החורבן שהמיטו הקנאים על העם היהודי
המסקנה העולה מהתוצאות הנוראיות של המרד הגדול היא, שהקיצוניים והקנאים הביאו לרצח אחים המוני ולהתמוטטות ירושלים, ובמבחן ההיסטורי השכל הישר ניצח
מדור לדור אנחנו מספרים לבנינו כי את בית המקדש החריב טיטוס הרשע עם חילות רומי שכבשו את ירושלים ושרפו את המקדש של אלוהי ישראל. לשאלה הפילוסופית העולה במחשבתו של כל יהודי מאמין "איך אלוהי השמים והארץ הכול יכול נתן לבני אדם לשרוף את ביתו?" הגמרא כבר עונה על ידי הקביעה כי בגלל שנאת חינם החריב האל את בית מקדשו, ואכן כל ילד יהודי ידע לספר את הסיפור הידוע על קמצא ובר-קמצא או את הסיפור הפחות ידוע על ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולוס, שבגללם חרב המקדש.
עיון קצת יותר מעמיק בספר ההיסטוריה שנכתב תוך כדי מלחמה זאת (תולדות מלחמות היהודים ברומאים שכתב יוסף בן-מתתיהו הכהן) מגלה להפתעתנו כי דווקא יהודים הם שעמדו בראש החילות שכבשו את ירושלים ושרפו את המקדש. זאת ועוד, חקירת הקשרים בין ההנהגה היהודית להנהגה הרומית, בנוסף למצב הגאו-פוליטי באימפריה הרומית, מגלה לנו סיפור שעולה על כל מה שתדמיינו.
שנת ארבעת הקיסרים – שנת 68-69
שנות השישים לספירה היו שנים של הסתאבות כללית באימפריה הרומית בכלל, וברומא בפרט, בראש האימפריה שלט נירון קיסר. שנים אלו ידועות כשנות שלטון הטירוף של נירון קיסר בהם גם השרפה הגדולה ברומא בשנת 64 והופעותיו של הקיסר כנגן ואמן, תפקיד שלא נחשב למכובד בזמן ההוא בלשון המעטה. עם הידרדרות השלטון המרכזי, הנציבים, האחראים על השלטון המקומי ברחבי האימפריות, עשו בפרובינקיות כרצונם ועשקו את הנתינים, כך קרה גם ביהודה ועושק זה היה מהגורמים המרכזיים לפרוץ מרד היהודים בשנת 66.
הנציב המקומי ביהודה גסיוס פלורס ניסה לדכא את המרד בכוח אולם ניגף בפני המורדים. נירון קיסר שלח מצביא מוערך ממעמד נמוך, ששמו אספסינוס, לדכא את המרד ביהודה בעזרת שלוש לגיונות אורגניים ועוד שלושים אלף לוחמים מצבאות מלכי האזור. (אגריפס היהודי, אנטיוכוס וסומאימוס ההלניים).
סופו של שלטון נירון ברומא היה במרד של גלבה נציב ספרד והתאבדותו של נירון בשלהי שנת 68. שלטונו של גלבה כקיסר האימפריה ארך רק שבעה חודשים והוא נרצח על ידי המשמר הפרטוריאני שהכתיר את האציל מרקוס סלביוס אותו לקיסר תחת גלבה.
אולם הלגיונות הרומיים שהיו בגרמניה והיו נאמנים לגלבה לא קיבלו עליהם את מרקוס אותו כקיסר ופלשו לרומא תוך מלחמה עקובה מדם והכתרה של מנהיגם ויטליוס כקיסר, תחת מרקוס אותו שהתאבד. עם עלותו לשלטון של ויטליוס הוא כונן ברומא משטר טרור מה שקומם נגדו גם את העם וגם את בעלי הכוח הצבאי הן באזור מצרים וסוריה והן באזור הדנובה.
לגיונות שנשלחו לרומא הביסו את ויטליוס והוא הוצא להורג ועל האימפריה הרומית השתלט אספסינוס כקיסר בסוף שנת 69 לספירה. שלטונו של אספסינוס ובניו אחריו במשך שלושים שנה הביאו לרומא תקופת רגיעה שהייתה כה זקוקה לה.
עליית אספסינוס קיסר שהיה ממעמד נמוך ובעזרת הכוח הצבאי שהיה ברשותו וברשות בני בריתו מצריכה עיון ומעוררת שאלות, מה גם שאספסינוס שהה בזמן זה בארץ ישראל ודיכא מרד במשך יותר משנתיים, צבר כוח צבאי משמעותי ובני ברית חשובים כנציב מצרים ומלכי סוריה ואנטיוכיה.
