בצורת – ההשלכות והסכנות
לאורך כל ההיסטוריה נחשבה הבצורת לבעלת השפעה הרסנית על הטבע, על החקלאות ועל החברה האנושית. האם אנו עומדים בפני תקופת בצורת חדשה ?
חודש ינואר השנה יירשם בדפי ההיסטוריה האקלימית שלנו כאחר מחודשי ינואר השחונים ביותר מזה עשרות שנים, וזאת למרות שמבין חודשי השנה בארצנו אמור ינואר להיות אחד מהחודשים הגשומים ביותר, אם לא הגשום ביותר.
התחזית אמנם מבשרת שחודש פברואר העומד בפתח יביא עמו את הגשם (כאשר מאמר זה נכתב עדיין מדובר בתקווה...) אבל גם אם בפברואר תשתנה מעט התמונה הכוללת של החורף עדיין אנחנו עומדים לפני שנת בצורת!
מהי בעצם בצורת? בפשטות ניתן לומר שזו תופעת טבע בה כמות הגשמים פוחתת באזור מסוים בצורה משמעותית ולאורך זמן. ככלל, הגדרת הבצורת משתנה מאזור לאזור, אבל שנה שבה כמות המשקעים פחותה ב- 20%-25% מהכמות הרגילה, מוגדרת כשנת בצורת.
תקופה הרסנית
לאורך כל ההיסטוריה נחשבו שנות הבצורת כשנות אסון. לשנים שכאלה יש השפעה הרסנית הן על הטבע והן על החקלאות. החל מימי קדם עד ימינו גרמה הבצורת לתזוזות אוכלוסייה, ומכאן שהיא היוותה זרז להשפעות פוליטיות ולמלחמות.
בשנות הבצורת לא יכלו תושבי מדבר הנגב ("אזור הישימון") להתקיים עוד ובמאבק על מזון ומים ניסו לפלוש צפונה, לאזור שהוגדר כ"אזור המזרע". ואם נמנע מהם לנוע צפונה על ידי צבאות חזקים הם נעו מערבה. למעשה, זהו אחד מבסיסי התפתחותו ההיסטורית של עמנו, שסיפור הבצורות הנוגע אליו היה מאוד משמעותי.
כולנו זוכרים את סיפורו של אברהם אבינו שעקב בצורת ירד עם בני ביתו מצרימה כמסופר: "ויהי רעב בארץ, וירד אברהם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ". (בראשית, י"ב, י'). לאחר שובו של אברהם, חוזר הסיפור על עצמו בתקופת יעקב אבינו, אשר גם בניו יורדים מצרימה ובעצם מתחילים את תקופת העבדות.
אם כן, ניתן בהחלט לומר שבצורת היא אירוע אקלימי רב חשיבות ובעל השלכות נרחבות על הטבע, החקלאות, הגיאוגרפיה, הפוליטיקה והסכסוכים המדיניים. נזקי הבצורות בעולם גורמים עד היום לרעב נוראי, לתמותת בעלי החיים, להתייבשות הצמחייה, למדבור שטחי מחיה עצומים, לתזוזת עמים, לעימותים פוליטיים ומלחמות.
אנו רואים זאת עד היום באזורנו. מלחמת האזרחים האיומה שהתחוללה בסוריה ובה נרצחו עד עתה יותר מחצי מליון בני אדם ולמעלה משבע מליון איש ברחו לאירופה מקורה בתקופת בצורת קשה באזור המדבר הסורי, הסכסוך שמתפתח בין אתיופיה למצרים על מי הנילוס הכחול מקורו בבצורת, ואלה רק שתי דוגמאות מאירועים שמתרחשים בכל העולם על רקע הבצורת.
המפלס הלאומי
מדינתנו ממוקמת על גבול המדבר, ולנו יש סיבות טובות להיות מוטרדים ומושפעים מהמתרחש בתחום האקלים ומזג האוויר. לא לחינם הפך מפלס המים של הכינרת לסמן לאומי של מצב רוח, כאשר הכינרת מלאה – אזי חשים רובנו בהתרוממות רוח, ואם המפלס יורד אל הקו השחור – גם המצב הרוח הלאומי צונח.
