אנדרטה מקומית
תקומת עם ישראל בארצו עלתה במחיר דמים כבד והתזכורת לכך היא באנדרטאות רבות שפרושות לאורכה ולרוחבה של ארצנו, וכך גם באזור מטה יהודה. הנה תזכורת לכמה מהן
אנדרטת אלכסנדרוני
האנדרטה לזכר חללי גדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני באזור לטרון, שוכנת ליד כביש הגישה המקשר את כביש 3 לישוב נווה שלום. האנדרטה ניצבת על גבעה נמוכה הצופה על שדה הקרב שבו נערך הקרב הגדול הראשון כנגד כוח של הלגיון הירדני, שהשתלט על משטרת לטרון לאחר שזו ננטשה על ידי הבריטים, שעזבו את הארץ. הקרב התחולל ב- 25 למאי 1948, 11 יום לאחר הכרזת המדינה. על האנדרטה חקוקים שמות 54 הנופלים בקרב, למרות שבאותו הקרב נהרגו 74 לוחמים.
לוח הזיכרון שבקרבת מבנה האנדרטה עצמו מספר על הניסיון הראשון לכבוש את משטרת לטרון ולפתוח את הדרך לירושלים הנצורה. הגדוד הורכב רובו מבני השרון ופתח תקווה, שחלקם היו חיילים בצבא הבריטי ובוגרי מלחמת העולם ה-2, ונחשב לכוח בעל נסיון קרבי. הגדוד סופח לחטיבה 7 שהוקמה ימים אחדים לפני המבצע והיוותה את הכוח הממוכן הראשון בצה"ל.
כוחות הגדוד נעו רגלית בחשיכה לכיוון משטרת לטרון אך נתקלו באש חזקה מעמדות האויב המבוצר, שהפתיע בעוצמתו. הפלוגה המובילה, פלוגה ב' חתרה למילוי המשימה, אך עם עלות השחר, מצאה עצמה בשטח חשוף למרגלות רכס לטרון, כשחייליה נלחמים על חייהם במשך שעות ארוכות תוך גילויי גבורה והקרבה. במהלך הבוקר הלכו ואזלו התחמושת והמים, היה שרב כבד ומספר הנפגעים גדל, עד שבשעות הצהריים ניתנה הפקודה לסגת. גם שלב הנסיגה התנהל תחת אש אויב קטלנית בין שדות בוערים, כאשר הנסוגים גוררים עמם את חבריהם הפצועים. 54 לוחמים נפלו בקרב, שבו השתתף גם מ"כ צעיר בשם אריאל שרון, אשר נפצע קשה, אך הצליח לשרוד ולימים הפך לשר הבטחון ולראש הממשלה. חללי הגדוד נטמנו בקבר אחים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים.
את האנדרטה הקימו בשנת 2004 ותיקי הלוחמים של הגדוד השלישי של חטיבת אלכסנדרוני לזכר חבריהם. באותו קרב נפלו גם 20 לוחמים נוספים שלא השתייכו לחטיבת אלכסנדרוני אלא לחטיבה 7 שהוקמה בחיפזון מיד לאחר הכרזת המדינה ואליה גויסו עולים חדשים, רובם ניצולי השואה שהגיעו ארצה באניות מעפילים. עולים אלה זכו להתאמן כחיילים במשך ימים ספורים לפני שנשלחו לקרב ובטרם דיברו עברית או הבינו את הנעשה סביבם. שמות חללים אלה מונצחים על קיר הזיכרון שביד לשריון.