המצב ביהודה בתקופה זו
כאמור אספסינוס נשלח בתחילת שנת 67 לטפל במרד אשר התחולל ביהודה על ידי נירון קיסר. איסוף והתארגנות הצבא הגדול לקח מספר חודשים ואספסינוס התארגן באזור הצפון כשעכו מהווה את הנמל הראשי וקיסריה משמשת כעיר הבירה של פרובינקיית יהודה.
תחילה ביסס אספסינוס את שלטונו בצפון. ישנם ערים יהודיות ומעורבות שפתחו את שעריהן בפני חילות רומי כדוגמת ציפורי וישנם ערים שבחרו להילחם ונכבשו על ידי מכונת המלחמה הרומית בצורה שיטתית. אולם בעוד הצפון נכבש על ידי הרומאים, המורדים התחזקו מאוד ואף החלו לקיים מערך שלטוני באזור ירושלים.
בשנת 68 בעוד נירון קיסר מתאבד והקיסרים מתחלפים ברומא, אספסינוס כובש ומשמיד את רוב הישובים שמסביב לירושלים אולם עוזב את ירושלים עצמה. בשלב זה של המלחמה יש לציין כי גם גרסא, הישוב היהודי שנמצא במרומי הר כיתרון ועל שטחיו הוקמה צור הדסה, נכבש ומושמד. ישובים נוספים שנמצאים בסביבה ואפשר לבקר בהם גם היום הם חירבת עטרי שנמצאת בפארק צרפת ( באזור צפרירים ) שמושמד, ולעומתו ובשכנות לו את כפר ביש שמזוהה עם חירבת בורגין שפתח את שעריו לרומים ולא הושמד.
בשלב זה כאשר רוב היישוב היהודי כבר נכבש על ידי אספסינוס ואנחנו נמצאים לקראת סוף שנת 69 מחליט אספסינוס לחבור לנציב מצריים טיבריוס אלכסנדר ולהכריז על עצמו כקיסר האימפריה למול ויטליוס שמכהן בפועל ומשליט טרור ברומא. לנציב מצרים יש שני לגיונות רומים שמוצבים דרך קבע שם וחוברים לאספסינוס, בנוסף ללגיונות שנמצאים בבלקן ומקבלים בשמחה את הכרזה של אספסינוס ועולים לכבוש את רומא.
בשלב זה אין מלחמה שמתנהלת בין הרומים למורדים שכן יש אינטרס ראשון במעלה לאספסינוס להשאיר את האזור במצב מלחמה מתמשך שכן, כך הוא יכול להיות מפקד של חמש לגיונות רומים ועוד עשרות אלפי חיילים. רק לאחר כיבוש רומא (יש לציין שבכיבוש זה גם נשרף המקדש המפואר שברומא בגבעת הקפיטול) והוצאתו להורג של ויטליוס, אספסינוס יוצא לדרך לכיוון רומא ושולח את טיטוס בנו לסיים את המלאכה ביהודה ולכבוש את ירושלים. את טיטוס מלווה עכשיו טיבריוס אלכסנדר נציב מצריים.
הכול נשאר במשפחה
הממד הנוסף שיש לו השפעה על המהלכים שקורים באזור הוא הקשרים המשפחתיים וקשרי השלטון הרומי עם השלטון היהודי. המלך אגריפס הינו נצר לשושלת החשמונאית, הוא בנו של המלך אגריפס הראשון שהינו נכדם של הורדוס ומרים החשמונאית. מלך יהודי זה שלט על שטח בצפון שבירתו הייתה בניאס, נלחם נגד המורדים לצדו של אספסינוס ולצדו של טיטוס. ניסה ביחד עם אחותו הנסיכה ברניקי לשכנע את המורדים לא למרוד בשלטון ואף כמעט שילם בחייו על ניסיון זה.
יתרה מכך הנסיכה היהודייה ברניקי נצר למשפחת החשמונאים, הייתה המאהבת המוצהרת של טיטוס בנו של אספסינוס. טיטוס אף לקחה עמו לרומא לאחר המרד והבטיח לה את כס הקיסרית אולם לחץ מצד בכירים בשלטון הרומי גרם לו להפר את הבטחתו ולשלחה לממלכתה חזרה (בשנת 79 לפני המלכתו לקיסר).
