אימת הדבוראים
הוא מהמם בצבעוניותו, ציוציו נשמעים כשריקות, והמאכל המועדף עליו הן דבורים. כך הפך השרקרק היפהפה לאימת הדבוראים. כמה חבל שכיום כבר קשה למצוא אותו במחוזותינו
בזיכרונות ילדותי, כמי שגדל בתחומי המושבה רחובות, תופסות להקות השרקרקים מקום נכבד. במרכז המושבה הייתה גבעת כורכר מוגבהת שזכתה לכינוי "הגבעה", שחלקה שימש כמחצבה ומנה נבנו בתי המושבה הראשונים. את המצוק של המחצבה איוו להם השרקרקים כמקום מועדף לחפירת מחילות ההטלה שלהם.
ציפורים יפהפיות אלה ריתקו אותי ואת חבריי: ראינו אותן חוצבות את בקיר הכורכר, עקבנו אחריהם כאשר התעופפו בעליצות במירדף אחרי טרפם, האזנו לקול שריקותיהם ומדי שנה חיכינו לשובם באביב מאפריקה הרחוקה.
למרבה הצער, חובבי הטבע כבר לא יזכו לראות מראות מלבבים כאלה בסביבתם הקרובה. שלל סיבות גרמו לכך שהשרקרקים הקסומים והנמרצים התרחקו מאזור שפלת החוף וכיום אלה שנותרו מעדיפים את אזור הבקעה או צפון הנגב.
טורף הדבורים
השרקרק נקרא כך (גם בערבית) מכיוון שהציוצים שהוא משמיע בזמן מעופו נשמעים כשריקות. לעומת זאת, באנגלית הוא נקרא "BEE EATER” (אוכל הדבורים), והשם הזה מלמד אותנו על מזונו המועדף.
לכל התמהים על בחירה זו, נסביר כי השרקרק פיתח מיומנות גבוהה בלכידת הדבורים אשר מאפשרת לו להימנע מעקיצתן המכאיבה. הדבורה הנתפסת במקורו הארוך והחד של השרקרק מוטחת מיד בענף או בגזע עץ עד לכתישת עוקצה. רק אז יבלענה השרקרק בלא פגע.
יש להדגיש כי השרקרק לא זולל רק דבורים ובתפריט שלו נכללים גם "הצרעה המזרחית” (דבור), שהיא עצמה זוללת דבורים, וכן חרקים מעופפים כמו חיפושיות, שפיריות ואפילו פרפרים.
להטוטן אווירי
בעולם מצויים מינים וסוגים רבים של שרקרקים אך בארצנו ידועים כשלושה מינים חולפים ומקייצים: השרקרק המצוי, השרקרק הגמדי והשרקרק הירוק. אנו נתמקד בשרקרק המצוי שלנו, שהוא ציפור ים-תיכונית ותפוצתו היא לאורך המדינות שסביב הים התיכון ועד למרכז אירופה.
השרקרק המצוי הוא ציפור שיר בינונית, אורך גופו עד 30 ס”מ, מוטת כנפיו 45-50 ס"מ, ומשקלו 60-70 גרם. קל לזהות אותו הן בשל צבעוניותו שובת העין והן על פי מעופו, שבה הוא מגלה מיומנות תעופתית מדהימה ויכולת תמרון מרהיבה.
השרקרק מצטיין בצבעוניות בולטת ומגוונת. כיפת ראשו, עורפו ואברות כנפיו בולטים בצבעם הערמוני. גחונו – כחלחל ירקרק וצבע הצהוב שלצווארו בולט ובורק. העין שקועה בתוך פס שחור הנמתח למין מקורו הכהה וממשיכו עד לסוף ראשו. אברות כנפיו כחלחלות זיתיות וכך גם זנבו.
התבוננות במבנה נוצותיו תחת מקרוסקופ מגלה שפע של מעין מנסרות קטנטנות המסודרות כמו על בד קטיפה. קרני השמש הנשברות עליהן בעת המעוף יוצרות אפקט של צבעים מתכתיים המשתנים בהתאם לזווית השמש.
מעבר ליופיו המרהיב, השרקרק מיטיב לעוף ונראה כמי שנהנה ללהטט במעופו כמו להטוטנים בקרקס. הוא מלהטט לצורך תפיסת טרפו באוויר, כלומר, תפיסת הדבורים, הצרעות, החיפושיות וחרקים מעופפים אחרים, אבל גם להנאתו.
לקראת סוף היום, בטרם יתקבצו יחדיו ללינת הלילה על עץ שבחרו לשם כך, נראים השרקרקים כשהם מלהטטים באויר פשוט לשם הכיף. הם יעופפו בחבורות סביב העץ, משמיעים את שריקותיהם ואז, לפתע פתאום יצללו לתוך העץ כאבן נופלת משמים ואט אט, אחרי שנעלמו בין ענפיו גם יאלמו קולותיהם למשך שעות הלילה.
