו אותן. לבסוף נאלצו הבריטים לאסוף את הגופות בעצמם והובילו אותם לכפר עציון, שם נקברו בטקס, כאשר חיילי הצבא הבריטי מאבטחים מצד אחד ומגיני הגוש, מאבטחים מצד שני בנשק "לא חוקי".
למחרת נפילתם כתב משורר הפלמ"ח חיים גורי, ששהה באותו זמן בשליחות באירופה, את השיר הידוע לזכרם הפותח במילים אלו: "ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה / פנינו שונו, המוות נשקף מעינינו, איננו נושמים. / כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר / ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה...".
חלקת הקבר של הל"ה בהר הרצל
יישוב חדש
סיפור נפילתם של 35 הלוחמים ועוז גבורתם זיעזעו את הישוב כולו, והיה זה אך טבעי שבתום המלחמה יוקם ישוב שיישא את שמם במסלול בו נעה המחלקה לעבר הגוש.
ואכן, זמן קצר לאחר סיום המלחמה, ב-17 לאוגוסט 1949, הוקם על אדמות הכפר הערבי בית נטיף הקיבוץ "פל"ד – בית נטיף", שמייסדיו באו מלוחמי פלוגה ד' (פל"ד) של חטיבת הפלמ"ח "יפתח". הקיבוץ הוקם בצמוד למסלול צעידת הל"ה, ולאחר שהורי הנופלים ביקרו בקיבוץ לראשונה ביום השנה לנפילת הבנים, הוחלף השם ל"נתיב הל"ה".
על ראש הגבעה הצופה אל הקיבוץ ניטעו 35 עצי ברוש בשתי שורות ובחצי קשת לזכר הל"ה. בחודש ינואר 1955, שבע שנים בדיוק לאחר יום הקרב, נערך טקס הסרת הלוט מעל האנדרטה שהוקמה לזכר הלוחמים בסמוך לקיבוץ.
גבעת הקרב, המקום בו לחמו הלוחמים בקרב האחרון, לא הייתה נגישה לציבור הרחב משום שהייתה מעבר לגבול. רק אחרי מלחמת ששת הימים ניתן היה להגיע למקום, וכיום הוא משמש כיעד פופולארי לצעדות ולטיולים.
עד להקמת יישובי חבל עדולם היה נתיב הל"ה קיבוץ ספר וסבל מהתנכלויות שונות שהגיעו מעבר לגבול. למרות הקשיים הקיבוץ התפתח תוך שהוא קולט גרעיני נח"ל של בוגרי "מחנות העולים" וקבוצות של בוגרי התנועה מארגנטינה ומברזיל.
כיום קיבוץ נתיב הל"ה הוא קיבוץ מופרט, המונה כ-700 תושבים ויש בו אזור תעשייה גדול שבו פועל מפעל תמ"י 4 המתמחה בייצור מערכות לטיהור מים, מעבד שטחי מטעים בעמק האלה וגידולי שדה ושותף בהפעלת רפת גדולה.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?