אגדת אם התאומים והמטמון
סיפורים ואגדות נקשרו במהלך אלפי שנים למערת התאומים, אשר בעת החדשה הייתה מערת הנטיפים הראשונה שהתגלתה באזורנו
הכניסה למערת התאומים (ויקיפדיה)
מערות היו מאז ומעולם מקור לתהייה, סקרנות, חששות, עניין, פחדים ו...סיפורים. זאת, מכיוון שמטבען המערות הן נסתרות, חשוכות, שוכנות במקומות מרוחקים או מוליכות למעמקים אפלים שתחת האדמה ומעוררות ברובנו פחד קמאי על מה שעשוי להימצא בתוכן. כך נולדו במשך אלפי שנים המוני אגדות וסיפורים, שלרוב הדמיון בהן עולה על המציאות, אבל דווקא בשל כך הם נקלטו, הורחבו, נצבעו בשלל צבעים, סופרו מפה לאוזן והפכו לנחלת דורות.
מערות שימשו כבר את האדם הקדמון שמצא בהן מקלט מפני אויבים ומקום מגורים שהבטיח תנאי קיום טובים ונוחים יותר מאשר במרחבים הפתוחים. בארץ מוכרות לנו "מערות האדם הקדמון" שהתגלו בכרמל ובנחל עמוד שבגליל.
בעולם, למשל בצרפת בחבל הדורדון, התגלו מערות קדמוניות ובהן כ-600 ציורי הקיר המפורסמים של האדם הקדמון ו-1500 יצירות אמנות חרוטות באבן: ציורי עדרים של סוסים וסייחים, אריות וביזונים ובעלי חיים שכבר נכחדו מהעולם או שנעלמו מאירופה. ציורים אלה בני עשרות אלפי שנים שופכים אור על מציאות החיים של האדם הקדמון שהשתכן במערות.
אחד החוקרים הישראלים המתמחים בחקר מערות, חבר קיבוץ צרעה לשעבר, הפרופסור ינון שבטיאל, גילה בסיוע חבורת בני נוער משולהבים את המערה הארוכה ביותר בארץ, מערת מלח הנמצאת במעמקי הר סדום ונמשכת לאורך קילומטרים מתחת להר, מערה שמצאו את הדרך להיכנס לתוכה וכמעט שלא נמצאה להם הדרך לצאת ממנה לאחר שעשו בה כמה ימים.
מערת הנטיפים הראשונה
גם באזורנו מצויות מערות מפורסמות, ואחת הידועות בהן היא "מערת התאומים". זו הייתה מערת הנטיפים שלא היה לה אח ורע באזורנו ורבים רבים הילכו בשבילי נחל המערה כדי להגיע אליה ולבקר בה. זאת, עד אשר בשנת 1968, התגלתה לגמרי במקרה מערת הנטיפים המפורסמת אשר משכה אליה את תשומת הלב הציבורית ומערת התאומים נזנחה.
מערת התאומים שוכנת בשמורת טבע הנושאת את אותו שם. פתח המערה נפער כארבעה מטר מעל לערוץ הנחל. הפתח הטבעי הורחב בחציבה אל חלל המשמש כמבוא וככניסה למערה.
בקדמת המערה נמצא אולם רחב ידיים בגודל של 50 על 70 מטר ובגובה של כעשרה מטר. האולם נוצר לאורך התקופות הגאולוגיות על ידי זרמי מים שהמיסו את סלע הגיר המאפיין את הרי ירושלים (המסה קארסטית). רוב שטח האולם מכוסה בערמת סלעים שנוצרה כתוצאה מהתמוטטות התקרה, ועל כן יש להיזהר בהליכה באולם.
במערה קיימים כמה מפלסים נוספים ובהם אולמות, נטיפים וזקיפים . מפלסים אלה אסורים בכניסת מבקרים עקב סכנת חיים.
כאן המקום לספר כי בשנת 1964 נהרג במערה תלמיד תיכון בן 16.5, שהחליק ונפל לתהום בעומק 8 מטרים. זמן מה לאחר מכן, בינואר 1965, נסגרה המערה בפני מבקרים בהוראת ראש המועצה האזורית מטה יהודה דאז, שהבהיר: "בעת האחרונה אירעו במקום מספר אסונות כתוצאה מאי ציות לחוקי הזהירות על ידי המבקרים, בעיקר ילדים ובני נוער".