אתר "יד לשריון"
אתר "יד לשריון" הוא אתר ההנצחה לחללי חיל השריון הממוקם בלטרון. האתר הוקם על בסיס תחנת המשטרה הבריטית (טיגארט) שהוקמה בשנת 1940 וחולשת על הדרכים המוליכות לירושלים. האתר נבחר בזכות העובדה שכלי רכב משוריינים של צה"ל, שהיה אז עדיין בחיתוליו, השתתפו לראשונה בקרב הקשה שנערך בנסיון השני לכבוש אותו מידי הלגיון הירדני במחצית השנייה של חודש מאי 1948, כלומר מיד לאחר הכרזת העצמאות. בקרב שהתנהל תחת הכותרת "מבצע בן נון ב' ", תקף כוח זחל"מים נושאי גייסות את מבנה משטרת לטרון וכמעט הצליח לפרוץ אותו, אך לבסוף נאלץ לסגת תחת אש כבדה. אבן הפינה לאתר ההנצחה הונחה בסוף שנת 1982, כעשור לאחר האבידות הכבדות שספג חיל השריון במלחמת יום הכיפורים והבנייה התנהלה בפיקוח של ותיקי החיל ושל עמותת "יד לשריון". באתר קיימת תערוכה של דגמי הטנקים ששימשו את צה"ל וגם את חילות האויב לאורך השנים, והיא נחשבת לאחת הגדולות מסוגה בעולם. בחצר הוקם "כותל השמות", ובו חרוטים שמותיהם של למעלה מחמשת אלפים (5027 בעת כתיבת הכתבה) חללי חיל השריון בחלוקה למועד נפילתם. דרגות הנופלים לא מצוינות, שכן כל הנופלים – שווים במותם.
אנדרטת סוללי כביש הגבורה
אנדרטת כביש הגבורה ניצבת בסמוך לכביש 411 המוליך מצומת בילו לחולדה ולצומת טל שחר שם הוא מתחבר לכביש 3. אבן הפינה לאנדרטה הונחה ביום פתיחת כביש הגבורה בעצם ימי החנוכה של שנת 1948. האנדרטה עוצבה על ידי משה ציפר ונחנכה בשנת 1950. האנדרטה ניצבת כעמוד מצופה באבן ירושלים בגובה של 12 מטר ועליו הכתובת – "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" ובראשו סמל ההגנה – עלה זית וחרב.
הכביש שנסלל קישר בין חולדה לצומת נחשון ומשם לצומת שמשון, והוא נועד לעקוף הן את משטרת לטרון שהייתה בשליטה ירדנית והן את דרך בורמה, שקישרה את ירושלים למרכז הארץ למן חודש יוני 1948.
סלילת הכביש על ידי הלוחמים שהשתייכו אז לחיל שנקרא – חיל המהנדסים, נמשכה כשמונה שבועות, בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1948. אורך הכביש כולו היה כארבעים קילומטר והוא נסלל בקצב של חמישה קילומטר לשבוע. לאחר מלחמת השחרור, נסלל קטע נוסף, שחיבר את צומת נחשון לרמלה, ובמשך 19 שנים, היה זה הכביש שקישר את ירושלים לאזור המרכז, עד לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש אזור לטרון.
בשנת 1982 הוחלט שהאנדרטה תהפוך לאתר הזיכרון המרכזי לחללי חיל ההנדסה. האתר הורחב ונבנו בו עשרה קירות זיכרון שעל שמונה מהם חקוקים שמות 611 חללי החיל. על עמוד האנדרטה עצמו נוסף סמל חיל ההנדסה ומתחתיו נחקק המשפט: "זיכרון עולם ללוחמים ולחללים, בדם נפשם כבשו וסללו דרך ירושלים". כיום משמש האתר כולו כאתר הזיכרון של חיל ההנדסה.
האנדרטה לזכר הל"ה
"הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ואיננו נושמים. אך הרוח עזה בהרים ונושמת והבוקר נולד וזריחת הטללים רוננה. עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים. תכירונו מיד, זו מחלקת ההר האילמת. אז נפרח עת תדום בהרים זעקת ירייה אחרונה", (חיים גורי).
האנדרטה לזכר 35 הלוחמים שנזעקו לעזרת גוש עציון הנצור והמותקף ונהרגו כולם בקרב עם ערביי הסביבה, ממוקמת ליד קיבוץ נתיב הל"ה לצד המסלול המשוער בו צעדו.
