שותפות גורל
יהודים מדרום אפריקה ומישראל נסעו יחד כדי ללמוד על הטרגדיה העצומה של השואה, שמאחדת אותם בזכרון היסטורי משותף ומחברת ביניהם בשותפות גורל. חוויות ממסע בעקבות יהדות פולין שחרבה
המילה ורשה מעבירה צמרמורת בעמוד השדרה שלי. בעיני, ורשה היא סמל לחורבן טוטאלי, שבו חברו כוחות הרשע כדי לעקור מן השורש את זכויות האדם הבסיסיות ביותר ולהשמיד את העם היהודי. במשך שנים הייתה ורשה מקום שנמצא מאחורי חומת הברזל הקומוניסטית, ובשל כך רחוקה, בלתי מושגת ומעבר להרי החושך. אך בשנים האחרונות היא הפכה נגישה, מזמינה ומתויירת. הקלות שבה ניתן לבקר בה גרמה לי לרתיעה אינסטינקטיבית: אין שמחה בהזדמנות לבקר במה שהיה בעבר בית מטבחיים.
והנה אני כאן, יחד עם משלחת משותפת שארגנה יחידת השותפויות של הסוכנות היהודית. שותפות "ביחד" היא אחת מ-46 השותפויות שפעילות במסגרת היחידה והיא מאגדת את הקהילה היהודית בדרום-אפריקה עם הקהילות של מטה יהודה ובית שמש. המשלחת המשותפת היא נסיון ראשון לביקור משותף במדינה שבה אירע האסון הגדול ביותר לעם היהודי. התמודדות של יהודים שאינם ישראלים ושל יהודים ישראלים עם השאלה הגדולה: מה מקומה של השואה בחיינו, מה למדנו ממנה ואיך זה מתורגם להחלטות שאנו מקבלים על דרך החיים שלנו.
קשר לשואה
הנסיעה המשותפת לפולין היא אירוע ייחודי למי שמשתייך לעם היהודי. יהודים מדרום אפריקה ומישראל נוסעים יחד לפולין כדי ללמוד על האסון העצום הזה, טרגדיה עצומה שמאחדת אותם בזכרון היסטורי משותף ולמרות אלפי הקילומטרים שמפרידים ביניהם והתרבויות השונות שבהם הם חיים, האסון הזה מחבר אותם יחד בשותפות גורל.
במפגש ההיכרות שלפני היציאה לוורשה מספר כל אחד מחברי הקבוצה על הקשר שלו לשואה. כך אני לומד שחיים רוז מגבעת ישעיהו הוא בן לאם ששרדה את אושוויץ, שאבי פליישמן מקיבוץ הראל הוא בן לניצולי שואה מליטא, שיוסף (ז'וז'ו) מלול מקייפטאון איבד את רוב בני משפחתו שהתגוררו באי רודוס במחנות ההשמדה, שראש המשלחת הדרום אפריקאית נעמי הדר היא בת לשני ניצולי שואה. אדריאן מקייפטאון, שאין לה קרובי משפחה שנספו, מספרת על כך שהיא קוראת כל ספר שיוצא על השואה וחדוה מור, מבית שמש, שגם לה אין קרובי משפחה שנספו, מספרת על הדרך שלה להתמודדות עם הטרגדיה הזו.
אני מספר לחברי הקבוצה כי אני עצמי דור שני לשואה. הורי נמנים על אלה שברחו ליערות והצטרפו שם למחנות פרטיזנים. הותירו מאחוריהם עיירות חרבות, ובהן את רוב קרובי המשפחה. אמי דומעת עד היום כאשר היא מספרת על הזכרון שלה מהסבא שלה, אברהם ז"ל, שמנופף אליהם לשלום בעת שהם מתרחקים אל היער. הוא נרצח למחרת בבוקר בעת תפילת שחרית יחד עם בתו, דודתה, שסירבה לנטוש אותו. אבי ז"ל נמלט ליער יחד עם הוריו ואחיו בתום האקציה השלישית, לאחר ש-90% מיהודי עיירת הולדתו נרצחו במהלך שתי האקציות הראשונות.
