ביהמ"ש: רשלנות מקורות ומטה יהודה תרמה לטביעה  במאגר בית זית

חברת "מקורות", המועצה האזורית מטה יהודה ועיריית ירושלים נושאות באחריות חלקית לאסון טביעת בחור ישיבה במאגר בית זית, כך קבע בית המשפט השלום בירושלים. בפסק הדין קובע השופט כי עיקר האחריות מוטלת על הצעיר, אשר נכנס למאגר למרות שלא ידע לשחות היטב, אך על הגורמים שהמאגר באחריותם ובשטחם היה לוודא כי האזור משולט היטב בהנחיות בטיחות.

פנינת הטבע

מאגר בית זית הוקם בשנות ה-50 של המאה הקודמת על תוואי נחל שורק, באמצעות הקמת סכר עונתי. המאגר היה אמור לשמש כמתקן משק מים של חברת "מקורות" (מכוח הסכם חכירה מול רשות מקרקעי ישראל), שנועד לאגור מי גשמים ולהחדירם למי התהום באקוויפר. בחלוף השנים הסתבר כי מי הגשמים של המאגר אינם מגיעים לאקוויפר אלא זורמים מזרחה ומגיעים דווקא לאזור ים המלח, וזאת בניגוד לייעודו ההנדסי-תפעולי המקורי.

למרות שהמאגר לא ממלא את ייעודו המקורי הוא הפך לאורך השנים למוקד משיכה פופולרי למטיילים רבים, ועיריית ירושלים אף סללה סביבו שביל אופניים המהווה חלק מ"שביל סובב ירושלים". כיום המקום מהווה "יצור כלאיים" – מחד החדרת מים לעומק הקרקע ומאידך פנינת טבע פתוחה לציבור ללא גדרות היקפיות.

ביום 28.5.2015 הגיע למקום המנוח, שהיה אז בן 19.5, יחד עם שמונה מחבריו לטיול. חלק מהחברים נכנסו למימי המאגר. המנוח, שלא ידע לשחות היטב, נכנס למים, הגיע למרכז האגם העמוק, וככל הנראה התעייף והחל לטבוע. חבריו שאינם יודעים לשחות חיפשו מוצא להצילו אך מאמציהם עלו בתוהו, והצעיר טבע למוות. יצוין כי כשנה קודם לכן, בחודש פברואר 2014, אירע במקום מקרה טביעה קטלני נוסף שבו קיפח את חייו צעיר נוסף.

רשלנות חמורה

הוריו של הצעיר הגישו תביעת נזיקין בטענה לרשלנות חמורה והפרת חובות חקוקות מצד הנתבעות (משרד הפנים, מקורות, המועצה האזורית מטה יהודה, קק"ל, רמ"י ורשות הפיתוח). לטענתם, המקום היווה מוקד משיכה מסוכן ללא גידור, עם בוץ טובעני, ללא פיקוח או שירותי הצלה, ועם שילוט דל, דהוי ולא מתוחזק, מבלי שהפיקו לקחים מאסון הטביעה שקדם לו שנה קודם לכן.

חברת "מקורות" טענה מנגד, כי המנוח היה בגיר, בחר להיכנס למים אסורים בניגוד לשלטי אזהרה ברורים ("סכנת טביעה - אל תתקרב!"), ובכך הסתכן מרצונו ולכן הוא נושא באחריות המלאה למעשיו. בנוסף טענה "מקורות" כי ניסתה בעבר לקדם גידור של המאגר אך נתקלה בהתנגדות ציבורית ותכנונית חריפה מצד ארגוני סביבה והרשויות המקומיות הסמוכות למאגר (מטה יהודה, מבשרת ציון וירושלים), שטענו כי גידור מוחלט יפגע אנושה במסדרון האקולוגי של נחל שורק ובזכות הציבור ליהנות מפנינת הטבע.

המועצה האזורית מטה יהודה ועיריית ירושלים טענו להגנתן, שאין להן שליטה פיזית במאגר המוחכר למקורות, כי השילוט והאחריות מוטלים על "מקורות". עיריית ירושלים ציינה כי  סלילת שביל האופניים נועדה לרווחת הציבור ואינה מקימה אחריות נזיקית בגין כניסה אסורה למים.

המדינה (משרד הפנים, רמ"י וקק"ל) טענו להיעדר אחריות, שכן חוק הסדרת מקומות רחצה אינו חל על מאגר עונתי שכזה, והבעלות הפסיבית בקרקע אינה מטילה חובות תפעוליות לאחר שהשטח הוחכר כדין למקורות.

גישה לטבע

השופט טדי ארז קבע כי לא הוכחה חובה בדין לגדר באופן מוחלט את מתחם המאגר כולו. השופט ציין כי התנגדויות גורמי הסביבה (רט"ג, החברה להגנת הטבע ואדט"ד) ומעל 180 תושבים לבקשת ההיתר שהגישה מקורות לגידור המאגר הוכיחו כי גידור פיזי הרמטי יפגע אנושה במסדרון האקולוגי של נחל שורק ובזכות הציבור ליהנות מהטבע, וכי הדבר אינו מידתי נוכח אופי המקום.

 בפסק הדין הודגשה החשיבות העליונה של האינטרס הציבורי והסביבתי בשמירת מרחבי טבע פתוחים ונגישים לציבור: "סבורני כי קיימת חשיבות מכרעת גם לאינטרס הציבורי והחשיבות הסביבתית של גישה למקומות טבע פתוחים לרווחת הציבור, ואין זה סביר לגדר ולמנוע גישה מכל מקום בעל מאפיינים טבעיים".