האנדרטה בנויה משלושה מפלסים החצובים בהר. המפלס הראשון - רחבת אבן ממנה מעפילים לאזור ההנצחה, המפלס השני - מצבת אבן גבוהה וצרה שבמרכזה לוח שיש ובו חקוקים שמות הנופלים, המפלס השלישי – ובו שני משולשי בטון ובחזיתם לוחות מתכת. בימיני – פרטי ההנצחה ובשמאלי – שמות הנופלים. מעל המשולשים שתי אותיות גדולות ושחורות מבטון – ל"ה. משני הצדדים 35 עמודי בטון שונים זה מזה אך מאוחדים כולם באותו גוש בטון.
אנדרטת חללי המח"ל
האנדרטה לזכר חללי המח"ל – מתנדבי חוץ לארץ (להבדיל מהגח"ל – גיוס חוץ לארץ, שהיה מבוסס על עולים חדשים) מנציחה את מי שהתנדבו והגיעו במיוחד לישראל הצעירה כדי לסייע במלחמה להקמתה. האנדרטה ממוקמת בסמוך לתוואי דרך בורמה, בקרבת מחלף שעה הגיא וכביש 38. במסגרת מח"ל שירתו כ-3000 מתנדבים, רובם יהודים וגם לא יהודים, שחשו לעזרת המדינה ואשר היוו במלחמת השחרור כעשירית מכלל הכוח הלוחם.
האנדרטה מנציחה את שמות 121 לוחמי מח"ל שנפלו וזאת לפי ארצות מוצאם. על ראש לוח הזיכרון לנופלים מצוטט ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, שאמר: "התרומה הגדולה ביותר שיהדות התפוצות תרמה לישראל היו אנשי המח"ל". וכן דבריו של יצחק רבין: "הם באו כשהיינו זקוקים להם ביותר".
מרכז האנדרטה מעוצב כמבנה מעגלי מבטון צבוע בלבן ובאפור, המורכב מהאותיות – מ.ח.ל וסביבו ספסלי ישיבה מבטון. בסמוך הקימה קק"ל אתר פיקניקים מושקע ונרחב.
אתר הזיכרון בגבעת חתולה
גבעת חתולה מהווה נקודת תצפית החולשת על פתחו של שער הגיא ובה היה ממוקם המשלט המערבי ביותר של חטיבת הראל, שממערב לו השתרע מתחם לטרון ובו עבר קו הגבול בין ישראל לבין ממלכת ירדן. שמו הערבי של המצפור, עוד מימי העותמנים, הוא אכן גבעת חתולה ומשמעו – "האורבת". כלומר, מהגבעה הזו ניתן לארוב ולתקוף את התנועה בדרך העולה לירושלים.
נקודת התצפית הנוכחית שוכנת על סוללה גבוהה שנערמה במקום בעת סלילת הכביש העוקף לשער הגיא טרם מלחמת ששת הימים. במקום הוקם אתר ההנצחה לחיילי הגדוד החמישי של חטיבת פלמ"ח הראל ובו מוצבים שלטים רבים הספרים על כל קרבות החטיבה במלחמת השחרור.
בשולי המצפה, בכיוון שער הגיא, ניצב לוח מתכת גדול ובו חקוקות מילות השיר – "באב אל וואד" שחיבר חיים גורי: "באב אל וואד / לנצח זכור נא את שמותינו / שיירות פרצו בדרך אל העיר / בצדי הדרך מוטלים מתינו / שלד הברזל שותק כמו רעי...".
יד לפורצי הדרך לירושלים
אנדרטת פורצי הדרך לירושלים שוכנת בצדי הכביש הראשי לירושלים, על גבעה נישאה, מול היישוב שואבה, היכן ששכן במלחמה הכפר ערבי סריס. מהכביש הראשי נראית האנדרטה כמכלול צינורות או קני ירייה הנטועים בצדם המערבי בסלעי המקום, וכמו פורצים כלפי מעלה, מזרחה בכיוון ירושלים.
ההחלטה להקים אנדרטה לזכר פורצי הדרך לירושלים התקבלה כבר בשנת 1951, כשנתיים לאחר תום המלחמה. המחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון הכריזה על תחרות לתכנון האנדרטה ומתוך כשלושים הצעות שהוגשו נבחרה הצעה שהציגה פסל חצוב בסלע של דמות לוחם בגובה של כ-12 מטר, מחזיק בידו הימנית ברימון ובידו השמאלית תומך בחבר פצוע. מסיבות שונות, ביניהם התנגדות הגורמים הדתיים לפסל בדמות אדם נגנזה התכנית.
