הורים וילדים - ניתן להתמודד בהצלחה עם דחייה חברתית
החשש מ"דחייה חברתית" של ילדיהם מדיר שינה מהורים רבים. הבשורה היא שזה יכול להיות אחרת בעזרת טיפול והדרכה מתאימים
החופש הגדול מציב בפני הורים רבים מראה באשר למצב החברתי של ילדיהם. בעקבות כך פונים אלי הורים מודאגים רבים שמדווחים על הסתגרות של הבן או הבת בחדר, כשהם צמודים למחשב ולא מקיימים כל אינטראקציה חברתית במשך חודשיים. זוהי אכן תופעה מדאיגה, שמזכירה את ימי הסגרים של הקורונה, שהייתה תקופה מאתגרת גם ביחס להתנסויות החברתיות.
הורים רבים מודאגים ביחס למצב החברתי של ילדיהם. בקורונה הילדים הבודדים נעשו בודדים יותר. מי שהיה מבודד חברתית לפני הסגרים - רווחתו הנפשית ירדה אף יותר. מי שהתקשה במיומנויות החברתיות טרם משבר הקורונה – התקשה מכיוון ששדה האימונים התפוגג. הצורך ההישרדותי של כל אחד מאתנו הוא להשתייך לקבוצה ולהיות חלק ממנה – תחושת הדחייה היא בדיוק הפוכה מכך, לכן זה כל כך קשה.
רצון לשייכות
בתהליך ההצטרפות לקבוצה קיים מתח בין הצורך בשייכות לבין הצורך בנפרדות. בכל קשר אנושי על מנת שיתקיים נצטרך לוותר על משהו מתוכנו, כמו בקשר סבתא בין שני חבלים, כל אחד מהחבלים צריך להתקצר, על מנת שייווצר הקשר. גם ביצירת קשרים חברתיים נצטרך ללמוד לוותר, לא תמיד נוכל לקבל כול מה שנרצה.
בספרה "דחייה החברתית" כותבת יעל אברהם: "רווחתו הפסיכולוגית של ילד שיש לו חבר אחד טוב, קרובה מאד לזו של מלך הכיתה". כלומר, מספיק חבר טוב אחד כדי שלילד תהיה תחושת שייכות והוא יהיה מרוצה ממצבו החברתי.
ילדים דחויים יחושו תחילה תחושות של אובדן אמון בקבוצת השווים, אחר כך פגיעה בדימוי העצמי, חרדה, תחושה של חוסר מסוגלות, לאחר מכן הילד מפתח רגישות גבוהה לדחייה, ואז מתפתח לעיתים חוסר רצון להגיע לבית הספר, נשירה מהלימודים, ואף כאבים גופניים.
דוגמא לרגישות גבוהה לדחייה: הילד רואה שני ילדים מסתודדים בהפסקה בבית הספר, והוא משוכנע שהם לועגים לו. הרגישות הגבוהה שלו מביאה אותו לפרש את ההסתודדות של שני הילדים כמשהו שקשור אליו וכרוך בדחייה החברתית שהוא חווה, למרות שאולי אין להסתודדות כל קשר אליו. במקרים כאלה אפשר והילד הרגיש לדחייה יגיב באופן תוקפני ואלים.
הטראומה של ההורים
קושי חברתי של הילדים מציף אצל הורים רבים אירועים מהעבר שלהם כילדים, בהם הם חשו לא רצויים ודחויים. זיכרונות אלו נחרטים בעוצמה מרבית, הם חיים בתוכנו, ומפגש עם אירוע דומה שעובר על ילדינו מעיר אותם לחיים והכאב חי מחדש.
הורים רגישים לדחייה יגיעו דרוכים לסיטואציה שבה הילד מתבודד. פעמים רבות הורים אלו יחושו שהמצב החברתי של בנם/בתם לא טוב, בעוד שהילדים עצמם יחושו אחרת ויפרשו באופן שונה את המצב. ילדים שחווים רגישות כזו מצד הוריהם, עלולים לחוש סבל מיותר על כך שמצבם החברתי גורם לאכזבה ותסכול אצל הוריהם.
טיפול משותף
תחושת חרדה היא ביטוי להעברה בין דורית. במסגרת טיפול נבדוק יחדיו של מי הסבל, האם של ההורה או של הילד? וכך נדע עם מי להתחיל לעבוד. לעיתים, ניווכח שקיימת חווית דחייה בין ההורה לילד ועליה נעבוד עם שניהם. המטרה הטיפולית של הדרכת ההורים ושל הטיפול הרגשי לילד, תהיה קטיעת מעגל הרגישות לדחייה.