זהות יהודית
היום הראשון לטיול מוקדש לסיור במוזיאון המוקדש ליהדות פולין. המדריך של הקבוצה, ג'וליאן רזניק מקיבוץ צרעה, מניח לפנינו בחכמה וברגישות רבה סדרה של שאלות שבמרכזן, כיצד יש לספר את סיפורה של השואה?
ורשה יפהפייה. רחובותיה רחבים, פארקים מטופחים, חורשות קטנות של עצי צפצפה וערמונים, חשמליות שקטות וצבעוניות, נשים נאות מטופפות על נעלי עקב גבוהים, ובתי קפה מעולים בכל פינה. קשה להאמין שרק לפני 70 שנה בוצע פה אחד הפשעים הגדולים ביותר נגד האנושות, פשע שבו נרצחו 400 אלף מיהודי העיר ונהרגו בה 400 אלף פולנים ב”מרד הפולני”.
היחס לאסון שעבר על יהדות פולין לא נעדר מהשפעות פוליטיות ואידיאולגיות. מיד לאחר מלחמת העולם השניה, כשפולין נשלטה על ידי ברית המועצות, סירבו הקומוניסטים להודות כי יהודי פולין נרצחו אך ורק בגלל יהדותם. הם בחרו להתייחס ליהודים כקרבנות של הנאציזם, בדומה לפעילים פוליטיים, לוחמי מחתרת, נכים, צוענים, הומוסקסואלים ועוד. רק אחרי עשרות שנים של מאבק בתודעה הקומוניסטית ורק לאחר שפולין נחלצה מאחיזת הברזל של ברית המועצות הודו הפולנים כי היהודים הפולנים נרצחו אך ורק בשל יהדותם.
המוזיאון ליהדות פולין הוקם בלב הגטו היהודי של ורשה, לא רחוק מהבונקר שבו הסתתרו ראשי המרד עד שחוסלו בידי הנאצים. המוזיאון סוקר 1000 שנים של קיום יהודי בפולין, אותה חלקת ארץ שבה חשבו היהודים כי הגיעו למנוחה ולנחלה, נתנו לה את הכינוי "פה-לן-יה" וייסדו בוורשה את הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה, חצי מליון איש, שאפילו הרחוב הראשי בה נקרא "ירושלמקה".
הסיור במוזיאון מרתק אך החוויה החזקה שמורה למפגש שמתקיים מאוחר יותר בבית הכנסת היהודי בוורשה, היחידי ששרד מבין 400 בתי הכנסת שהיו כאן לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. אנו פוגשים שם חמישה צעירים יהודיים שמחפשים כיום את זהותם היהודית במסגרת הקהילה היהודית הקטנטונת.
הסיפור של הצעירים דומה למדי. הם נכדים לסבא או סבתא שהצליחו להימלט מוורשה ומצאו מקלט ברפובליקות האסיאתיות של ברית המועצות לשעבר, שם הם חיו תוך שהם מסתירים את זהותם היהודית. בתחילת שנות ה-90 הם שבו לוורשה ורובם המשיכו להסתיר את זהותם גם מפני ילדיהם ונכדיהם.
רוב הצעירים שאנו פוגשים גילו על יהדותם באופן מפתיע. לאחת הצעירות סיפרה הסבתא שהייתה על ערש דווי על יהדותה, לצעיר אחר התגלתה יהדותו במסמכים שנותרו לאחר שהוריו הלכו לעולמם. יש בהם יהודים מתוקף היות אמם ויש גם כאלה שרק אביהם יהודי, והם שוקלים להתגייר.