חובת שילוט

למרות שאין חובה לגדר את האתר לחלוטין, נקבע בפסק הדין, כי מקורות התרשלה חמורה באחזקת השילוט ובקיום מערך פיקוח ראוי, וזאת בשל שתי סיבות מרכזיות: היעדר שילוט בולט ואי הפקת לקחים מהאסון שקדם לטביעה.

ביחס לחובת שילוט מאיר עיניים ובולט, השופט דחה את טענת מקורות לקיומם של שלטים והעדיף את עדויותיהם האותנטיות של חברי המנוח, שהעידו כי לא ראו שלטים מרתיעים במועד האירוע. הוא קבע כי התמונות שהציגה מקורות להוכחת תקינות השילוט צולמו כשנתיים קודם לאסון הטביעה (2013), ומנגד התובעים הציגו תמונות המלמדות על שלטים דהויים, שבורים ובלויים.

השופט קבע כי מקורות לא הפיקה לקחים כלשהם לאחר מקרה הטביעה הקטלני שהתרחש במקום שנה וחצי קודם לכן (בפברואר 2014). מקורות נכשלה בהצגת יומני פיקוח או תיעוד בזמן אמת של סיורים סדירים בתקופה הרלוונטית.

בפסק הדין הודגש כי הפקת לקחים מהאסון הקודם מהווה "חוליה קריטית בקשר הסיבתי" שהביא לטביעה הנוכחית. השופט ציין כי אילו מקורות הייתה עורכת תחקיר, מתגברת מיידית את הסיורים ומשדרגת את השילוט למאיר עיניים כבר אז – סביר להניח שהאסון הנוכחי היה נמנע.

השופט אף ציין כי הגם שקיימים כיום שלטים רבים בשבילי הגישה למאגר, חסר שילוט בולט ודינמי בנקודות שבהן המים נסוגים באביב ונוצרת מעין "רצועת חוף" שבה נוהגים המטיילים לשבת ולהיכנס למים (כגון שלטים עונתיים ניידים).

אחריות מוניציפאלית

פסק הדין קובע כי למועצה האזורית מטה יהודה יש אחריות לכשלי השילוט והאזהרה באתר המאגר וזאת בשל מעמדה כרשות המוניציפאלית שבתחומה מצוי המאגר. השופט קובע כי המועצה הייתה מודעת היטב לתופעת כניסת המטיילים למים ואף הפעילה בתקופות מסוימות פקחים בשיתוף עם מקורות.

עוד נקבע כי גם לעיריית ירושלים יש אחריות מסוימת לשילוט במאגר וזאת בשל יזום וסלילת שביל האופניים ("שביל סובב ירושלים") המשיק למאגר. השופט מצא כי שביל האופניים נועד לשרת את תושבי ירושלים והסביבה, והביא באופן אקטיבי לגידול ניכר בזרם המטיילים המציפים את המקום, דבר שהטיל עליה חובת ציפייה עצמאית לסיכונים הבטיחותיים הקיימים בסביבת המים.

מנגד, נדחתה התביעה נגד משרד הפנים, רמ"י, רשות הפיתוח וקק"ל, וזאת משום שחוק הסדרת מקומות רחצה אינו חל על מאגר מים עונתי מלאכותי שאינו חוף ים או אגם טבעי כדוגמת הכנרת. כמו כן, הבעלות הפסיבית בקרקע אינה מטילה חבות נזיקית אקטיבית מרגע שהשטח הוחכר כדין ובמלואו לחברת מקורות.

אשם מכריע

על אף מחדלי מקורות והרשויות, בית המשפט הטיל על המנוח אשם תורם גבוה בשיעור של 80%. השופט נימק זאת בכך שהמנוח היה בגיר (בן 19.5), ידע לתכנן את הטיול, הצטייד מראש בבגדים מתאימים לכניסה למים, ובחר להיכנס למים עמוקים מבלי שהיה שחיין טוב די הצורך לחצות את האגם. עדות לכך נמצאה גם בחקירת חברו, שעיד כי טרם כניסתו למים שאל אותו האם הוא יודע לשחות, והמנוח בחר להתעלם מהאזהרה המשתמעת ולהיכנס למרות הכל.

חלוקת הפיצוי

בית המשפט חישב את נזקי העיזבון והתובעים (הפסד השתכרות בשנים אבודות לפי השכר הממוצע לעתיד ולפי שכר מותאם לעבר כתלמיד ישיבה, כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים, והוצאות קבורה וחילוץ) בסכום כולל של 2.1 מליון שקל.

לאחר ניכוי אשם תורם בהיקף של 80% מסכום הפיצויים  הכולל נותר הסכום לפיצוי בסך  425 אלף שקל ובתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% + מע"מ והוצאות חוות דעת בכפוף להצגת אסמכתאות, הועמד סכום הפיצוי על 530 אלף שקל.

לאור חלוקת האחריות בין הגורמים השונים נקבע כי חברת מקורות תישא בעיקר סכום הפיצוי בהיקף של 75% ובסה"כ 397 אלף שקל. המועצה אזורית מטה יהודה תישא במקצת הפיצוי בסך 15% ובסה"כ ב-132 אלף שקל. עיריית תישא אף היא במקצת הפיצוי בהיקף של 10% ובסך הכל ב-53 אלף שקל.

התובעים חויבו בהוצאות משפט לטובת המדינה בסך 10,000 שקל וגם המועצה האזורית מטה יהודה חייבה בהוצאות למדינה בסך 10,000 שקל, משום שבחרה להגיש תביעת צד ג' כנגד משרד הפנים, רמ"י וקק"ל, אשר התביעה נגדן נדחתה לחלוטין.