אישית לוחצת: נושאי הלפידים ביישובים
שומרים בכניסה לקיבוץ מעלה החמישה (צילום: בקיצור)
מי שמבקר בימים אלה ביישובי המועצה האזורית מטה יהודה מוצא את עצמו מול חידה: ביישובים הסמוכים זה לזה ישנה התייחסות שונה לחלוטין לנושא הביטחון והאבטחה, וזאת בלי הסבר. לדוגמא, קחו שני יישובים צמודים, טל שחר וצלפון. בכניסה לטל שחר תמצאו שער סגור, 2-3 מאבטחים חמושים, רכבי ביטחון של היישוב ובדיקה מדוקדקת של הבאים והיוצאים. לעומת זאת, בצלפון לא תמצאו כל מגבלה להיכנס או לצאת מהיישוב – אין שער, אין שומרים, וכל אחד ואחת חופשי להיכנס ולצאת כרצונו.
הנה דוגמא נוספת: קיבוץ הראל וכפר אוריה, שני יישובים סמוכים. בקיבוץ הראל תמצאו שער סגור, רכב ביטחון בכניסה ושומר שמשגיח על הבאים והיוצאים, בכפר אוריה לא תמצאו דבר מזה: אין שער, אין שומרים וכיו"ב.
כיצד אפשר להבין את הפערים העצומים בין התפיסות הביטחוניות של יישובים שהם סמוכים זה לזה. בעוד שבטל שחר ובהראל (וזאת רק דוגמא) כיתות הכוננות מתוגברות במתנדבים, המודעות הביטחונית בשיאה והערנות נשקפת לכל עבר, בצלפון ובכפר אוריה אין סימן לכל אלה. בפועל, אם ביישובים הערניים משדרים הרתעה מה אפשר לומר על היישובים המנומנמים? מה הם משדרים ?
נושא האבטחה ביישובי המגזר הכפרי עלה על הפרק מיד לאחר שהתברר גודל המחדל שהתרחש ביישובי עוטף עזה. ביישובים שבהם הייתה ערנות והשער היה סגור כמות הנפגעים הייתה פחותה באופן משמעותי ביחס ליישובים שבהם היה נמנום והשער היה פתוח.
בנוסף, עלה הכשל החמור שהתרחש בכל תחום ההכשרה וההצטיידות של כיתות הכוננות ביישובים, אשר היו נטולות נשק ארוך, ונעדרות ציוד מיגון בסיסי כגון קסדות ואפודי מגן.
המחדל האדיר של המערכות הביטחוניות שנחשף ב"שבת השחורה" מחייב חשיבה מחדש על ההיערכות הביטחונית במגזר הכפרי. אין שום אפשרות להמשיך במצב שהיה, שבו כל תחום האבטחה היה נתון בידי הצבא וליישובים עצמם לא הייתה אפשרות להגן על עצמם, לפחות במשך כמה שעות לחימה.
החשיבה מחדש על התפקיד החשוב של כיתות הכוננות ביישובים (צוותי החירום – צח"י) נתקלת בשלל בעיות, קשיים ומכשולים. ראשית, גיוס כוח האדם שמבוסס על מתנדבים והכשרתו, שנית, חימוש וציוד הכוח, שלישית, התנהלות בשגרה ובחירום, והבעיה הגדולה מכולם – שרידות של המתנדבים במסגרת המתישה של כיתת הכוננות.
למרבה הצער, ברור לגמרי שהמתכונת הנוכחית, שבה כיתות הכוננות במגזר הכפרי כפופות לקצין היישובים של יחידת מג"ב בגזרה, אינה יעילה ואינה יכולה להימשך. הפער בין קצין מג"ב סדיר, אשר הוא מעין שוטר/חייל, לבין כיתת המתנדבים אינו ניתן לגישור. זה מגיע מתוך מערכת היררכית סדורה שבה מקיימים פקודות והוראות, ואלה מגיעים מתוך רוח התנדבותית – קהילתית ויודעים כי בכל רגע נתון הם יכולים להודיע על פרישה ודבר לא יקרה להם. זה מגיע מתוך מערכת כוחנית המתגמלת על הצלחות כוחניות (מעצרים) ואלה מגיעים מתוך רצון לסיים משמרת ולחזור הבייתה בשלום.
