הורים וילדים: שימוש בזיכרונות ילדות בחדר הטיפול
העיסוק בזיכרונות ילדות הוא מסקרן מרתק ומהווה מטאפורה למציאות המטופלים בהווה, זאת נקודת פתיחה טובה לעבודה רגשית משותפת
בפסיכותרפיה האדלריאנית, המטפלים נעזרים בזיכרונות הילדות של המטופלים, על מנת להכיר את האדם.
זיכרונות מוקדמים הנם סיפורים המכילים בתוכם מראות, מחשבות, סמלים, דימויים, פחדים, שזוכר האדם בדרך כלל עד גיל עשר. הזיכרון המוקדם הוא יצירה חד פעמית של אדם מסוים ברגע מסוים, שמעיד על תחושותיו בהווה. מדובר באירוע יחיד ומבודד מאחרים, ולא בעניין שגרתי שנעשה כל הזמן.
בדומה לבדיקת דם, בה אנו מקבלים מידע על מדדים שונים בגוף האדם, כך גם הזיכרון המוקדם נותן לנו ידע רב על עולם האמונות איתו מסתובב המטופל - מה הוא חושב על עצמו? האם הוא אדם בעל כוונות טובות או רעות? כיצד הוא רואה את העולם סביבו? האם מבחינתו העולם הוא מקום מסוכן או מיטיב? מה היחס שלו לבני האדם? האם ניתן לשתף עימם פעולה או שיש להיזהר ולהתרחק מהם?
כמטפלת, אני רואה בזיכרונות את הכוחות והעוצמות של האדם, שלא תמיד הוא מודע אליהם. ניתן לראות באילו דרכים הוא יוצר לעצמו תחושת שייכות וערך ומכאן לנסח את החוזה הטיפולי שבינינו. הזכרונות מחדדים לי את התשובה למה המטופל זקוק ממני והאם יש לו מערכת בקרה עצמית, כלומר ,האם הוא מסוגל לזהות נורות אדומות במהלך חייו או שהוא מבין זאת רק בדיעבד?
מטופלת שלי שנכנה אותה בשם שירה (שם בדוי), הביאה לחדר הטיפול את הזיכרון הבא:
"אני בת ארבע, יש סולם, מתקן לילדים, בשביל לעשות ספורט, אני זוכרת שביליתי הרבה זמן מאחורי הבית, היו מתקנים לילדים, כמה סולמות וביליתי הרבה זמן על הסולם". שאלתי אותה מה את מרגישה בזיכרון? היא השיבה: שמחה, הרפתקה, ספורטיביות.
שירה, בת 34, עלתה לפני שמונה שנים ממדינות חבר העמים. היא הגיעה אלי לטיפול בשל העובדה שהיא לא מצליחה להחליט במה לעסוק ולא מוצאת את עצמה מבחינת הקמת זוגיות.
אני מזהה בזיכרון את החוזקות והעוצמות של שירה ומשתפת אותה בהן: "את אדם פעיל, אקטיבי, יש דינאמיות בחייך, יש יכולות גופניות טובות - עיסוק בספורט". שירה מהנהנת בהסכמה.
לאחר מכן אני שואלת את שירה: האם יכול להיות שבחיים שלך היום יש דברים שלא כדאי שייעשו בבית, אלא רק מאחוריו? דברים שקשורים בהרפתקה, בשמחה?
שירה מחייכת ומשיבה: "לגמרי, אני באה ממשפחה שכולם בה רופאים: אימא, סבתא, סבתא רבה. תמיד הייתי תלמידה מצטיינת וציפו ממני גם להיות רופאה, זה ממש לא מעניין אותי להיות רופאה. אני יודעת שמאד מעניין אותי לעסוק ביוגה או במחול, אבל אצל ההורים שלי זה לא נחשב, זאת הסיבה שאני לא מצליחה להתקדם מבחינה תעסוקתית, לכן אני עובדת בעבודות מזדמנות ואז אין את הביקורת של אימא".