השיחה עם הצעירים חושפת לפנינו את הצורך בזהות יהודית בפולין, מדינה קתולית שבה כמעט ולא נותרו יהודים. למרות העובדה שרובם גדלים בתוך חברה פולנית הם חשים כי הזהות הפולנית לא מעניקה להם את התשובה. כיום הם פעילים במסגרת ארגונים של הסוכנות היהודית ומגששים את דרכם בנסיון להבין מה המשמעות של הזהות הזו. השיחה עם הצעירים משאירה רושם עמוק על חברי הקבוצה.
מצבות לתרבות שהייתה
במהלך הסיור אנו מבקרים בבתי קברות יהודיים. האחד בוורשה והשני בלודז'. למרות שיש בכך משהו מורבידי ומרתיע, השוטטות בין הקברים מלמדת רבות על הקהילה היהודית בפולין. על מצבות בנות מאות שנים ניתן למצוא הספדים בעברית צחה ועשירה. גברים שמקדישים שירי תהילה לנשותיהם, נשים שמספרות בשבח בעליהן, והכל בעברית צלולה ובהירה. מי אמר על העברית שהיא שפה מתה?
בבית הקברות בלודז' , שהוא בית הקברות היהודי הגדול ביותר באירופה, אפשר להתרשם מאחוזות הקבר שבנו לעצמם עשירי העיר. אחוזות קבר גדולות ומרשימות, עטורות עמודי שיש בסגנון יווני קדום ובמרכזן סרקופאגים מהודרים עשויים שיש יקר ערך. עדות ברורה לעושרה של הקהילה היהודית שהתגוררה כאן ועסקה בייצור טקסטיל.
בבית הטהרה שנותר שלם, אנו שומעים על הסיפור המזעזע על ההתנהלות של הנהגת הקהילה בלודז' בתקופת השואה, שבראשותו של ראש הקהילה בחרה לשתף פעולה עם הנאצים במטרה לנסות ולשרוד. לפנינו נפתח צוהר אל מציאות איומה ונוראית שבתוכה מנסים בני הקהילה להמשיך ולהתנהל במעין שגרת חיים, בעוד הנאצים באכזריות בלתי נתפסת עוסקים בחיסולם ההדרגתי. כיום מגיעות לכאן משלחות של קצינים ישראליים כדי לטפח את בית הקברות הענק ולהמשיך במפעל ההנצחה ל-160 אלף היהודים שנשלחו מכאן להשמדה.
בהמשך היום מבקרת המשלחת בכנסייה הראשית של פולין בעיירה צ'סטוחובה. הביקור ממחיש לכולם כי פולין היא מדינה קתולית בעלת רגשות דתיים עזים. הסיור בכנסייה מעורר שאלות מטרידות על התפקיד שמילאו האפיפיור, ראשי הוותיקן וראשי הכנסייה הקתולית בפולין במהלך מלחמת העולם השנייה.
גיהינום עלי אדמות
ביום האחרון של הסיור אנו מגיעים למחנה ההשמדה אושוויץ שהפך במרוצת השנים לאחד מאתרי התיירות הראשיים של פולין. המדריכה מספרת לנו כי מדי יום מבקרים כאן כ-8000 תיירים בממוצע. גם ביום שאנו מבקרים הומה המקום המוני תיירים, ששומעים בדממה את מוראות הנאציזם. למרבה הפלא, בין התיירים ניתן לראות משפחות עם ילדים קטנים ואף זוגות עם עגלות ילדים, המטיילים להם בין המבנים שבהם עונו ונרצחו עשרות אלפי אנשים.
אושוויץ, ששימש לפני מלחמת העולם השנייה כמחנה של הצבא הפולני, נבחר על ידי הנאצים למחנה ריכוז בזכות מיקומו בצומת רכבות גדולה. בתחילת הכיבוש הגרמני בשנת 1939 נשלחו לכאן מאות פולנים שנחשדו בפעילות פוליטית עויינת. זמן קצר לאחר מכן הצטרפו עליהם אלפי שבויים רוסיים ששימשו ככוח עבודה להרחבת המחנה, שעד מהרה הפך לגיהינום עלי אדמות.
