החולשה של הגנת יתר על הילדים שלנו

הורים יקרים, כאשר תלמדו להפריד בין הדחף לגונן על הילד לבין הצורך שלו להתפתח ולזכות בבטחון עצמי, יהיה לכם קל יותר להעניק לילדיכם את התמיכה שלה הם זקוקים

הורים יקרים, עם הכניסה לשנת הלימודים החדשה במוסדות החינוך חשוב שתבדקו עם עצמכם עד כמה הדחף לגונן על ילדיכם מכתיב את אופן ההתנהלות שלכם, ובמיוחד, עד כמה הדחף הזה באמת מסייע להתפתחותו של הילד ולבריאותו הנפשית והחברתית.

טבע העולם הוא שהורים נוטים לגונן על ילדיהם. יש כאן צורך הישרדותי. אולם, לעתים ההגנה הזאת הופכת להיות מזיקה, בשפה האדלריאנית זה נקרא “הגנת יתר”. במקרים אלה, הנטייה הטבעית לגונן מעבירה מסר לילד שהוא חלש, וחסר יכולת להתמודד בעצמו עם הקשיים בעולם שבחוץ.

מה קורה להורים כשהילד שלהם נחשף לקושי? כיצד הם מגיבים מול בכי בימים הראשונים בכניסה לגן או כאשר הילד רב עם חבר?

האם אתם מהזן של ההורים שאומרים: הילד שלי קיבל כלים בבית להתמודד עם הקושי, יש לו כוחות, אנחנו סומכים עליו, נתמוך בו והוא יתגבר, או שאתם מיד מזנקים כדי לעמוד לצידו, להתעמת עם המורה, לאיים על החבר המציק ולפעול במקומו?

במקצועי כיועצת חינוכית, אני נתקלת באופן תדיר בהורים שרוצים להקל על ילדיהם את החיים. בעבר, הנטייה הזו הייתה הרבה פחות נפוצה.

כמעט מדי יום, אני מתמודדת עם הורים מודאגים שמתקשרים אלי כדי להתערב בדברים שחווה הילד שלהם בחטיבת הביניים ואפילו בתיכון. ההורה המודאג מתאר את התלמיד/ה, כמי שנמצאים בסערת רגשות, בוכים, עצובים וחסרי אונים. פעמים רבות, כשאני מגיעה אל התלמידים הללו אני מגלה תמונה שונה בתכלית: המצב הרגשי הרבה יותר טוב מזה שההורה תיאר, אני מגלה תלמידים שמחים, חברותיים ומשתפי פעולה.

אני לגמרי מבינה את התחושות של ההורים, את החרדה והמצוקה שלהם, אך כדאי לבדוק מתי התחושות האלה תואמות את המציאות, מתי ההתערבות שלהם חיונית ומה התערבות שאינה במקומה משדרת לילדיהם.

נסו להיזכר בגולם שממנו יוצא הפרפר, הוא חווה קשיים ביציאה. בהתחלה הגולם משקיע מאמץ עצום כדי לבקוע את הקליפה הקשה, שבה שהה זמן ממושך. בשלב הזה אין לסייע לו כלל. זה השלב שבו הפרפר מפתח את שריריו. אם נבקע עבורו את הקליפה, הגולם יהפוך לפרפר נכה וחסר יכולת לעוף, כי השרירים שלו לא התפתחו כראוי. אותו הדבר מתרחש בלמידה של ילדינו את העולם שבחוץ.

להורים יש השפעה ענקית על דרכי ההתמודדות שיפתחו ילדיהם מול קשיי החיים. הדרך הטובה ביותר היא לסייע להם לגלות את כוחותיהם, לחזק את האמונה שלהם בעצמם, ולהיות עבורם כתובת לתקשורת פתוחה ומכילה.

