שאגת הציקדות
זהו החרק הרעשני ביותר הקיים בטבע, וזאת עקב הצרצור החזק והקולני שהוא משמיע. בפועל מדובר בחרק קטן וחביב בשם ציקדה אשר דרכי ההתרבות שלו יכולות, לפעמים, להפחיד
ציקדה. צילום: ויקיפדיה
"בקיץ שאגו הציקדות בבית הקברות, צמודות לענפי הזית ולשיחי היסמין. את חדקיהן הקצרים תחבו לתוך הקליפה, שאבו מוהל רענן מעורקי הצמח והריעו בעונג חד גוני מתמשך. זו הייתה השאגה המחרישה שליוותה את האדמה ואנשיה מאז ומעולם... אדם שאינו רגיל בקולה מסמא האוזניים של הציקדה עלול לצאת מדעתו לאחר כמה דקות, אבל לנו, לאנשי העמק, הייתה למשוררת אהובה של קיץ ושדה", כך כתב הסופר, איש הטבע ובן מושב נהלל, מאיר שלו ז"ל, בספרו המרתק "רומן רוסי". ועבור מי שאינו מתמצא ברזי הטבע עולה השאלה, מה זה ציקדות?
ובכן, אכן קיים בעולמנו חרק בשם ציקדה והוא אפילו יודע להכריז על קיומו בקולי קולות, שאם רק יחליט להשמיעם - לא ניתן יהיה להתעלם ממנו.
הציקדה היא, ככל הנראה, החרק הרעשני ביותר הקיים בטבע, וזאת עקב הצרצור החזק והקולני שהוא משמיע. עוצמת הקול היא כה גדולה שניתו לחשוב זהו חרק בעל ממדים גדולים ומרשימים אך בפועל מדובר בחרק קטן וחביב שגודלו כגודל חיפושית בינונית או דבור.
אלמלא נהגו הציקדות "להרעיש עולמות", סביר להניח שהיינו מתעלמים מקיומן, אלא שכל מי ששמע את הציקדות כשהן מרעישות בקולי קולות, אינן מתעייפות וממשיכות עוד ועוד בלא הפסקה, יודע שהעניין יכול ל"עלות על העצבים" או ממש להטריף. איך נשמע הצרצור או הצקצוק הזה? אולי ניתן לומר שהוא יכול להזכיר את צרצור הצרצרים, אלא שצרצורן של הציקדות מחריש אוזניים ממש.
מי שמתמחה בהשמעת קול הרעש הזה איננו אלא הזכר, וזה ממש לא בגלל שהוא "עצבני" או שמישהו הרגיז אותו. זו הדרך שלו להכריז על קיומו בפני הנקבות המצויות אי שם, לחזר אחריהן בתקווה שמי מהן תיאות לו ותגיע אליו במעוף. ככל שהקולות שישמיע יהיו רמים וחזקים יותר, גדלים סיכוייו למשוך אליו את הנקבות. וכך הוא נתקע במקומו ו"צורח" את צרצורו החזק הנישא עד למרחק של כמחצית הקילומטר ! כיסוי שטח משמעותי למדי עבור חרק כה קטן.
את הקולות החזקים, הוא מפיק באמצעות שתי לוחיות מיוחדות הנמצאות משני צדי בטנו.
תפוצה עולמית
תפוצתו של חרק זה היא כלל עולמית. בעולם מוכרים וידועים מאות מיני ציקדות. למרביתן צבע ירוק בהיר, אבל יש ביניהן גם חומות, שחורות, צהובות-חומות ואפילו לבנות.
מבנה הגוף שלהן מזכיר את זה של הפרפרים: ארבע כנפיים, שש רגליים, ראש, חזה ובטן. ההבדל הוא בכנפי התעופה שלהן, החבויות תחת כנפי החפיה והן שקופות ככנפי הצרעות למיניהן. לעיתים ניתן להבחין גם ברקע צבעוני כלשהו של כנפיהן השקופות.
גוף הציקדה הוא צר ומוארך וכנפיהן נמשכות אל מעבר לבטנן. רגליהן האחוריות ארוכות באופן בולט מן הקדמיות, אבל לא כשם שהדבר אצל החגבים, שרגליהם משמשות לניתור וקפיצה.
כמו כל החרקים מטילות הנקבות לצורך ההתרבות ביצים. כל נקבה מטילה בממוצע כ-15 ביצים, אך יש לעיתים שנקבה מטילה אף עשרות ביצים. הביצים הן סגלגלות וצבען לבן. מהביצים יבקעו זחלים זעירים שצבעם בהיר.
ההטלה נעשית במנות קצובות, ביצים אחדות מדי יום. הביצים מתפתחות מהר יותר בחום הקיץ ולאט יותר בחורף. בקיץ נמשך התהליך כ-15 יום ובחורף כ-40 יום.
למין ההטלה ועד לבגרות נמשך התהליך בקיץ כחודש ובחורף כחמישה חודשים, יש מינים שאצלם נמשך התהליך עד ארבע שנים, שאת כל כולן יעשה הזחל המתפתח מתחת לפני האדמה ובצמוד לשורשי העץ או השיח שמהם יתקיים.