לאחר שרשות הטבע והגנים התקינה במערה מסלול הליכה ומעקה בטיחות, נפתחה המערה מחדש לציבור הרחב והביקור בה מותנה בצעידה במסלול שהותקן לכך בלבד. אין לסטות ממסלול זה, ויש לשמור היטב שלא להחליק על הרצפה החלקלקה.
פנסים – חובה
כאמור, המערה שוכנת בנחל המערה, אחד משלושה נחלים השוכנים בשמורת נחל דולב, יורדים לכיוון מערב ומתנקזים לנחל זנוח הנשפך לנחל שורק ומשם לים התיכון. אורך נחל המערה עצמו כשמונה קילומטר בלבד, ראשיתו באזור המושבים בר גיורא ונס הרים ובהמשכו הוא מתחתר בהר ויוצר מצוקים מרשימים משני צדיו.
שמורת נחל דולב עצמה ממוקמת בין ההר למישור, בין הרי ירושלים לשפלה.
מסלול הטיול למערת התאומים עובר בנחל המערה. את הנחיות ההגעה למקום תוכלו למצוא באחד ממדריכי הטיולים באינטרנט ולא נרחיב על כך את הדיבור. נסתפק בכך שניתן לטייל בנחל המערה מכיוון מערב למזרח (בעלייה שמתחילה בחלק התחתון הסמוך למושב זנוח אל החלק העליון הסמוך למושב נס הרים) או בכיוון ההפוך, שמתחיל בחניון נס הרים.
המערה עצמה חשוכה ואין להיכנס לתוכה ללא פנסים. אסור בשום פנים להשתמש בנרות, משום שהם פוגעים בנטיפים ובאקלים המערה. יש להיזהר מאוד שלא להחליק על רצפת המערה הרטובה והחלקה.
החל מהכניסה למערה יש לשמור על כללי הליכה קפדניים. אין לסטות משביל ההליכה שלצדו מעקה המוריד את הנכנסים לחלק הנמוך שבמערה. עם המעקה מטפסים ומגיעים לגרם מדרגות המוביל למעיין נובע שמימיו נקווים בבריכה חצובה קטנה שבין היתר העניקה למערה את שמה.
עטלפים במערת התאומים (צילום: מינוזיג - ויקיפדיה)
תנומת החורף של העטלפים
הכניסה למערה אסורה בתכלית לכל משך החורף, בארבעת החודשים נובמבר עד מרץ, וזאת כדי להגן על אוכלוסיית עטלפי החרקים המוצאים בה מסתור ונמים את שנת החורף שלהם.
מערת התאומים מהווה את האכסניה הגדולה שבישראל ללינת החורף של העטלפים. במערה לנים במשך החורף עשרות אלפי עטלפים, רוב רובם עטלפי חרקים.
בטרם כניסתם לשנת החורף אוגרים העטלפים בגופם אנרגיה וזו אמורה לקיים אותם משך החורף כולו מבלי שיזדקקו למזון כלל – ממש כמו הדובים בארצות הצפון.
שנת החורף של העטלפים נובעת מהירידה בהיקף המזון, וזאת משום שבחורף יש הרבה פחות חרקים. במהלך שנת החורף יורד קצב פעימות הלב של העטלפים מכ-1200 פעימות לב בדקה בזמן תעופה ו-400 בזמן מנוחה, לעשר (!) פעימות בלבד בדקה.
ככל שהעטלפים נמים את תנומת החורף שלהם, הם אינם נתונים בשינה עמוקה. כל הפרעה קלה כמו חדירת אור פתאומית, רעש או זעזוע הקירות הנגרם ממגע, מעיר אותם ואז הם מתעופפים ונכנסים לפעילות. חום הגוף שלהם עולה והם שורפים אנרגיה מבלי שיתדלקו אותה במזון - התוצאה היא מוות בהיקפים גדולים. לכן אסרה רשות שמורות הטבע באיסור חמור את הכניסה למערה משך כל החורף כולו!