והקשר של ברניקי אינו מסתיים בכך, הנסיכה הייתה נשואה בצעירותה לאחיו של נציב מצרים טיבריוס אלכסנדר, מרכוס אלכסנדר. ברניקי הושאה למרקוס אלכסנדר בגיל 14 על ידי אביה המלך אגריפס הראשון ואביו של מרכוס, אלכסנדר האלברכוס, מי שהיה המוכס הראשי של מצרים, גם יהודי וגם כוהן. את אחיו, פילון האלכסנדרוני אנחנו מכירים מכתביו הרבים בדבר הפילוסופיה היהודית ופירושיו לתורה. בגיל 16 ברניקי כבר הספיקה להתאלמן ואביה השיא אותה לאחיו, הורדוס מלך כלגיס, לזוג נולדו שני ילדים בטרם גם הורדוס החזיר את נשמתו לבורא וברניקי רק בת 20. (שנת 48)
עשרים שנים מאוחר יותר וברניקי כבר בת ארבעים אולם מתוארת על ידי ההיסטוריון הרומי טקיטוס "בשיא יופייה" והיא וטיטוס שהינו בגיל 27 הופכים לזוג נאהבים. ממקום זה שבו הנסיכה מקושרת הן לבנו של המצביא הרומי, הן למלך אגריפס השני והן לנציב הרומי במצרים, אפשר לדמיין את מערכת הקשרים שהנסיכה היהודית מובילה למינוי אספסינוס כקיסר.
ההיסטוריון הרומי טקיטוס מספר שברניקי פעלה לקדם את הפיכתו של אספסינוס לקיסר בהתלהבות רבה. על פי ההיסטוריון צבי גרץ, "ברניקי ביופייה ובעורמתה הביאה את אלכסנדר לתמוך באספסיאנוס, וזאת על מנת שבבוא היום, לאחר מינויו של אספסיאנוס לקיסר, ימונה בנו טיטוס תחתיו והיא תהיה לקיסרית, שכן טיטוס הבטיח להינשא לה".
ואכן מלאכת המחשבת שהוגה ומוציאה לפועל ברניקי מצליחה. גיסה, נציב מצרים, טיבריוס אלכסנדר חובר אל אחיה, המלך אגריפס ואל אספסינוס המצביא המיועד לקיסרות, וביחד מצליחים להשיג את כס הקיסר. בו בזמן טיטוס נשאר לבלות עוד למעלה משנה עם אהובתו בארץ ישראל שכל שנשאר בידו זה לכבוש את ירושלים המסוכסכת והמדממת ממלחמת אחים ורעב.
התארכות המלחמה ביהודה נראית בקריאה ראשונה לא מובנת, הרי כמה יכלו הכוחות היהודיים הקיצוניים והמסוכסכים בינם לבין עצמם להחזיק מעמד, זאת גם ללא הלחץ האימתני של לגיונות רומא? כשמסתכלים על התמונה האסטרטגית מבחינתו של אספסינוס התשובה מובנת.
השארות הצבא הגדול באזור יהודה והעברת דיווחים על קשיי הלחימה נועדה בראש ובראשונה לשרת את גיוס כוח העתודה של אספסינוס, שהיה אמור לשרת אותו במידה ולא יצליח להשתלט על רומא. אספסינוס לא היה הראשון לנהוג כך, מרקוס אנטוניוס וקליאופטרה נהגו בדיוק באותו אופן בימיו של הקיסר אוגוסטוס והקימו לעצמם קיסרות בדיוק באזור זה עד לקרב אקטיום שבו הובסו, התאבדו, וקיסרות והפכה לאימפריה.
אז מי החריב את בית המקדש בירושלים?
בשנת שבעים מחלק יוסף בן מתתיהו את הכוחות המורדים בירושלים לשלוש קבוצות קיצוניות הנלחמות בינם לבין עצמם. קבוצה אחת בראשותו של אלעזר בן שמעון שהנהיג את הקנאים והתבצר בחצר הפנימית של בית המקדש שנהנה מחומה גבוהה. קבוצה שניה שהתפלגה מהראשונה ונלחמה בה, הונהגה בידי יוחנן מגוש חלב והיא שהתה במתחם הר הבית שהיה נחות מהמתחם שבחצר הפנימית. הקבוצה השלישית הייתה בהנהגתו של שמעון בר-גיורא והיא שלטה שלטון טרור בעיר העליונה והתחתונה.
עיקרו של דבר הקנאים שולטים בעיר ובבית המקדש ומנהיגים שלטון טרור לאזרחים. רעב כבד שורר החל מהשעה שהצדדים הניצים שורפים זה לזה את מצבורי האוכל. וכך מתחילת האביב מתחיל מצור על ירושלים שסופו בשריפת ירושלים ובית המקדש בתחילת חודש אב. אך מי מנהיג את הכוחות הפורצים?
