אישית לוחצת: בן לדור הנפילים
בשבוע שעבר הלך לעולמו מאירק'ה ויזל ז"ל, מי שהיה ראש המועצה האזורית מטה יהודה במשך קרוב ל-20 שנה. הפרידה ממנו היא הזדמנות להיזכר בשנים שבהם התעצבה דמותה של המועצה האזורית מטה יהודה. אלה השנים שלאחר קריסת החקלאות ובתקופה זו נאלצו ראשי המועצות האזוריות בכל רחבי הארץ לחשב מסלול מחדש, וויזל היה ביניהם. את המסלול שהוא התווה ובדרכים שהוא סלל צועדת מטה יהודה עד היום.
שימשתי כיועץ התקשורת של ויזל במשך כשנתיים, בין השנים 1994-1996. אלה היו שנים קשות למועצה. הירושה שויזל קיבל לידיו הייתה דלה באמצעים ובמרכז עמדה ההתמודדות שלו עם הניסיון לייצב את המועצה מבחינה פיננסית. כמעט ולא עבר חודש בלי שהוא נאלץ לתמרן בין משרדי הממשלה ובין הבנקים כדי שהמועצה תוכל לעמוד בתשלום המשכורות לעובדים.
האירוע המרכזי שזכור לי מאותה תקופה הוא שריפת הענק מיולי 1995 שהשתוללה במשך שלושה ימים באזור שורש-נווה אילן-מעלה החמישה ובה עלו באש 20 אלף דונם יער. זו הייתה שריפת הענק הראשונה בתולדות ישראל. כוחות ההצלה והכיבוי היו חסרי אונים וכך גם המועצה האזורית מטה יהודה. במשך אותם ימים הסתובב ויזל בין היישובים, לעתים בתוך הלהבות, כשהוא מנסה לסייע ולעזור כמיטב יכולתו, וזה לא היה הרבה. הוא היה מתוסכל ונסער.
במהלך ימי השריפה ביקר באזור ראש הממשלה יצחק רבין, שביקש להיפגש עם ויזל ועם ראשי כוחות ההצלה והבטחון בשורש. רבין היה קרוץ מחומרים שויזל העריך: ממעט בדיבור, יורד לשורש הבעיה, מנהל דיון קצרצר ולאחר מכן מורה על שורת החלטות שנרשמות לביצוע בפנקס על ידי אחד העוזרים. מפגישה זו יצא ויזל עם תחושה טובה ואכן, בשנתיים שלאחר מכן תחושה זו הצדיקה את עצמה והיישובים שנפגעו בשריפה השתקמו במהירות.
ויזל הוא נציג של דור שהיה ממוקד בעשייה והתייחס לתקשורת כאל סרח עודף. הניסיונות שלי להביא אותו אל התקשורת, כדי שיציף את הבעיות שאיתן התמודדה מטה יהודה היו משולים לניסיון ללמד דג לצעוד במצעד יום העצמאות. על רקע זה, ועל רקע המצוקה הכספית של המועצה, הוא נאלץ להודיע לי ב-1996 שדרכינו ייפרדו.
חזרתי לפגוש בו כאשר הקמתי את עיתון "בקיצור" בשנת 2000. זכור לי היטב הרגע שבו הגעתי בפעם הראשונה למליאת המועצה כעיתונאי, והתחלתי לכתוב את הדברים שנאמרים שם. מאירק'ה לא אהב את זה, בלשון המעטה.
בישיבות המליאה הוא נהג להאשים אותי בכך שכל המטרה של "בקיצור" היא לפגוע בו וזאת משום שהוא "פיטר" אותי מתפקיד יועץ התקשורת. בהמשך הוא נהג ל"איים" שאם אני אמשיך למתוח ביקורת על המועצה האזורית מטה יהודה הוא יעביר החלטת מליאה למנוע ממני להשתתף בישיבות המליאה.
כמובן ששני הדברים היו רחוקים מהאמת. ויזל לא "פיטר" אותי וישיבות המליאה הן פומביות בהגדרה ולכן אין אפשרות למנוע את נוכחות עיתונאים בהן. אבל חלק מהטקטיקה של ויזל הייתה ל"כסח" בפומבי ואז, לאחר שהישיבה הפומבית מסתיימת, לסגור עניינים בצד.
יום אחד פגשתי את ויזל בכניסה לבניין המועצה כשאני מחזיק חבילת עיתונים. "יובל, (הוא היה קורא לי י..ו..בל במילעיל) תביא שני גליונות", הוא פנה אלי. "מאירק'ה, אתה קורא את העיתון", חייכתי אליו. "ברור, זה הדבר הראשון שאני עושה כשאני מקבל אותו", הייתה התשובה.
ויזל השתייך לדור הנפילים שקיבל עליו אחריות מלאה. זכור לי שפעם סיפר על חילוץ החיילים ממוצב "פורקן". הוא היה מדגיש, שבמהלך כל המסע הלילי שבו הוביל את חייליו אל מעבר לקווי האויב הוא לא ידע מה ממתין לו לכשיגיע לצד הישראלי האם זה יהיה משפט צבאי או חיבוק, "זו הייתה משימה שעליה מקבלים או צל"ש או טר"ש", היו המלים שלו. והוא היה נכון לקבל על עצמו את האחריות המלאה להחלטות שלו, לטוב ולרע, כך הוא הבין את התפקיד שלו כמפקד וכמנהיג.
ובכן, מאירק'ה היקר, ממני ומכל תושבי מטה יהודה אתה מקבל צל"ש על פועלך. נוח על משכבך בשלום.
יובל רובין
עורך "בקיצור"
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?