שירה מצאה פתרון לדילמה שבה היא נתונה בכך שהיא לא בוחרת במה לעסוק, אלא נשארת בתחום התעסוקה הסטודנטיאלית: שמרטפות, מוכרת בחנות שוקולד, מנקה בתים וכיו"ב.
אני ממשיכה ושואלת, מהם הסולמות היום בחייך? שירה משיבה: "זה ברור, יש מה שנחשב בעיני ההורים, ויש מה שמתאים לי, ויש בין שני הדברים התנגשות".
דרך הזיכרון המוקדם היה קל להבין דברים מהותיים לגבי ההתנהלות של שירה, הניצוץ בעיניים שלה כשדיברה על מחול אמר הכול.
שירה בוחרת לא להחליט ואז, אין ביקורת מצד ההורים, אבל הדרך שבה היא נמנעת מלהתקדם היא לא דרך בריאה עבורה.
בטיפול עבדנו על היכולת של שירה להתחבר לרצונות שלה ולהיות שלמה איתם, וזאת באמצעות שאילת שאלות ובדיקה זהירה ועדינה. ואכן, בסיום הטיפול היא נרשמה ללימודים אקדמאיים, נעשתה מורה למחול והגיעה לרווחה בתחום העבודה. גם הוריה הבינו שעדיף שתלמד מחול מאשר שתעבוד בעבודות מזדמנות ועם הזמן קיבלו זאת.
מתוך אלפי זיכרונות שחווינו אנו נוטים לזכור זיכרונות מסוימים, ולא במקרה הזיכרון שעולה בטיפול נושא איתו משמעויות רבות על האדם הזוכר.
האדם המספר את הזיכרון מאמין כי התיאור אכן התרחש במציאות ובזמן שהוא מספר את הזיכרון הוא חווה אותו מחדש: - הוא חווה את המראות, רצף האירועים, המחשבות ועוד… כל אלה מציפים ומעוררים בו רגשות שונים - מכאן אפשר להבין שהזיכרון הוא סובייקטיבי.
המטופל הוא זה שבוחר אילו זיכרונות להביא לחדר הטיפול. במהלך חייו היו רגעים רבים וכל אחד מהם הוא פוטנציאל להיחוות כזיכרון מוקדם, אך הוא בחר לספר את הזכרון המסוים הזה.
יש להדגיש כי אין משמעות לשאלה האם הזכרון התרחש באמת כפי שהאדם מתאר אותו או שהתרחש אחרת במציאות - ההתייחסות היא לאופן ולנאראטיב שהמטופל בחר להביא אל חדר הטיפול. הזיכרון הוא מטאפורה, שדרכה נבין לאן המטופל חותר ומה הוא שואף להשיג בעתיד, ביחס לבעיה או לסוגיה כלשהי המעסיקה אותו בהווה. דרך השימוש בזיכרונות ילדות ניתן להבין דברים שהמטופל לא מודע אליהם, העבודה הזאת מאד מקדמת את הטיפול ומייצרת קשר אחר בחדר.
גם בטיפול זוגי, כשבני זוג משתפים אחד את השני בזכרונות מוקדמים מהילדות, הם יוצרים יחד חוויה חדשה, מקרבת ומשתפת. בתוך חדר הטיפולים נוצרת תחושה של קירבה לילד או לילדה שבני הזוג מספרים עליהם ומכאן נסללת הדרך לאמפתיה ולהבנה עמוקה יותר זה את זו.
העיסוק בזיכרונות ילדות הוא מסקרן מרתק ומהווה מטאפורה למציאות המטופלים בהווה, זאת נקודת פתיחה טובה לעבודה רגשית משותפת.
נירה גבאי – יועצת חינוכית M.A.
פסיכותרפיה ממכון אדלר, מטפלת זוגית, טיפול ב CBT
הנחיית הורים ומנחה למיניות בריאה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?