מחילה עמוקה
את עונת הקינון מתחיל זוג השרקרקים בחפירת המחילה שעמוק בתוכה תוטלנה הביצים. הזכרנו שהשרקרק הוא ציפור חברתית וגם את מלאכת החפירה יעשו בני הזוג במשותף. לרוב יבחרו זוגות השרקרקים מצוק או צלע גבעה, שבו יחפרו את קיניהם. במשך כשבועיים הם יחפרו מדי יום 10-20 ס”מ של מחילה בקוטר של 10-12 ס”מ, כך שבתום מלאכת החפירה תגיע המחילה לעומק של כשני מטרים (!).
בקצה העמוק של המחילה יתקין זוג השרקרקים תא הטלה בקוטר של כ-20 ס"מ אותו ירפד בצניפים, שאריות מזון אותם יקיאו מגרונם דרך מקורם. לאחר מכן תטיל הנקבה בממוצע כשש ביצים. הביצים המוטלות הן בצבע לבן בוהק, משום שבתוך המחילה אין צורך בהסוואה אלא להיפך, חשוב שניתן יהיה להבחין בביצים בחשכת המחילה.
צמד ההורים ידגרו על הביצים במשך כעשרים יום. עם בקיעת הגוזלים יהא צמד ההורים עסוק לכול אורך היום ובלא הפוגה בהאכלת הגוזלים, זאת במשך כחודש ימים. כל הורה עשוי להגיע לפתח המחילה עם טרף במקורו עד חמישים פעם ביום! עם הגעתו אל המחילה ישמיע ההורה קול שריקה והגוזל "התורן", יתכן הרעב ביותר, יגיח מעומק המחילה אל פתחה שם יקבל את המזון. אז, כחייל ממושמע הוא יחזור על עקבותיו ויפנה את מקומו לבא אחריו בתור.
תאוות דבורים
מרבית המזון של השרקרק מורכבת מדבורים, בין השאר משום שקל ללכוד אותן, כאשר הן מתקבצות בהמוניהן על שטח המכוורת. בתקופת השיא יכול שרקרק אחד לחסל בין 200 ל-300 דבורים ביום. תעשו את החשבון בכמה דבורים מדובר כאשר הכוורת לכדה את עיניה של להקת שרקרקים המונה 30-40 פרטים.
משום כך, נחשבים השרקרקים, או לפחות נחשבו בעבר ,לאויבי הדבוראים. בעבר, כאשר השרקרקים מילאו את הארץ, הכריזו עליהם הדבוראים מלחמת חורמה. לעיתים היו צדים שרקרק ותולים אותו, פרוש כנפיים מעל הכוורות למען יראו השרקרקים וייראו.
לצערנו, כל זה הפך להיסטוריה. 5000-6000 זוגות השרקרקים שעשו כאן את הקיץ וגידלו כאן את גוזליהם, כמעט ונעלמו מנוף הארץ עד כי השרקרק מצוי היום בסכנת הכחדה. מאלפי הזוגות לא נותרו אלא עשרות בודדות שנודדים ממקום למקום. זה אולי עשוי לשמח את הדבוראים אבל בוודאי לא את אוהבי הציפורים.
האם היעלמות השרקרקים היא אשמת הדבוראים? וודאי שלא! מה שקרה אינו אלא תוצאת השינויים הדמוגרפיים המתחוללים בארצנו, שצמחה וגדלה ממדינה בת 1-2 מיליון תושבים למדינה בת תשעה מיליון ולהיקף אוכלוסיה שבין הים לירדן הנאמד ב-14 מיליון נפש.
היעלמות השטחים הפתוחים, הפגיעה באזורי ההטלה, צמצמו את אוכלוסיית השרקרקים, כמו את אוכלוסייתם של רבים אחרים בטבע. היום, אם רוצים לראות את השרקרק יש לרדת מזרחה, לבקעת הירדן, או דרומה, לאזור ביתרונות הלס של צפון הנגב.
ציפור חברתית
השרקרק הוא ציפור מאוד חברתית וחי בלהקות המונות עשרות פרטים. בתום עונת הקינון, בשלהי הקיץ הם עפים לארצות החום באפריקה, ובאביב חוזרים אלינו כדי לגדל כאן את הדור הבא. לקראת הנדידה מתקבצות החבורות ללהקות בנות מאות פרטים.
השרקרק נודד הן ביום והן בלילה, ובכך הוא שונה ממרבית הציפורים, שנודדות או ביום או בלילה. ביום הוא נודד כמו העופות הגדולים (החסידות, העגורים והדורסים למיניהם) כאשר הוא תר אחרי זרמי אוויר עולים "טרמיקות", מגביה אתם למרום ואז מתקדם בעזרת זרמי אוויר בדאייה ומבלי לבזבז אנרגיה רבה על נפנוף הכנפיים.
בלילה, כמרבית הציפורים הקטנות, יתקדמו השרקרקים תוך נפנוף בלתי פוסק בכנפיהם, מה שיצריך אותם להוציא על כך אנרגיה רבה ולעצור לאחר מכן כדי לפוש ולהצטייד באנרגיה מחודשת, כלומר – לתור אחרי מזון תוך כדי הנדידה.
לסיכום, הבה ונישא תפילה שציפור זו לא תיעלם כליל מארצנו ושגם אתם, הקוראים, תוכלו לחזות בה לפחות באחד מטיוליכם בארץ.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?