אני מצדיע לו

30 שנה אחרי שנפגשנו בקליפורניה, אירחתי את הבמאי וים ונדרס ביקב שלי בבר גיורא. טעמנו יין. דיברנו. אני מצדיע לו, על הנחישות והנאמנות שלו לקולנוע של עצמו

נוסטלגיה זה לא ממש דבר בריא. ביקורו בארץ של במאי הקולנוע הגרמני, וים ונדרס, החזיר אותי 30 שנה לאחור.
בסוף שנות השבעים למדתי קולנוע בקליפורניה. יום אחד, הבחנתי במודעה על לוח המודעות של בית הספר, שבישרה על הקרנה מיוחדת של "הידיד האמריקני" של וים וונדרס, בנוכחות הבמאי, בקולג' אחר. את "הידיד האמריקני" כבר ראיתי, ובכל זאת החלטתי לא לוותר על הזדמנות לשמוע את וים וונדרס, פנים אל פנים. הנסיעה ארכה לפחות שעה וחצי. אני זוכר שנסעתי ונסעתי ונסעתי, וכמעט איחרתי להקרנה....

לאחר שהסרט הסתיים, עלה לבמה וים ונדרס וענה לשאלות הקהל. אני לא שאלתי, אולי בגלל שכרגיל התביישתי במבטא הזר, או שלא היה לי מה לשאול. ואז קמה אשה, 100 אחוז אמריקנית, שכנראה ראתה את החיים רק דרך משקפיים פמיניסטיות, תופעה מאד אופנתית באותה תקופה. באמת שאין לי שום דבר נגד פמיניזם, אלא אם כן, זה משבש את הראייה הכללית, דבר שלמרבה הצער קורה יותר מידי פעמים. טוב, בזה הרגע "שרפתי" לעצמי לפחות מחצית מהקוראים/ות... בחזרה לאולם הקולנוע בקולג' האמריקני, וים ונדרס ושנת 1978/9. האשה הצעירה פנתה לוונדרס במילים אלו:

"מה יש לך נגד נשים? מדוע כל הנשים בסרטים שלך הם אובייקטים, דמויות צל, חסרות משמעות?"

ואז קרה משהו. משהו "קטן", שחרט את הרגע הזה בזיכרוני לכל החיים. אני ידעתי את התשובה מראש. ידעתי בדיוק מה וים ונדרס עומד לומר. האשה ששאלה את השאלה הזאת, יצרה, בלי כוונה, ובלי ידיעה, משהו בלתי רגיל: הייתי לרגע "בתוך מוחו" של וונדרס.

טוב, אני לא עוסק בכל מיני כוחות נסתרים, ואין לי כל יומרה בתיקשור או איך שקוראים לדברים הללו. ממש לא. אני פשוט צפיתי בסרטים שלו בריכוז והתעמקות טוטאלית. והתשובה נמצאת בקולנוע של וים ונדרס. הוא מדבר על נשים בקולנוע שלו ואוהב אותן, בדרכו שלו. הסרט "כחלוף הזמן", שנקרא באנגלית Kings of the road , הוא סרט מסע של שני גברים בודדים, בגרמניה. ברגע מסוים, לאחר שאיבדו את דרכם, הם מוצאים את עצמם בבקתה, שלמחרת מסתבר שהיא ממש בתוך שטח ההפקר בגבול של שתי הגרמניות של אז. בבקתה פורץ ויכוח, שהופך לאלים. הנושא הוא: נשים. ואז אומר אחד הגברים: " אני אוהב את כולן. אני אוהב להסתכל בהן כשהן הולכות ברחוב. יש בהן משהו כל כך יפה. לכולן..." (כל הציטוטים מהזיכרון, ללא בדיקה).

וזאת היתה, פחות או יותר, תשובתו של וים וונדרס...
מאז הוא מלווה את חיי עם סרטיו, עמוסי רגשות אך לעולם לא נופלים למלכודת הקיטש. מעיירה קטנה בטקסס בשם פאריז, דרך עיר לבנה בשם ליסבון, ועד ברלין- עיר המלאכים...

שלושים שנה אחר-כך, הוא בא לביקור ב"סטודיו" שלי, ביקב בבר גיורא. המעגל נסגר. טעמנו יין. דיברנו. ונפרדנו לשלום.

... אני מצדיע לו, על הנחישות והנאמנות לקולנוע של עצמו. בעולם שנהייה יותר ויותר מסחרי משנה לשנה, בעולם שבו מספר קטן יחסית של אנשים, מסוגל בשם בצע כסף (גריד, ברמות שקשה לתאר) להחריב כלכלה עולמית- בעולם כזה, לא פשוט להמשיך להיות וים וונדרס.

זאב דוניה

נובמבר 2009

( הפורטל של מטה יהודה )