ככלל אנחנו מגדירים בארץ שלושה סוגי בצורת:
בצורת אקלימית: זו מתרחשת כאשר באזור מסוים לא יורד גשם בחורף משך תקופה ארוכה, ממש כשם שארע השנה בכל חודש ינואר. מבחינת ההגדרה הכוללת המרחיבה של בצורת אקלימית – כאשר כמות הגשמים הכוללת פחותה ה 20% מהממוצע.
בצורת חקלאית: לכמות הגשם היורדת יש חשיבות רבה לא רק בכמות אל גם במיקום. יכול להיות שבסיכום כמות הגשם הכללית עשויה להיות אפילו זהה לממוצע, אבל החלק הארי מכמות זו יורד רק בחלק האחרון של החורף, מה שגורם לקמילת היבולים בטרם בוא הגשם – זו הבצורת החקלאית, וככל הנראה זה בדיוק המצב אליו נקלענו עד כה השנה.
בצורת הידרולוגית: זו מתרחשת כאשר כמות הגשם איננה פחותה מהממוצע, אבל יש הפוגות גשמים ארוכות במיוחד בין מטח גשם אחד למשנהו. בשנים שכאלה גם אירועי גשם חזקים, אף חזקים מאוד, אינם מאפשרים למעשה למי הגשמים לחלחל לתוככי האדמה ולהרוות אותה כראוי וכן, להגיע לאקוויפר, דבר העשוי לגרום למיעוט מים זמינים לשאיבה ולהמלחתם.
על סף המדבר
כידוע, ארץ ישראל היא מדינה השוכנת בספר המדבר. המשמעות היא שגבול המדבר עובר ונמצא בתוככי הארץ ממש. למעשה, מחצית משטח המדינה, כל שטח הנגב הוא באקלים מדברי, ממש כמו מדבר סיני או מדבריות ערב.
הנגב שוכן בחלק הצפוני של קווי הרוחב העולמיים אשר בהם מצויים המדבריות. כמות המשקעים השנתית באזורים הללו פחותה מ- 200 מ"מ לשנה וככל שהאזור הוא יותר דרומי הכמות הולכת ופוחתת עד עשרות מ"מ של משקעים בשנה בלבד. זו המציאות השוררת בנגב על כל משמעויותיה לגבי הצומח והחי.
מבחינת האדם והחקלאות יש לזכור עובדות בסיסיות שהיו נכונות מאז ומעולם: חיטה איננה יכולה לצמוח היכן שכמות הגשמים פחותה מ-300 מ"מ לשנה ושעורה אינה צומחת בשטח שיש בו פחות מ- 200 מ"מ גשם. אם כן, במחצית הדרומית של מדינת ישראל, לא ניתן לגדל את הגידולים החקלאיים הבסיסיים הללו בהסתמך על כמות המשקעים הטבעית היורדת שם.
בנוסף לכך יש לנו עוד "מתנות", לדוגמא, שטחו של מדבר יהודה, המוגדר כ"מדבר בצל הגשם", בשל הירידה התלולה בת כ-1200 מטר גובה, שבה צונחים פני הקרקע מגובה של 800-900 מטר בהרי חברון וירושלים ועד ל- 400 מטר מתחת לפני הים באזור ים המלח. ואם לא די בכך, תנאי מדבר למחצה שוררים גם בבקעת הירדן שגם היא נמוכה מאות מטרים מתחת לגובה פני הים.
אם כן, המציאות היא שבשטח המשתרע מעל למחצית המדינה מתקיימים תנאים של חוסר מים המקשים מאוד על קיומה של צמחיה.
תופעת המידבור
ומה לגבי מחצית הארץ הצפונית יותר, בה שורר האקלים הים תיכוני, כמו באזור מטה יהודה וסובב ירושלים?