בחדר הטיפולים נעבוד ביחד על הפרשנויות לחוויות החברתיות השונות, לדוגמא, האם יתכן שהילדים שהסתודדו בהפסקה דיברו על משהו אחר, שלא קשור אלי? כמו כן, נעבוד על הקשר בין ההורה לילד, ונטפל בחוויה של ההורה, שמפרש את החוויות של הילד שלו באמצעות החוויות והטראומות שעברו עליו בילדותו, למרות שהמציאות יכולה להיות שונה. נעלה את המחשבות הללו למודעות.
התגובות הנפוצות של הילד הדחוי יהיו תוקפנות או הימנעות. אנחנו נעבוד על פיתוח שליטה עצמית, כך שהילד לא יזדקק לתוקפנות, וגם נרצה שיתנסה במצבים חברתיים ולא ימנע מהם. ההימנעות גוררת חיזוק תחושת הדחייה.
בדיוק כמו שמומלץ אחרי תאונת דרכים לחזור במהירות האפשרית ולנהוג, ואחרי נפילה מאופניים לחזור ולרכב מהר ככל האפשר, כך גם כאן, רצוי להגיע למפגש החברתי למרות הקושי ולמרות החשש מדחייה.
דחויים ושקופים
יעל אברהם טוענת בספרה כי קיימים שני מצבים של דחייה חברתית: "דחויים" - תלמידים שילדים לא רוצים להיות בחברתם, ו"שקופים" – תלמידים שהנוכחות או ההיעדרות שלהם לא מורגשת בכיתה. בשני במצבים קיים סבל רב וקיימים גורמי סיכון.
למערכת החינוכית קל יותר לסייע ל"שקופים" ולהוציא אותם מהמצב ה"שקוף", לעומת הקושי לסייע ל"דחויים" שנאלצים להתמודד עם תחושת אנטי חברתית.
התמודדות עם דחייה חברתית קלה יחסית בגילאים הצעירים, ואם המשפחה מודעת למצב ותומכת בילד אז זה מאוד יכול לסייע. דחייה חברתית בגיל ההתבגרות תגרום לתחושה רעה בקרב המתבגרים והתמיכה של משפחה אוהבת תהיה פחות משמעותית, בין השאר משום שבגיל ההתבגרות הצורך להשתייך לקבוצת "השווים" עולה כחלק מצורך לייצר נפרדות מההורים.
רצף סיפורי
טראומה הוא אירוע קשה שקפא בזיכרון ואין לו הקשר. כדי למנוע טראומה ננסה ליצור ביחד רצף והקשר לחוויות טראומטיות. במהלך הטיפול במתבגר/ת נבקש לשמוע על אירוע מסוים שבו חוו תחושת דחייה וביחד ננסה לנתח את האירוע ולהבין אותו כחלק מרצף סיפורי, מה קרה לפני? מה קרה אחרי?
נמפה יחד את הסיטואציה החברתית הטראומטית. ננסה לפרק את התחושות. פעמים רבות ניווכח שילדים "דחויים" וגם הוריהם, לא חשים שווים לאחרים, אלא שיש אצלם כל הזמן תנודות בין תחושות של עליונות לתחושות של נחיתות.
במקרים מסוימים נשתמש באמנות (ציור, פיסול, צילום וכיו"ב) ככלי שיאפשר למטופל לחדד את ההבנה שלו לסיטואציה הטראומטית. חלק מהטיפול מוקדש ללימוד הצרכים שלנו ושל האחר. במקביל, נגדיל את סל הכלים של הילד במיומנויות שאינן מילוליות: שפת גוף, קשר עין, אופן עמידה, טון וקצב הדיבור, היגיינה אישית ואופן הלבוש.
נושא חברתי זה והחשש מ"דחייה חברתית" מדיר שינה מהורים רבים אך יש לו פתרון. הבשורה להורים ולילדים היא שזה יכול להיות אחרת בעזרת טיפול והדרכה מתאימים.
נירה גבאי – יועצת חינוכית M.A.
טיפול במתבגרים פסיכותרפיה ממכון אדלר, טיפול זוגי
הנחיית הורים ומנחה למיניות בריאה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?