הרהורים נוגים על שיקול הדעת של שופט מעצרים
פרשת המסרונים שהוחלפו בין שופטת המעצרים לבין התובע של רשות ניירות הערך היא שערוריה שמחייבת בדק בית יסודי במערכת אכיפת החוק בישראל. המסר שיש להוציא למרחוק הוא הפרדה מוחלטת בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת. זהו כלל יסוד בסדרי מינהל תקינים בחברה ששואפת להיות מתוקנת, שלכאורה, הופר הפרה יסודית בפרשה זו.
עם זאת, החשיפה לאור השמש של המסרונים ה"משועשעים" שמוחלפים בין השופטת לבין נציג התביעה מעלה הרהורים נוגים על נקיונו של הליך הארכת המעצרים הנהוג בבתי המשפט. אין מנוס מתחושה כי "נקיון הדעת" הנדרש משופט מעצרים בבואו להחליט על הארכת מעצר זוהם באופן משמעותי בפרשה זו, וכי אמון הציבור בשיקול הדעת של שופט מעצרים נפגע קשות.
לצערי, במהלך השנתיים האחרונות אני נוכח בדיוני הארכות מעצרים בהיקף שלא ידעתי מעולם. מאז "הוקפצתי" בערבו של יום ה-21.12.2015 לבית המשפט השלום בראשון לציון, וראיתי במו עיני שורה של בכירים במועצה האזורית מטה יהודה מובאים לפני שופט בבקשה להאריך את מעצרם, נכחתי בעוד כמה דיונים כאלה. מחלקם יצאתי בתחושה לא נוחה על האופן שבו נוטה שופט המעצרים לקבל את עמדת המשטרה.
כצופה מהצד בהתנהלות הדיונים בבקשות להארכות מעצר של המשטרה, היו כמה אירועים שהצביעו על אפשרות, לכאורה, שהמשטרה נוקטת ב"תרגילים" שונים במטרה להביא את בית המשפט לתוצאה שבה היא מעוניינת, ושבית המשפט, לכאורה, מכיר בכך אך מזדרז לשתף פעולה.
החלפת שופט
הדוגמא הראשונה, היא הארכת המעצר הרביעית של ראש המועצה המורחק, משה דדון. שופט המעצרים שדן בפרשה מראשיתה, מנחם מזרחי, הוחלף באופן מפתיע בשופט אחר. השאלה היא, האם יכול להיות שהחלפת השופט נעשתה משום שהשופט מזרחי היה "לא נוח" כלפי המשטרה? ושאלה נוספת, אם המשטרה נקטה לכאורה "בתרגיל" כזה, מדוע הנהלת בתי המשפט שיתפה עם זה פעולה? מדוע בקשת המשטרה לא נדחתה, ומישהו בהנהלת בתי המשפט הציב למשטרה מיגבלה?
"שמועות" מבוססות
הדוגמא השנייה, היא טענה חוזרת שנשמעת במהלך הדיונים בבית המשפט בהארכות המעצר של משה ואבי דדון, על כך ששבועיים-שלושה לפני שהם נעצרים בטענה ל"שיבוש הליכים" או "הטרדת עדים", מופצת שמועה שהם עומדים להיעצר, וזאת בידי בעלי עניין, כגון עדים מרכזיים בפרשה.
טענה זו חמורה ביותר, ולצערי, בכל הדיונים שבהם נכחתי, בית המשפט לא נתן את דעתו לכך. לפגם המהותי שעולה מטענה כזו יש משמעות מרחיקת לכת. לכאורה, עדים מרכזיים מקבלים מעין "התחייבות" מחוקרי משטרה, לכך שנאשמים מסויימים ייעצרו. איך חוקרים יודעים להתחייב לכך? איך במשטרה יודעים שבקשה שלהם להארכת מעצר תתקבל בבית המשפט? חמור מכך, איך בית המשפט לא מוטרד מזה שחוקרים לכאורה יודעים כיצד יפסוק?