בראש הכוחות הפורצים עומד יהודי – נציב מצרים טיבריוס אלכסנדר הכוהן, לצדו נלחם המלך היהודי נצר למלכי החשמונאים אגריפס השני, ולצדו של טיטוס (בנו של קיסר האימפריה) נמצאת הנסיכה היהודייה ברניקי שגם היא נצר לשושלת החשמונאית. מנגד בתוך ירושלים ובתוך המקדש נמצאים הקנאים שמוכנים להרוג כל יהודי שיעז לצאת מירושלים לברוח על נפשו. אין לי ספק שאם רצו ראשי היהודים למנוע את שריפת ירושלים יכלו לגרום לכך, אולם מקדש ועיר המאכלסים כוחות קיצוניים וקנאים עד כדי מלחמות אחים, רציחות ושאר המעללים והזוועות המתוארים בספרו של יוסף בן מתתיהו, גורמים למנהיגי הפורצים וגם למנהיגי היהודים, לעניות דעתי, לרצות לראות בחורבן המקום הזה.
סופו של הסיפור ידוע, העיר והמקדש נשרפו. החגיגות המפוארות לניצחון על הקנאים בירושלים התקיימו בארמון המלך היהודי, בבניאס היא קיסריה, פיליפי. בחגיגות אלה הוצאו להורג מאות קנאים יהודים שנלקחו בשבי למטרת מלחמות גלדיאטורים. וככלל התמונה העולה מתיאורי סוף המרד היא של ניצחון השכל הישר על הקיצוניים ועל הקנאים הרואים באמונתם דבר חשוב יותר מצו החיים.
סוף דבר
בתקופה בה מתרחשים הדברים קיים מקדש יהודי נוסף במחוז הליופוליס שבמצרים שמנוהל על ידי כוהנים הצאצאים של חניו הרביעי לבית צדוק. כמו כן, בכל עיר שמכבדת את עצמה קיימים מקדשים ובכולם, בשלב זה של ההיסטוריה, מקריבים קורבנות דם לכל סוגי האלוהים.
תוך כמאה שנים בעיקר בזכות הפצת הדת הנוצרית המאמינה באל מופשט מופסקים כל קורבנות הדם בכל המקדשים. במאה השלישית כבר לא שומעים על עבודת האלוהים בצורה של קורבנות דם בכל רחבי האימפריה, ובתחילת המאה הרביעית הנצרות כבר מוכרזת כדת האימפריה.
גם היהדות עוברת רפורמה משמעותית ביותר ומשנה את פניה מקצה אל הקצה בעקבות הרס המקדש, עבודת האל בתפילה במקום קורבנות, המצאת התורה שבעל פה, ביטול הנבואה, החכם במקום הכוהן, שכר ועונש ועולם הבא במקום עולם דטרמיניסטי, לוח שנה ירחי במקום לוח שנה שמשי ועוד דוגמאות רבות.
אפילוג
לפעמים החלום גדול מהתגשמותו.
יש פרשנים הרואים במניעת כניסת משה רבנו לארץ ישראל חסד שעשה עמו האל, שכן תמיד תישאר הארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש הקיימת בדמיונו הוורוד ביותר, ואילו נכנס משה לארץ האם החלום היה מתגשם לו?
ירושלים כל עוד הייתה בידי העם היהודי ובית המקדש היווה את המרכז הדתי שהמכניזם המובנה שלו מוביל לשחיתות, הרי שמי שיכל להתרחק ממנה עשה זאת. לראיה אפשר לקחת את נהירת היהודים לאלכסנדריה, לקרתגו, לבבל ולכול כנפי הרוח.
ברגע שחרבה העיר ועבר מספיק זמן כדי לא לזכור על מה חרבה, הפכה העיר לחלום, למושא לקיבוץ גלויות. והיהדות אימצה בחום את החלום והחלה לחלום על משיח שיגיע על מנת לגאול אותנו. (אין ביהדות אמונה במשיח לפני תקופה זו, דמות המשיח נובעת מהשפעה נוצרית). גם האל הופך פעם ראשונה לנקבה – שכינה שגולה עם ישראל. יש מחכמי הדור שיוצא נגד רעיונות מסוכנים אלה וקובע "תיפח רוחם של מחשבי הקיצים" או קובע כי בית המקדש הבא ירד מהשמיים ולכן אל לבני האדם לבנות אותו, מכולם מגדיל רבי יהודה הנשיא שמנסה אף לבטל את תשעה באב אולם לא מצליח שכן החלום גדול מהחולמים אותו.
בימינו אלה, שבהם ירושלים היא העיר הגדולה ביותר בישראל והיא גדולה יותר ממה שהייתה אי פעם לאורך כל שנות ההיסטוריה, בתקופה שבה מדינת ישראל היא עצמאית, חזקה ושולטת על שטח גדול יותר מכל מה שהיה לפנים, עדיין לא נמצא האיש הגדול שישנה את התפילות הגלותיות המבקשות לבנות את ירושלים, עדיין לא נמצא האיש הגדול שיקרא את נבואת זכריה ויקרא בקול גדול קומו יהודים כי הגיע יום. "כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".
בני גרניט –צור הדסה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?