ניזון מלשד הצמחים
כאמור, הזחל ניזון ממציצת לשד הצמחים או עליהם, הוא ימצוץ וימוץ ככל שיוכל ויגדל "עד להתפוצץ" – כלומר, עד שעור גופו החיצוני לא יאפשר את המשך גידולו. אז תגיע ההתנשלות, שבמהלכה יסיר את העור הישן ויצמיח עור חדש, ושוב יחזור לזלול ושוב יתנשל, וחוזר חלילה, עד שיגיע לבגרות. תהליך זה ידוע בכינוי כ"גלגול חסר".
ככל שהזחל גדל ומתבגר הוא יקבל אט-אט את צבעו, ייצא ממקום מחבואו ויטפס על גזע העץ שבשורשיו התפתח. לבסוף, ישיל בפעם האחרונה את כסות עורו החיצוני ואז יתגלה הזחל הבוגר. במשך כמה שעות הוא ימתין במקומו עד שכנפיו הלחות יתייבשו, עורקיהן יתמלאו אוויר ואז לפתע יפרוס אותן ויעוף לדרכו.
אורך חיי הבוגרים בקיץ הוא כחודשיים וביתר עונות השנה – עד חמישה חודשים. משמעות הדבר היא שציקדה שהגיעה לבגרות בסתיו תחיה משך כל החורף.
משך חייהן גורם לכך שבעוד שדורות קודמים ממשיכים להתקיים, בוקעים, מתפתחים ומגיעים לבגרות גם הדורות הבאים. הדבר גורם לעיתים להופעה המונית של הציקדות בחודשי הקיץ ועל כך נרחיב בהמשך.
ציקדה. צילום: דרור פייטלסון, פיקיוויקי
מעדיפים עלי גפן
הציקדות הבוגרות מעדיפות לשכון בצדם התחתון של עלי העץ או השיח. הן מעדיפות לטפס לעלים העליונים של הצמח שכן אלו העלים החדשים, הטריים והרכים יותר ומעבר לכך הטמפרטורה סביב העלים העליונים נמוכה מזו של העלים התחתונים.
בין היתר חביבים במיוחד על מיני ציקדות עלי הגפן שאליהם הם נצמדים בחוזקה. זאת לתשומת לבם של אלה מאתנו האוהבים ליהנות מעלי גפן ממולאים שלעיתים, מלבד מילוי האורז יוכלו לזכות אתכם גם בבשרה של ציקדה טעימה...
בעונת החום הציקדות על כל גלגוליהן זריזות מאוד, ומגיבות בהימלטות מידית הן של הזחלים והן של הבוגרים כשהן חשות מאוימות, למשל על ידי מגע בעלה.
רומן רוסי
מי שהיטיב לתאר בספרו הידוע "רומן רוסי" את הציקדות הוא הסופר מאיר שלו, שהלך לעולמו זה לא מכבר, וקטע מדבריו הבאנו בתחילת המאמר והנה המשך התיאור של המפגש עם הציקדות:
"...בן עשר הייתי אז. עודני זוכר את מגע גופה הנוקשה של הציקדה בין אצבעותיי ואת מאבק רגליה החסונות שבקשו להשתחרר מאחיזתי. פינס (מורה הכפר – מ. ח) הראה לי אותה יונקת מיץ מקליפת התפוח, וטור ארוך של נמלים כהות, זעירות שהריחו את מתק העסיס טיפס כנחל שחור על הגזע. הראשונות שבהן כבר נצמדו אל חדקה של הציקדה, טיפסו על גבה, שתו מטיפות המוהל שנזל מהנקב שקדחה בקליפת העץ.... "
"... בעזרתו של פינס גם זכיתי לראות את גלגולה האחרון של הציקדה.... ממש באותו הרגע הגיח הזחל אל פני הקרקע וחיפש לו שיח לטפס עליו. הזחל נצמד אל קליפת השיח, טיפס עליו ונעצר. עורו נסדק לאורך גבו כמו נחתך בלהב בלתי נראה. אט אט נשלפה הציקדה הבוגרת מתוך חליפת ינקותה. רגליה לחות וחלשות פרכסו לאיטן. הכנפיים, כגלימה לחה, התחילו להתקשות. שלוש שעות עמדנו לידה וראינו כיצד ממלאים האוויר והשמש את עורקיה וכיצד מתחלף גוונה מצהוב בהיר לירקרק וממנו לחום אפור. ואז, בבת אחת ניתקה מהעץ וטסה לדרכה". (רומן רוסי, עמ' 330 – 332).
המוני ציקדות
אישית, לאחר שנים של איסוף פרפרים וחרקים ולימודי זואולוגיה בסמינר חשבתי שאני מכיר היטב את החרק הקולני הזה. חשבתי כך עד שהגעתי עם משפחתי לשליחותי השנייה באמריקה, שם התיישבנו בעיירה אמריקאית טיפוסית במדינת ניו ג'רסי, לא הרחק מהעיר ניו יורק וממנהטן.