בספרו של ד"ר עמירם רביב, "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", הוא מפתח מושג חדש - “חיסון פסיכולוגי". הרעיון מובסס על שיטת החיסון כנגד מחלות שבה מוזרקים לתינוק חיידקים מוחלשים במנות קטנות, כדי שגופו יפתח בהדרגה נוגדנים שילחמו במחלה. זריקת החיסון עלולה לגרום לעלייה בחום הגוף, לעייפות ולתופעות לוואי קלות שייעלמו כעבור מספר ימים. אך התועלת בה רבה: הגוף המחוסן מקנה לילד שנים רבות של בריאות טובה. אותו הדבר מתרחש גם בהתפתחותו הנפשית של הילד – התמודדות עם משבר, קושי, או מצוקה מאפשרת לו לפתח כוחות להתמודדות עם קשיים הרבה יותר גדולים שבהם ייתקל בהמשך חייו.

אני מאמינה בשיטת הטפטפה. כמו שמערכת הטפטפות בגינה נותנות לצמחים מים ודשן באופן איטי וקבוע, כך גם על ההורים להעניק ל"פרחים" שלהם עידוד, אמון, תמיכה וחיזוק – אך לא לעשות במקומם.

אז איך עושים זאת?

הדבר הבסיסי ביותר הוא לבנות תקשורת פתוחה עם הילד שלנו, כדי שהוא יידע שיש לו בבית אוזן קשבת לכל בעיה או שאלה שתטריד אותו, שהוא יכול לשתף אותנו בכל דבר ואנחנו נקשיב ולא נבקר אותו.

הילד צריך ללמוד שהפתרונות מצויים אצלו. הדרך להגיע לכך היא על ידי מודל של שיתוף. בני המשפחה משתפים זה את זה על בסיס יומי, במשהו טוב שקרה להם ובמשהו פחות טוב. רצוי שזה יקרה במהלך ארוחת ערב משותפת. ההורים יתחילו בשיתוף ואז לילדים יהיה קל יותר לחקות אותם.

שיתוף בחוויות אישיות ייעשה בהתאמה לגילאי הילדים ויכולותיהם. ילד בן שלוש לא יבין אם נספר לו על המינוס הגדול שצברנו בבנק אבל יזדהה עם הקושי שלנו לקום בבוקר, עם חוויה של קושי בתקשורת בעבודה או התמודדות עם מאכל לא טעים.

המטרה של השיתוף היא להראות שכולנו חווים מצבים לא נעימים, אבל יש לנו משפחה תומכת ויש לנו יכולת להתמודד עם כעס, עם תסכול ועם קושי. במקום לשאול את ילדינו "איך היה היום בגן?", ולקבל את התשובה השגרתית, "כייף", נספר על עצמנו והם ילמדו לשתף אותנו. נלמד אותם שגם אנחנו לא מושלמים, גם אנו טועים ולכן גם הם יכולים להיות כאלו.

כדאי לזכור, שפעמים רבות, הרצון להגן על הילדים מגיע מהצורך של ההורים להיות משמעותיים עבורם. תבדקו עם עצמכם מהיכן מגיע הדחף לרוץ ולסדר בשביל הילד, לתקן עבורו את העולם שבחוץ, אולי זה בגלל שאתם כילדים לא חוויתם תחושת מוגנות ?

הורים יקרים, כאשר תלמדו להפריד בין הדחף שלכם לגונן על הילד לבין הצורך שלו להתפתח ולזכות בבטחון עצמי, יהיה לכם קל יותר להעניק לילדיכם את התמיכה שלה הם זקוקים כדי להפוך להיות מבוגרים עצמאיים, אחראיים ובעלי דימוי עצמי גבוה.

ולסיכום, כאשר אנחנו מעבירים לילדינו את המסר שמותר לנסות ולטעות בחיים, שמכל טעות לומדים וצומחים, שאנו מאמינים בכוחם להתגבר על הקשיים שהחיים מעמידים בדרכם, אנו מאפשרים להם להפוך למבוגרים תורמים, מפותחים ועצמאיים. זכרו, כדי שהילד יסמוך על כוחותיו, אנחנו ההורים נהיה הטפטפת, שמחזקת אותו במים ובדשן כדי שיהפוך להיות פרח חזק ובטוח בעצמו.

נירה גבאי –יועצת חינוכית M.A.

פסיכותרפיה ממכון אדלר

הנחיית הורים מנחה למיניות בריאה, טיפול זוגי

לשאלות : [email protected]