אשתאול מסתבכת שוב בביה"מ

על פי בית המשפט, ועד האגודה באשתאול עיכב שלא בתום לב מסירת מגרשים בהרחבה וגרם נזק כבד לבני המושב.

בית המשפט העביר ביקורת חריפה של על התנהלות ועד האגודה באשתאול. לדבריו פעל ועד המושב בניגוד להמלצות היועץ המשפטי שלו ומתוך ידיעה על הנזק שנגרם לנתבעים. היקף הפיצוי לתובעים, מוערך ב-2.5 מיליון שקל.
קבוצת תושבים במושב אשתאול, זכתה לאחרונה בתביעה שהגישה כנגד האגודה השיתופית של המושב. 13 התובעים, בהם ראובן אקוע, זבולון אקוע, מאיר עומייסי, חנה שרוי ועוד, טענו כי ועד האגודה עיכב מסיבות לא ענייניות את הליך האישור שלהם כזכאים למגרשים בשכונת ההרחבה במושב וגרם להם נזקים כבדים. בית המשפט השלום בירושלים קיבל את עיקרי התביעה, קבע כי ועד האגודה באשתאול התנהל "שלא בתום לב" ופסק לקבוצה פיצוי בהיקף המוערך ב- 2.5 מיליון שקל.

יש לציין כי זו הפעם השנייה השנה שבה מתגלה כי ועד האגודה באשתאול פעל באופן לקוי ונאלץ לשלם קנסות כבדים בגין החלטות שגויות שקיבל. בפברואר 2012 חשף עיתון "בקיצור", כי במהלך דיון משפטי הודה ועד האגודה באשתאול, כי נאלץ לשלם למינהל מקרקעי ישראל, קנסות של כ- 800 אלף שקל ולדברי נציגיו, הוא עתיד להיתבע לשלם סכומים נוספים, בגין השכרת שטח חקלאי לחברת "שיש ירושלים", לצרכים שאינם חקלאיים וזאת ללא קבלת היתר לשימוש חורג וכי הוא צפוי להיות מורשע בעבירה פלילית בגין מעשה זה.

האישור מעוכב

מפסק הדין עולה, כי בשנת 1993 קיבלה מועצת מינהל מקרקעי ישראל את החלטה 612 , שבה נקבעו כללים להקצאת מגרשים חדשים בהרחבות היישובים, ובה נקבע כי האגודה החקלאית בכל מושב, רשאית לבקש כי תינתן עדיפות בהקצאה לבני המקום. בעקבות כך החליט ועד האגודה במושב אשתאול, לבצע את שכונת ההרחבה במושב ולהקצות מגרשים לבני המקום. 13 התובעים נרשמו כמועמדים לרכישת המגרשים בהרחבה, אך ועד האגודה החליט מסיבות שונות, לעכב את אישור המועמדות שלהם.

שנתיים לאחר מכן, ב- 1995 , קבעה מועצת המינהל בהחלטה 737 , כי החלטה 612 מבוטלת וכי לא תינתן לבני המקום עדיפות על מועמדים חיצוניים.

בחודש מרץ 1996 , החליט ועד האגודה של מושב אשתאול לאשר את מועמדותם של התובעים, אך בהסתמך על החלטה 737 , נאלץ הוועד לבטל את ההחלטה כמה חודשים לאחר מכן.

התובעים לא השלימו עם ביטול ההחלטה ופנו לבית המשפט המחוזי בירושלים. ב- 1998 קיבל בית המשפט את התביעה וקבע כי ועד האגודה מחויב לעמוד בהתקשרות עם התובעים וכי הם זכאים לקבל את המגרשים שנרשמו להם, בכפוף לפירעון התשלומים שלהם.

ועד האגודה לא השלים עם פסק הדין וערער עליו לבית המשפט העליון, אשר קבע בפסק דין משלו, שניתן ב- 2001 , כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי יישאר על כנו, וכי זכותם של התובעים לקבל את המגרשים בהרחבה, מותנית בכך שהם ישלמו לוועד האגודה את כל התשלומים שהם חייבים בתשלומם "וכן כל תשלום נוסף שיהיה בו כדי להניח את דעתו של מינהל מקרקעי ישראל פי החלטה 737 ”.

בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון נערכה בחודש ספטמבר 2001 הגרלה ולכל אחד מהנתבעים הוקצה מגרש. כך, רק בשנת 2002 יכלו התובעים לפנות למינהל, כדי לסיים את עסקת הרכישה של המגרשים בהרחבה.

חייב בפיצוי

התובעים טענו כי בעקבות העיכוב בקבלת המגרשים הם נאלצו לשלם תשלומי יתר ודרשו כי ועד האגודה באשתאול יפצה אותם בגין הנזקים הכספיים שנגרמו להם.

שופטת בית המשפט השלום בירושלים, מלכה אביב, דחתה את הטענות המקדמיות של ועד האגודה החקלאית באשתאול, כי לתביעה קיימות מניעות שונות בחוק. היא קבעה כי אין לשלול מהתובעים את זכותם לתבוע בגין הנזקים שנגרמו להם בשל התנהלות ועד האגודה.

השופטת דחתה גם את טענת הוועד, כי התחייבות התובעים לשלם תשלומים שונים שנגזרים מעסקת הרכישה בהרחבה, והעובדה שהתשלומים לא בוצעו, מטילה עליהם את האחריות לאי השלמת העסקה במועד. “אין בטענה זו ולא כלום", קובעת השופטת אביב, “התובעים אכן התחייבו לשלם את התשלומים המוטלים עליהם ואלמלא היה הנתבע (ועד האגודה, י.ר.) מונע את ביצוע העסקה, לא הייתה מתעוררת כל בעיה".

השופטת מוסיפה וקובעת, כי ועד האגודה לניסה החתים את התובעים על מסמך שבו הם מוותרים על זכותם לתבוע ממנו פיצויים, “די בכך להצביע כי הנתבע יודע, ידוע היטב כי הוא חייב בפיצוי התובעים".

השופטת דחתה גם את טענת ועד האגודה כי התביעה הוגשה באיחור ניכר (שיהוי). היא גם קבעה כי טענה אחרת של הוועד היא בגדר "אבסורד". "צד המפר חוזה ברגל גסה אינו יכול לצפות כי הצד השני ימשיך ויעמוד בדבקות בכל התחייבויותיו החוזיות", קבעה השופטת, “עיכוב זה של התשלומים אינו מטיל על הנתבעים כל אחריות לתוצאה...זה סיכון שהנתבע לקח על עצמו בעת שהחליט, באופן חד צדדי, להפסיק את ההתקשרות עם התובעים".

הוועד אחראי

השופטת מתחה ביקורת חריפה על פעולות ועד האגודה באשתאול, כפי שנעשו לאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט העליון. “לא שוכנעתי כלל ועיקר כי פעולות אלה משקפות נכונות של הנתבע לבצע ללא עיכוב את פסק הדין. נהפוך הוא...”. היא הוסיפה וקבעה שניתן להסיק מפעולות הוועד, כי "לא היה קשר ממשי חד משמעי בין פירעון התשלומים המוטלים על התובעים לבין מועד ביצוע ההגרלה של המגרשים".

עוד מוסיפה וקובעת השופטת, כי "כאשר הנתבע החליט לבצע את פסקי הדין שניתנו נגדו, הוא ניסה לשנות את נוסח ההסכמים ולהחתים את התובעים על חוזים שונים מאלה שניתנו במקור...התובעים סירבו לחתום על חוזים אלה וגם עובדה זו גרמה, מן הסתם, לעיכוב נוסף, שכולו באחריות הנתבע".

לאור זאת קבעה השופטת אביב, כי ועד האגודה החקלאית באשתאול, אחראי לאיחור שנגרם בין אישור המועמדות של התובעים למגרשים בהרחבה ב- 1996 ועד להגרלה בפועל שנערכה ב- 2001 .