החלטה ללא ספק
הדוגמא השלישית, היא הנטייה של בית המשפט להעדיף את עמדת המשטרה, למרות ספקות מהותיים שהשופט עצמו מציין בהחלטתו. לדוגמא, בהארכת המעצר האחרונה של משה ואבי דדון, לא ניתן משקל מספיק לטענתם, כי מדובר במעצר על רקע פוליטי. נציג המשטרה בדיון, נתן תשובות תמוהות בלשון המעטה לשאלות שנגעו לחשש, שעדויות מרכזיות שהוצגו לבית המשפט נגועות באינטרס פוליטי מובהק.
בנוסף, עמדה מוזרה של נציג המשטרה, שבה הוא קבע, לכאורה, כי החלטה של מליאת המועצה, גוף שהוא רשות מחוקקת המורכב מנבחרי ציבור, היא פסולה ובמשטרה חושדים שהיא בעצם "הטרדת עד", לא זכתה מהשופט לכל התייחסות או הערה, לחיוב או לשלילה. קשה להעלות על הדעת עמדה שבה נדרשת יותר מכל התייחסותו של שופט, מאשר עמדה של "רשות מבצעת" הגורסת שהתנהלות של "רשות מחוקקת" נגועה בניגוד עניינים חמור. עקרון הפרדת הרשויות עומד כאן למבחן. עמדה כזו של המשטרה חייבת לבוא עם שורה ארוכה של עובדות והוכחות, אי אפשר להתייחס לכך בשוויון נפש.
בהחלטה שנתן השופט בתום הדיון, הוא עצמו מציין כי לקח בחשבון את טענות העצורים על כך שהבקשה לעוצרם נגועה באינטרסים פוליטיים, אבל נמנע מלהפוך זאת לציר מרכזי בהחלטתו. כצפוי (מתוך שיחות עם באי הכוח של העצורים לפני הדיון) הוא קיבל באופן חלקי את בקשת המשטרה והאריך את מעצרם ביומיים. היה צריך ערר לבית המשפט המחוזי, כדי לקבוע שהרקע הפוליטי לבקשת המעצר הוא משמעתי מכדי להתעלם ממנו, ולהורות על שחרורם של שני העצורים עוד באותו יום.
מערכת יחסים סמויה
הדעת נותנת שבמדינה מתוקנת אדם הוא חף מפשע כל עוד שלא הוכחה אשמתו. את חומרת האשמה ואת ההחלטה הסופית על כך שאדם אשם נותן בית המשפט. עשרות שנים שבהם הוזנחה מערכת המשפט ומערכת אכיפת החוק בישראל הביאו להתמשכות הליכים בלתי נסבלת, שבמהלכה התקשורת (בסיוע נדיב מצד גורמים בעלי עניין) “מרשיעה" נאשמים עוד לפני שבית המשפט קבע את עמדתו בעניינם וחמור יותר, עוד לפני שכל הפרטים, העובדות והנתונים ידועים לה.
התפוצצות פרשת המסרונים מציגה מציאות בלתי נסבלת, שבה לכאורה, מתקיימת מערכת יחסים סמויה בין נציג הרשות המבצעת לבין שופט שהוא נציג הרשות השופטת. החשש כי שופטים נוטים לקבל את עמדת רשויות האכיפה באופן גורף מתחזק באופן משמעותי לאור החשיפה הזו. אם זו מציאות קיימת מדובר בשערורייה שחייבת להיפסק באופן מיידי. אם זו אינה המציאות, על מערכת המשפט למצוא דרך להחזיר במהירות את אמון הציבור בנקיון ההליך השיפוטי.
והערה קטנה לסיום: חשיפת המסרונים בין השופטת לנציג התביעה היא הישג עיתונאי מרשים של דורון הרמן מערוץ 10. יש פה הוכחה נוספת שעיתונות חופשית היא תשתית חיונית בכל חברה מתוקנת וסיבה נוספת שכל מי שחפץ לחיות במדינת חוק צריך לשמור מכל משמר על עיתונות חופשית וביקורתית.
יובל רובין
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?