עברו עשר שנים עד שפורסם מכרז נוסף ולאחר שלב של הגשת ההצעות נבחרה בשנת 1962 הצעתה של הפסלת נעמי הנריק. האנדרטה עצמה נחנכה כמה חודשים לפני מלחמת ששת הימים, במרץ 1967 במעמד ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול.
ניתן להעפיל ברגל אל האנדרטה לאחר שיורדים מכביש 1 במחלף שורש, חוצים את הכביש במעבר שמתחתיו ופונים לחניה שלרגלי הגבעה עליה מוצב הפסל.
אנדרטת חללי חטיבת הראל בקריית ענבים
במלחמת העצמאות הייתה העיר ירושלים נתונה תחת מצור של הערבים. את המלחמה על שמירת הדרך לירושלים ניהלה חטיבת פלמ"ח הראל בפיקודו של יצחק רבין מהבסיס שלה בקיבוץ קריית ענבים.
מדי לילה היו יוצאים לוחמים של החטיבה למשימות הגנתיות והתקפיות, ומדי בוקר היו חוזרים לבסיס כשהם נושאים עמם את הפצועים וההרוגים. לא הייתה אז כל אפשרות להוביל את החללים לקבורה במקום מגוריהם ועל כן נחפרו מדי לילה קברים של הלוחמים, וזאת בסמוך לבית העלמין של הקיבוץ. כך נוצר אתר יחיד ומיוחד, שבו הוקם בית קברות חטיבתי, היחיד מסוגו בארץ, שבו נקברו 153 מחללי החטיבה.
באחד הימים ביקר במקום הצייר והפסל מנחם שמי, אביו של לוחם החטיבה אהרון (ג'ימי) שמי שהוליך אותו לחלקת הקברים הטריים וביקש מאביו לתכנן גלעד לזכר חבריו. מאוחר יותר נהרג ג'ימי עצמו כאשר שימש כמפקד פלוגה בקרב על כיבוש בית שמש וגם הוא נקבר בקריית ענבים.
לימים, נענה מנחם שמי לבקשת בנו ז"ל, ותכנן את מצבת הזיכרון הצופה לעבר בית הקברות. שלא במקרה מזכירה המצבה את הארי השואג מתל חי, והקשר לטרומפלדור ולוחמיו ברור. בתוך האנדרטה נבנה חדר הנצחה ללוחמים ובחזיתו נחקקה הכתובת: "לנופלי החטיבה ללוחמי פלמ"ח הראל, שחרפו את נפשם למות למען ירושלים, יהודה והנגב במלחמת שחרור ישראל".
אנדרטת מגילת האש
אנדרטת מגילת האש ניצבת בסמוך למושב כסלון, על ראש הר הצופה לעבר מורדות ההרים, השפלה ומישור החוף, כאשר כביש שנסלל במיוחד מוביל אליה מצומת רמת רזיאל.
היא ממוקמת בלב "יער הקדושים", שבו ניטעו 6 מיליון עצים לזכר ששת מיליוני הנספים בשואה, במימון ארגון "בני ברית".
האנדרטה תוכננה ונבנתה באיטליה מברונזה באמצעים אמנותיים ייחודיים ועתיקים על ידי האמן ניצול השואה נתן רפפורט. האנדרטה עוצבה בדמות שני גלילי ספר תורה, שמצביעים על כך שעם ישראל היה מעודו עם הספר. הגליל האחד מתאר בעיקרו את השואה ומשנהו את התקומה. העבודה על האנדרטה החלה בשנת 1968 והיא הוצבה במקומה רק בשנת 1972.