החזר שכר דירה

כדי לקבוע את היקף הפיצוי המגיע לתובעים, פיצלה השופטת את היקף הנזק שנגרם לשני סוגים: נזקים בגין הפרשי שיערוך, כלומר הפרשים שנובעים משינויים בשער המטבע (הצמדה), אשר בגינם לא מגיע לתובעים פיצוי כלשהו. לעומת זאת, קבעה השופטת כי על ועד האגודה לפצות את התובעים בגין ההפרש בדמי היוון במינהל, משום שאלה נגזרים משווי הערכת השמאי של המגרשים, אשר השתנה באופן מהותי בין המועד שבו הייתה אמורה העסקה להיחתם, לבין המועד שבו נחתמה בפועל.

השופטת קיבלה את גרסת התובעים כי דמי ההיוון ב- 1997 , עמדו על 72,500 שקל וקבעה כי לסכום זה יש להוסיף הצמדה וריבית עד מועד תשלום דמי ההיוון, ולהפחית את הסכום המתקבל מהסכום ששילמו התובעים בפועל למינהל. את הכלל הזה היא החילה גם על תשלום מס הרכישה. לעומת זאת היא דחתה את בקשת התובעים להתחשב בדמי היתר לזכויות בנייה מורחבות, אשר נכפו עליהם במועד תשלום בפועל.

עוד קיבלה השופטת את טענת שניים מהתובעים, כי במידה והיו בונים את הבתים במועד, היו יכולים ליהנות מדמי שכירות עליהם. היא פסקה כי הם זכאים להחזר על דמי השכירות שהפסידו בשנים 1998-2002 . במקביל קבעה השופטת, כי המומחה שהביא הוועד לקביעת דמי השכירות, ערך "ספקולציה שאינה מגובה במסמכים כלשהם". לאור זאת היא הורתה כי ועד האגודה ישלם לשניים מהתובעים החזר דמי שכירות, עבור כל שנה רלוונטית.

בנוסף העניקה השופטת לאחד מהתובעים החזר דמי שכירות עבור השנים בהם נאלץ להתגורר בבית שכור, במקום בבית שהיה יכול לבנות בהרחבה.

עגמת נפש

לבסוף מסכמת השופטת וקובעת: “פסק דין זה, על ממצאיו וקביעותיו, מהווה הכרעה כי לתובעים נגרמו נזקים רבים מהתנהלות הנתבע (ועד האגודה באשתאול, י.ר.). יתר על כן, עצם העיכוב אשר נגרם לתובעים אף הוא, כשלעצמו, גורם לעגמת נפש, באשר התובעים הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה באיחור של חמש שנים".

השופטת אביב ממשיכה: “אין ספק כי נסיבותיו של הסכסוך וכן ההליכים המשפטיים שבו, אכן הביאו לעגמת נפש...סכסוך אשר נוצר מהתנהלות שלא בתום לב של אחד מהצדדים או תוך קנטרנות או תוך ניצול כוח הקיים בידיו באותה עת, שלא למטרה אשר לשמה ניתן הכוח, או תוך ניצול חולשה של הצד השני...הם מקימים עילה לתביעה בשל עגמת נפש".

השופטת קבעה כי במקרה דנן היא שוכנעה כי יש לתת לתושבים פיצוי בגין עגמת נפש. “הנתבע החליט לבטל את ההתקשרות עם התובעים, בניגוד להמלצת היועץ המשפטי שלו, בתוך ידיעה שהוא גורם נזק לנתבעים. גם לאחר שניתן פסק דין ואפילו פסק דין סופי, לא מיהר הנתבע ליתן לתובעים את זכויותיהם".

השופטת מתחה ביקורת חריפה על ועדה האגודה באשתאול, על כך שהעלה טיעונים משפטיים שאינם ראויים "בלשון המעטה".

לבסוף קבעה כי כל אחד מהנתבעים יזכה לפיצוי בגין עגמת הנפש בסך של 5000 שקל, בתוספת ריבית והצמדה מיום 10.11.1996 , שהוא מועד ביטול ההתקשרות. בנוסף נקבע כי ועד האגודה ישלם לכל אחד מהתובעים הוצאות בסך 4500 שקל.

בסך הכל מוערך סכום הפיצוי הכולל לתובעים, ב 2.5-3 מיליון שקל. ההחלטה על הסכום המדויק לו יהיו זכאים התובעים, עדיין נתונה לשיקול הדעת של השופטת ותפורסם במועד מאוחר יותר.