המדריכה מובילה אותנו במסלול הסיור ודברי ההסבר המתומצתים שלה מנסים להמחיש את עולם הזוועה של מי ששהו כאן ועצם אנושיותם נרמסה לעפר במגפי הקלגסים הנאציים. חדר אחר חדר היא פורשת מולנו את המציאות היומיומית שבה היה אדם נאלץ לבחור בין שמירה על כבודו כאדם לבין חייו.
אחרי שאנו מסיימים את הסיור באושוויץ אנו עוברים לבירקנאו, אותו מחנה שנבנה בסמוך כדי שהנאצים יוכלו להשלים את תכניתם ל”פתרון הסופי”.
השמש החמימה שמאירה את היום חושפת לעינינו את שטחו העצום של מחנה הריכוז בבירקנאו. עשרות מבנים שלפני 70 שנה איכלסו כל אחד אלפי בני אדם, שהוחזקו בהם כבהמות עבודה ונרצחו בשיטתיות שטנית על ידי 8000 החיילים הנאציים ששמרו על המחנה.
אנו עומדים על רציפי הרכבת שקלטו את קרונות הרכבת ועליהם מאות אלפי יהודים, שמיד עם רדתם מהרכבת הופרדו זה מזה, רוב הנשים והילדים נשלחו מיד לתאי הגזים ואילו הגברים ומקצת הנשים נשלחו להיות חלק מ-90 אלף עובדי הכפייה, שהעוסקו במסגרת מכונת המלחמה הנאצית וחלקם עבד בהפעלת ארבעת הקרמטוריומים אשר העלו בעשן השמימה את גופותיהם של יותר ממליון יהודים ושל מאות אלפים צוענים, רוסים ופולנים שהעזו לעמוד בדרכם.
הטקס הכי נכון
אנו צועדים בין הביתנים בבירקנאו ונעצרים ליד ביתן 21, אותו ביתן שבו שהתה אמו של חיים רוז במשך שנתיים תמימות. חיים רוכן ליד פינת הביתן ומדליק נר נשמה, אנו מתכנסים לידו לאמירת קדיש.
למרות העובדה שאנו נמצאים על הקרקע שבה התחולל אחד ממעשי הזוועה הגדולים ביותר שהמציא המוח האנושי, אני תוהה לעצמי האם אנו מסוגלים לדמיין לעצמנו מה עבר על מי ששהה בביתנים האלה. נדמה לי שהכלים שפיתחה התרבות האנושית ובהן מלים, תמונות ואמנות לא יכולות להכיל את מלוא החוויה הנוראית. מי שניצל מהתופת הזו נשא אותה איתו כל חייו ובכל פעם שניסה לספר על הזוועה, נאלץ להבין עד כמה הסיפור שלו מהווה רק קצה קרחון של מה שבאמת היה.
בתום הסיור בבירקנאו אנו מתכנסים לטקס משותף. משה דוד מגבעת יערים אומר "אל מלא רחמים" בנוסח המסורתי ולאחר מכן מישהי מקריאה את "אל מלא רחמים" בנוסח המצמרר של יהודה עמיחי, נעמי הדר מיוהנסבורג אומרת קדיש וז'וז'ו מלול מקייפטאון מקריא את ההספד לבני המשפחה שלו שמצאו את מותם במחנות ההשמדה הנאציים. נראה לי שזה הוא הטקס הכי נכון עבורנו. 70 שנים לאחר שניסו הנאצים להשמיד את העם היהודי, מתכנסים בשטח מחנה ההשמדה יהודים מדרום אפריקה ויהודים מישראל כדי לומר בעברית צלולה ובאנגלית ברורה – לעולם לא עוד !
יובל רובין
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?