הממוצע השנתי של הגשמים באזור הים תיכוני מדרום לצפון נע בין 400 מ"מ לשנה ועד לשיא בצפון הארץ סביב 1000 מ"מ לשנה. יש שנים הזוכות לכמויות גשם גדולות יותר ויש אחרות שבהן הגשם אינו מגיע.
מה שמתרחש בשנים השחונות הוא תופעת "מידבור" - המדבר עולה ומטפס צפונה וחודר לתחום האקלים הים תיכוני. בשנים כאלה גידולים שונים המתקיימים בלא קושי בזכות הגשם היורד ממרום, מצליחים להתקיים בקושי או קמלים ומתייבשים ממש כתוצאה מחוסר במים. אלו הן כמובן השנים המוגדרות כשנות בצורת.
8 שנות בצורת
ההיסטוריה של ארץ ישראל רוויה בחששות מפני תקופות בצורת. רק השבוע, כאשר הדרכתי כמורה דרך מבקרים מאמריקה בירושלים העתיקה, הדגשתי בפניהם שאחד השיקולים המרכזיים של דוד המלך בבחירת ירושלים לבירת ממלכתו לא הייתה אלא מעיין הגיחון הנובע בשולי הגבעה עליה נבנתה העיר, זו הידועה היום כעיר דוד. אם יש אספקה שוטפת ורצופה של מים כי אז ניתן להתיישב. ניתן לבנות בית, להקים עיר, לקיים חיים – ללא מים אין חיים.
לא פלא הוא שבירושלים התחילו למדוד את הגשם כבר בשנת 1850 ואילו במנזר בית ג'מאל החלו למדוד אחד המקומות הראשונים בהם התחילו למדוד באופן שיטתי את כמויות הגשם השנתיות כבר בשנת 1867.
על פי המדידות במקומות הללו נמצא שב-150 השנה האחרונות היו בשטח ארץ ישראל אירועי בצורת משמעותיות: פעמיים לפני 1948 וחמש פעמים מאז ועד עתה.
בפעם הראשונה נרשמה בכתובים בצורת בשנים 1887-1890, בפעם השנייה בשנים 1932-1934, בכל פעם נמשכה הבצורת לאורך שלוש שנים רצופות.
לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל התמודדו תושבי ישראל עם בצורת בתקופות הבאות: 1951-1952 / 1956-1962 / 1989-1991 / 1999-2001 / 2004-2011.
אם כן, במאה הקודמת נמשך הרצף הארוך ביותר של שנות בצורת לאורך 6 שנים (1956-1962) ואילו המאה הנוכחית נפתחה כמעט מיד ברצף מבהיל של 8 שנות בצורת רצופות (2004-2011). מה שמסתמן הוא שככל שמתרבים השינויים האקלימיים בעולם כולו, תופעות שנות הבצורת העוקבות זו אחרי זו הולכות ומתעצמות.
למה גורמות השנים הללו?
ראשית - להתעצמות תופעת המדבור, שנית - לפגיעה אנושה בחקלאות במיוחד בצפון הנגב ולפגיעה קשה באקוויפר המים וכמובן במאגר הלאומי – בכינרת וביתר המאגרים שבארץ, שלשית - הבצורת והיובש מהוות זרז לריבוי שריפות
חורף שחון
האופן שבו מתנהל החורף הנוכחי אינו מבשר טובות לאלה מבינינו שמודאגים מכך שתקופת בצורת נוספת ממשמשת ובאה. להלן כמה דוגמאות מכמות הגשמים שירדה עד כה באזורי הארץ השונים בהשוואה לכמות השנתית הממוצעת, וזאת כאשר כבר שני שלישים מהחורף הם מאחורינו.
נתחיל באזורנו בו כמות הגשמים הממוצעת לחורף היא סביב 450 מ"מ. בכן, עד ליום כתיבת כתבה זו ממש ירדו באזורנו: בקיבוץ צובה – 166, במבשרת ציון – 130, בירושלים – 128 מ"מ, בבית ג'ימאל – 120 מ"מ, בקיבוץ צרעה – 131, בקיבוץ נחשון – 170, בקיבוץ גת – 167.