האנדרטה כולה מתנשאת לגובה שמונה וחצי מטר והורכבה ממספר רב של חלקים שהוצמדו וחוברו במקום. בחלק המסמל את השואה מתוארים בין היתר יאנוש קורצ'ק הצועד בראש ילדי בית היתומים שלו אל המשרפות. החיילים הנאצים המלווים חסרי פנים ורק כובעי הפלדה שלהם נראים. בולטת דמות לוחם מגטו ורשה המחזיק בידו רימון. ודמויות יהודים מאחורי גדרות התיל. תיאור השואה מסתיים בדמויות של ניצולי שואה החותרים בספינות את דרכם לחופי הארץ, ונעזרים על ידי תושבי הארץ שמסייעים להם לרדת מהסירות.
בחלק המייצג את התקומה בולטים עצי זית, ילד הנוגס באשכול ענבים, הרב גורן התוקע בשופר ליד הכותל המשוחרר, מנורת בית המקדש משער טיטוס, אנשים רוקדים במעגלי הורה ודמות המלך דוד המנגן בעוגב בשמים.
מגילת האש בכללה היא אחת האנדרטאות המרשימות הקיימות בארץ וביקור בה מותיר טעם מיוחד במינו.
הר הטייסים
הר הטייסים קיבל את שמו לאחר שהוקם בו גלעד לזכר צוות מטוס שנפל בסמוך לו במלחמת השחרור. ברבות השנים נקבע המקום כגלעד ללוחמי חיל האוויר ובשנת 1999 הוקמו באתר זה עמודי זיכרון עליהם מונצחים שמות חללי חיל האוויר.
ארבעה ימים לפני שהכריז דוד בן גוריון על עצמאות המדינה, ב-10 במאי 1948, המריא משדה התעופה דב בתל אביב מטוס "נורסמן" למשימת סיוע ללוחמי הפלמ"ח שבפיקודו של עוזי נרקיס, נאבקו לכבוש את הכפר בית מחסיר, וספגו אש כבדה ונפגעים.
היה זה מטוס תובלה קל שזה אך נרכש מעודפי המלחמה בקנדה, ולפי הנתונים הטכניים שלו היה אמור לשאת משא משמעותי וכבד הרבה יותר מהמטוסים הקלים שעמדו אז לרשות הצבא שבדרך.
למשימת ההפצצה הצטרפו שבעה לוחמי צוות אוויר: צמד טייסים, אלחוטן, צלם אווירי ושלושה מומחי חימוש. על המטוס הועמסו שתי פצצות ניסיוניות, כל אחת מורכבת מחבית מלאה ב-200 ק"ג של חומר נפץ, ומטרתן הייתה להתפוצץ בקול גדול ולזרוע פחד בקרב הערבים במטרה לגרום להם לנטוש את הכפר.
מזג האוויר הסגרירי מאוד באותו היום אילץ את המטוס לחזור פעמיים על עקבותיו ולנחות בשדה דב, ורק בהמראה השלישית צלחה דרכו והוא התקרב למטרה בהרי ירושלים. משעבר מעל המטרה, פנה על עקבותיו, הודיע בקשר שהוא נכנס לתקיפה ואז נעלם מעיני הלוחמים שצפו בו מרכס המשלטים. תוך זמן קצר נשמע קול פיצוץ גדול כשהמטוס נעלם. כיום סוברים כי בשלב שבו החביות שוחררו כדי להטילן מהמטוס, הן התגלגלו בבטן המטוס וגרמו לו להסתחרר ללא שליטה ולהתרסק.
לאחר שלוחמי צה"ל כבשו את האזור נמצאו שברי המטוס באזור הר איתנים ובנחל כסלון. אנשי הצוות נטמנו על ידי הערבים בבאר סמוך לכפר והם הובאו לקבורה בבית הקברות בקריית ענבים.
שנים לאחר מכן נמצאו שרידי מנוע המטוס והמדחף המעוקם, והם נקבעו כגלעד לזכר צוות המטוס בראש ההר הניבט אל הר איתנים.
בכל שנה, ביום הזיכרון, מתכנסים במקום אנשי חיל האוויר ומשפחותיהם וברגע הצפירה, בשעה 11:00 מגיע למקום מבנה בן ארבעה מטוסים ומעל ההר נפרד אחד המטוסים מהרביעיה בעוד השאר ממשיכים במבנה חסר לציון זכר הנופלים.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?