לשליחות הגענו בקיץ והתמקמנו בדירה טיפוסית אותה שכרנו, בית קרקע בן קומותיים בלב העיירה, שהייתה מוקפת ביער עבות. סביב העיירה ובתיה היו חומות של עצים רמי קומה, אשר בקיץ היו מתכסים בעלים ומסתירים את הבתים זה מזה, ואילו בחורף, כאשר העלים היו נושרים, אז היו נחשפים לעין שלל הבתים הפזורים בין העצים העירומים.
זמן קצר לאחר שהגענו והתמקמנו בביתנו, התרחש לפתע דבר מבהיל, שאיש לא הכין אותנו לקראתו. לפתע התמלא האוויר ברעש מחריש אוזניים של מאות מיליוני ציקדות. העצים, הכבישים, המדרכות והחצרות התמלאו בציקדות בכמות אשר לא תיספר. כל מכונית שנעה בכביש, פיצחה מתחת לגלגליה חופנים של ציקדות. לא יכולת לצעוד על מדרכה להולכי רגל מבלי לרמוס תחת נעליך את המוני החרקים הללו.
היינו המומים. לא הבנו מהיכן הגיחו כך לפתע פתאום המוני המונים של החרקים הללו. שאלנו את עצמנו – איך לא ידענו להיכן הגענו והאם נגזר עלינו לחיות מעתה והלאה בתוככי "קן הנמלים" המבהיל הזה.
ואז למדתי פרק נוסף בחיי הציקדות, שאינו מוכר בארצנו הקטנטונת, אך ידוע למרבית תושבי צפון אמריקה ונושא את השם – "הציקדה המחזורית".
ציקדה מחזורית. צילום: ויקיפדיה
הציקדה המחזורית
הציקדה המחזורית היא סוג בתת-הסדרה ציקדות, שנפוץ בצפון אמריקה דווקא, ובסה"כ כולל שבעה מינים , אשר מחזור החיים שלהם נע בין ל-17 שנים.
המשמעות של מחזור חיים זה היא שבחלק מהמינים ההתרבות מתרחשת כל 13 שנה ובחלק אחר מדי 17 שנה.
הציקדה המחזורית מתפתחת כשהיא נחבאת ומוסתרת מתחת לפני האדמה, לא נראית, לא מורגשת ובוודאי לא נשמעת. מי שאינו מכיר את התופעה אינו יכול לדעת על קיומן של מליוני ציקדות תחת רגליו ממש.
אחת ל-13 שנה או אחת ל-17 שנה, לפתע פתאום ובלא כל אזהרה מוקדמת, בלילה אחד, כמו על פי פקודה, עולים ויוצאים מתוך האדמה מאות מיליוני ציקדות בוגרות, זכרים ונקבות בלא מספר. הם מטפסים על גזעי העצים בנחילי ענק, 'נשפכים' כמו נחשול מים על הכבישים והמדרכות, וכל זאת כדי להזדווג ולהקים דור חדש. הזכרים הם הראשונים לטפס על גזעי העצים, והם מרעישים עולמות בצריחותיהם במטרה לגרות את בנות זוג הנמצאות כמובן בקרבת מקום.
תקופת ההזדווגות וההטלה של הביצים בסמוך לשורשי העצים, נמשכת שבועות אחדים, שבהם לא נותרת פינה חשופה אחת שאיננה מתמלאת בהמוני החרקים הללו. ואז, לאחר ההטלה של הביצים, סיימו הזכרים והנקבות את תפקידם בעולם והם מתים בהמוניהם ונעלמים למשך 13-17 השנים הבאות. במהלך השנים הללו יבשילו הביצים, יבקעו הזחלים, ותחול ההתנשלות, הכל באופן מאוד איטי, עד ליציאה ההמונית לאוויר העולם בתום שנות הגידול הנסתרות מעין כל.
מה בעצם גרם בטבע להתפתחות מחזור חיים בלתי רגיל זה? חוקרים מניחים שאויבי הציקדות מרובים יותר בשלב הבגרות שלהן. וכך, בתהליך אבולוציוני שהתפרש על עשרות אלפי שנים, התפתח הזן בעל מחזור חיים ארוך במיוחד, שבו הזחלים המתפתחים תחת פני האדמה מוגנים יותר מן הטורפים, אם כי לעולם לא באופן מחלט.
בתום שנות ההתפתחות מתחת לפני הקרקע, ממש ברגע אחד, בבת אחת, יוצאת לאוויר העולם כמות אדירה, בלתי נתפסת, של החרקים הללו וממלאת כל פינה. מובן שהציפורים ויתר הטורפים, חוגגים ובולעים ואוכלים את הציקדות ככל שהם יכולים, בשיטת "אכול ככל יכולתך", אך גם אם הם טורפים וזוללים ומתפקעים מרוב טרף - את הכמויות האדירות של הציקדות לא יוכלו לחסל. וכך מובטחת ההישרדות של הציקדות הללו.
את התופעה המדהימה הזו, המתרחשת בצפון אמריקה, לא נוכל לראות בארצנו, אבל את קולה של הציקדה המקומית, נוכל לשמוע בהחלט.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?