בדרום הארץ, באזורים שם הממוצע פחות מ- 200 מ"מ ואף פחות מזה עומדת כמות הגשם שירדה עד עתה על 10%-25%. במרכז הארץ, שם הממוצע סביב 600 מ"מ, ירדו גשמים בהיקף של כ-30% מהממוצע השנתי, ובצפון הארץ, שם הממוצע עומד על 600-1000 מ"מ ירדו גשמים בהיקף על 10%-25% בלבד.
מכאן אנו למדים שלושה דברים חשובים:
ראשית – לאחר ששני שליש מחודשי החורף כבר מאחורינו, אנחנו רחוקים עד מאוד בכל אזורי הארץ מכמות של שני שלישים של ממטרים.
שנית – גם אם נזכה לגשמים רבים בסוף החורף, הדבר לא יוכל למלא את החסר. צמחיה רבה שנבטה לאחר גשמי סוף דצמבר כבר קמלה או עומדת לקמול.
שלישית – נראה שההשפעה העולמית על האקלים מורגשת יותר ויותר גם באזורנו והמשמעות הצפויה למגינת לבנו היא מידבור מתגבר.
מים מותפלים
והנה, למרות המצב החמור של משק המים בארצנו, עדיין אנו פותחים את הברז וממנו יוצאים מים בשפע, והם מחיים את נפשנו ובעזרתם אנו משקים את צמחי הגינה. וכל זאת בעזרת ההשקעה האדירה שביצעו פרנסי המדינה בתחום ניהול המים.
בזכות מנהיגים רמי קומה ובעלי חזון כמו לוי אשכול ובייגה שוחט, כמחצית ממי השתייה שלנו מקורם בים התיכון, ממפעלי ההתפלה שהוקמו בצמוד לו. כמו כן, מדינת ישראל ניצבת במקום הראשון בעולם כולו בשימוש חוזר במי קולחין – מי ביוב מטוהרים להשקיה בחקלאות, דבר שהביא לכך ששטחי חקלאות נרחבים מבוססים על מים מטוהרים ואינם חוששים מתקופות של בצורת, ובנוסף – יש חיסכון עצום במים ויש גם מניעת בזבוז וזיהום מי הים.
לא לחינם עומדת מדינת ישראל להשקיע בשנים הקרובות כמיליארד שקל בהכשרת שני קווי ביוב חדשים באזורנו, האחד שיחליף את הקו המיושן "מאסף כיסלון" אשר הוקם בשנות ה-80 ומנקז את מי השפכים מאזור ההר הגבוה אל מכון הטיהור בצרעה, והשני, הקו החדש "מאסף עציונה" אשר ינקז את מי השפכים של צור הדסה וביתר עלית למכון טיהור חדש שיוקם ליד קיבוץ נתיב הל"ה. שני קוים אלה יספקו לשטחי החקלאות הנרחבים באזור עדולם שפע של מים מטוהרים שישמשו לגידולים החקלאיים.
ללא ספק מכוני התפלת מי הים בעיקר הצילה את מדינת ישראל ממצוקת מים ומהנזקים העצומים שנגרמו בארץ משנות הבצורת שהתחוללו כאן לכל אורך שנות ההיסטוריה. אבל גם תרומת המים המותפלים לא יכולה להחליף את חשיבות הגשם היורד משמים.
כך אנו חוזים במצוקת המים הקשה של תושבי ממלכת ירדן אשר לה אנו מספקים מאה מיליון קוב מים בשנה מהכינרת, ושומעים על מצוקת המים במצרים, שעשויה להיכנס לקונפליקט חמור עם שכנתה מדרום, אתיופיה, אם זו תבנה בארצה סכר על הנילוס וגם על מצוקת המים הנמשכת בסוריה. לכן, נתפלל שהחורף השחון שאנו חווים יהיה קצר ככל האפשר ובקרוב נוכל לשמוח על שפע של גשמי ברכה שיירדו עלינו ועל כל תושבי המזרח התיכון.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?