אגדת התאומים
נחזור למעיין הנובע במערה ואשר מימיו נאספים בבריכה החצובה הקטנה. אגדה שסופרה בקרב אנשי האזור סיפרה על אישה עקרה שנכנסה למערה, לגמה ממי המעיין ואז הרתה וילדה תאומים. שעל כן, היו פה ושם נשים באזור שהגיעו אל המערה על מנת לשתות ממי המעיין ואכן בערבית נקראת המערה לא מערת התאומים כשמה בעברית אלא מערת אם התאומים, שם המתאים כמובן יותר לאגדה.
אגדה נוספת הנקשרת במערה מצביעה על הזקיף הגדול הניצב בפתח המערה ושמו "עמוד חמדן". אגדה זו מספרת על צעיר מקומי, שחשק בנערה וכחלק מהתנאים שאביה דרש ממנו, הוא התבקש לעבור מבחן אומץ ולשהות לבדו במערה משך לילה שלם. אבל פחדיו מפני השדים ששכנו (כאילו) במערה גברו עליו ובטרם עלות השחר ניסה למלט את נפשו מהמערה ואז הפך לעמוד אבן בטרם הצליח לצאת ממנה. מזכיר קצת את סיפור אשת לוט.
חילוץ בנחל המערה. צילום: יחל"צ גוש עציון-יהודה
מטמון מורדי בר כוכבא
בערימת הסלעים המוטלים על רצפת המערה נמצאו פה ושם סדקים ומעברים צרים המוליכים לעבר חללים תת קרקעיים נוספים. את המערה חקרו מדענים בתקופות שונות, עד לפני כ-15 שנים. בחלק מן הסדקים הללו נמצאו עשרות נרות חרס מהתקופה הרומית המאוחרת, אות וסימן הן להדלקת תאורה במערה ומעבר לכך שימוש בה לצרכים פולחניים.
בשנת 2009 התגלה באחד מהסדקים מטמון המטבעות הגדול ביותר שהתגלה על ידי ארכיאולוגים בחפירה מסודרת ולא על ידי שודדי עתיקות. המטמון הכיל 120 מטבעות כולן מימי מרד בר כוכבא מהשנים 132-135 לספירה. החוקרים מאוניברסיטת בר אילן ומהאוניברסיטה העברית גילו לצד המטמון גם כלי חרס וכלי נשק שהוטמנו בימי המרד במערה.
המטמון היה מוסתר באגף צדדי במערה, שהגישה אליו הייתה אפשרית רק מבעד לסדק צר, חלקלק ומסוכן. הסדק הוליך את החוקרים אל מחילה חצובה, כמו מחילות המסתור האחרות באזורנו, וזו הוליכה לעבר אולם ששימש מסתור ללוחמים.
המטמון הוסתר במקום לפני 1900 שנים ורוב מטבעותיו הן מכסף בערך של סלע ודינר. במקורן הן נטבעו על ידי המורדים על גבי מטבעות רומיות. סמליהם וכתובותיהם של הללו נמחקו במהלך ההטבעה המחודשת ובמקומם הוטבעו סמלים יהודיים וכתובות לאומיות כמו: "שנה ב' לחרות ישראל" וכן, "לחרות ירושלים".
נראה כי המטמון הוסתר על ידי המורדים במהלך ימי המרד לאחר שנטשו את בתיהם וכפריהם. בסופו של דבר מטמיני המטמון לא שבו למקום אולי משום שלא שרדו את הקרבות מול הרומאים, כמו מאות אלפי יהודים שנספו במרד העגום הזה.
אם כן, לא סיפור או אגדה אחת ולא גילוי חשוב אחד ויחיד נקשרו במערה הזו. משך עשרות רבות של שנים היא שימשה ומשמשת עד ימינו אנו כאתר מועדף של מטיילים, בתי ספר או תנועות נוער, משפחות ותיירים, וגם אתם, אנשי האזור וקוראי "בקיצור", מוזמנים לבקר בה ולהתרשם מאחד האתרים המרתקים באזורנו.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?