בנוסף, האחריות של מג"ב היא אך ורק על הפעילות הביטחונית של צוותי הצח"י, כלומר בכל הקשור למערך של שמירה, אבטחה ותפעול הנשק. זאת בעוד, הצח"י ביישובים צריכים להיות כשירים להתמודד עם שורה של אירועים שהם לאו דווקא ביטחוניים ובהם: שריפות, אירועי ריבוי נפגעים, רעידות אדמה, מתן עזרה ראשונה ועוד.
המשמעות היא שיש לערוך שידוד מערכות כולל באופן ההפעלה של צח"י ביישובים במגזר הכפרי. האחריות על כיתות הכוננות, הכשרתן, ציודן, הפעלתן בשגרה ובחירום, צריכה לעבור אל הרשות המקומית. זה הגוף בעל האחריות הישירה על היישובים שלו, וכפי שהוא אחראי לוודא שביישובים האלה המים זורמים, ויש חשמל, כך הוא גם אחראי על הבטחון בהם.
כאמור, מי שצריך לעמוד בראש המערך של כיתות הכוננות ביישובים הוא ראש המועצה האזורית אשר יטיל את המשימה על אגף הבטחון ועל מחלקת הבטחון. הם אלה אשר יעסקו ביומיום בהכשרה של צוותי החירום ביישובים, והם אלה אשר יתנו את הדין במידה והצוותים לא יעמדו במשימה בשעת פקודה.
הכפפת מערך החירום ביישובים לרשות המקומית מחייבת גם חשיבה מחדש על האופן שבו ניתן לוודא שמתנדבים ביחידות הכוננות ימשיכו לשרת בתנאי שגרה לאורך זמן ביחידה. זה כמובן מחייב פיקוד איכותי ביישוב, פיקוד אשר יודע לנטוע במתנדבים תחושת שליחות ומחויבות ולשמר אותה לאורך זמן. כמו כן, המתנדבים צריכים להיות מתוגמלים על ההתנדבות שלהם. וכמובן, הפעלת המתנדבים חייבת לנבוע מצרכים אמיתיים וזה כדי למנוע שחיקה ותחושה של "הקפצות לחינם".
וכאן אנו חוזרים לפער הניכר בין יישובים שונים במגזר הכפרי. ביישוב שהתברך בכיתת חירום ערנית ובעלת תחושת שליחות יש לשמר את הרוח הזו ולא להביא לשחיקה מוגברת בקרב המתנדבים, ואילו ביישוב שבו אין כלל כיתת כוננות יש לפעול באופן נמרץ כדי להקים כיתה כזו.
חשוב מאוד לשמור על יחסיות בכל קשר לאיום על היישובים. אין מה להשוות את האיום שאיתו מתמודד יישוב כמו נחושה מול האיום הנשקף לטל שחר, למרות שנני היישובים שייכים לאותה מועצה אזורית. רמת האיום ביישובים צמודי גדר כגון: נווה מיכאל, אביעזר, גבעות עדן, מבוא ביתר, צור הדסה, נטף, מעלה החמישה, הר אדר ואפילו מבשרת ציון היא לאין ערוך גבוהה יותר מאשר ביישובים כמו אשתאול, תרום, מחסיה או בית מאיר.
לכן, כאשר נוצר מצב שבו ביישובים שבהם רמת האיום היא נמוכה אך יש להם כיתת כוננות ברמה גבוהה, כדאי שלא לשחוק אותה בפעילות בט"ש ולשמר את הכוח שלה לאימונים ולאירועי חירום אמיתיים. ביישובים שבהם רמת האיום גבוהה ואין להם כיתת כוננות או שכיתת הכוננות אינה כשירה – יש להשקיע מאמצים כדי להקים כזו ולהכשיר אותה להתמודדות במצבי חירום.
יובל רובין
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?