הכרת תודה כמפתח לחיים בשמחה
שתי הפרשות שלפנינו מוציאות את השנה העומדת להסתיים ומביאות אותנו לשנה הבאה עלינו לטובה עם ההבנה שאנו אחראים על גורלנו ובידנו להשפיע על האופן בו נחווה אותה
פרשות "כי תצא" ו-"כי תבוא" נקראות בזו אחר זו, שבת לאחר שבת. פרשות אלו עשירות במצוות 'לא תעשה' המדגישות אי עשיית רע לזולת ומצוות 'עשה', בבחינת 'סור מרע' ו-'עשה טוב'.
"כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה" – הפרשה נפתחת בלשון יחיד למרות שברור כי מדובר ביציאה קולקטיבית למלחמה. אומנם, ניתן להסיק מכך שיציאתו של העם למלחמה כאיש אחד בלב אחד הינה חיונית, אולם גם ניתן להבין מכך כי משה ממשיך בקו שנהג בו לכל אורך ספר "דברים" – לצד הדרכת העם הוא מדריך במקביל את האדם הפרטי, לדורי דורות.
מלחמתו הפנימית של האדם היא בהתמודדות עם אנוכיותו, גאוותו וחרדותיו - ולמעשה נדרש מאיתנו לצאת למלחמה כנגד האגו והשליליות שבחיינו. עצם המודעות לחסמים שבנפשנו היא מעלה גדולה. נדרשת תעוזה רבה בכדי לצאת למלחמה פנימית זו, כיוון שלא פעם האגו משתמש בתחבולות כדי לשלוט באדם; הוא נוטע בנו תחושה שאנו צודקים וגורם לנו לחשוב שהתבצרות בעמדנו היא הנכונה עבורנו.
הקבלה היהודית מדגישה שתפיסת המציאות בעיניים אנושיות היא לרוב חד צדדית, שיפוטית ומצומצמת. אי לכך אומר הכתוב על מי שהחליט לצאת למלחמה פנימית זו "וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ" – עצם הבחירה להתמודד עם כוחות הנפש המגבילים ולצאת כנגדם תביא לניצחון.
הפרשה הבאה מבהירה מהו השלב הבא - "וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ" (כו, א) - לאחר שהאדם יצר מודעות כנגד התכונות השליליות המאפיינות אותו ובחר להתמודד איתן ולצאת כנגדן, בפרשת "כי תבוא" מתקבלת הדרכה כיצד להביא לשינוי במציאות חייו, להשפיע על אישיותו ולהוסיף טוב לעולם - באמצעות הכרת תודה, נתינה לאחר ובחירה בשמחה כדרך חיים. מצוות אלו שזורות זו בזו ומשפיעות זו על זו.
הפרשה פותחת במצוות ביכורים, אשר נכנסת לתוקף עם הכניסה לארץ: "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה..." (כו,ב) ומטרתה ללמד את האדם מהי הכרת תודה, מה משמעותה המעשית ומה מעלותיה. מביאי הביכורים מודים על היציאה ממצרים, הזכות לחיות ב"אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (כו,ט) ועל ההנאה מהפירות ומהשפע.
התורה מפרטת מה נוסח הדברים שעל הפרט לומר בעת קיום מצוות הביכורים, כדי ללמד את האדם שלא יחסוך במילים כדי להביע ולהכיר תודה. בפרשתנו מובא גם ההסבר להכרת תודה - "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה'" (כו, יא) - אדם שהכרת תודה הינה חלק מאורח חייו אינו עסוק בציפייה למשהו שיגיע בעתיד ויגרום לו לאושר, אלא רואה את הטוב שישנו סביבו ברגע זה, ועל כן נהנה ושמח בחלקו כעת.
הסבר זה עולה בקנה אחד עם מחקרים שנעשו בשנים האחרונות בהם נמצא כי הכרת תודה מהווה את אחד הגורמים החשובים בבריאות הנפשית והפיזית של האדם. הכרת תודה מידי יום עשויה לתרום רבות לתחושה חיובית, ליצירת חיבורים חברתיים והיא הגורם השני בעוצמתו לניבוי אושר. יש לציין כי למרות שהכרת תודה היא כביכול מעשה פשוט ומובן מאליו, היא אינה רגש שנולדים איתו אלא היא מיומנות שנרכשת על ידי חינוך, הדרכה ובעיקר דוגמה אישית של הורים ומבוגרים משמעותיים, עד שהיא הופכת להיות חלק מארסנל התכונות המאפיינות את האדם.
תכונות נוספות שהתורה מבקשת מהאדם להטביע בנפשו הן: רגישות לאחר, נדיבות ועזרה לזולת – "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ... וְנָתַתָּ לַלֵּוִי, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂבֵעוּ" (כו,יב) חוקרים מאוניברסיטת הרווארד מצאו כי נתינה לאחר, עשייה למען הכלל והוצאת כספים עבור מטרות חברתיות מקדמות תחושת אושר. מסקנות אלו משקפות את התפיסה היהודית והקבלית אשר רואה בנתינה מפתח לאהבת חינם, מענה לצורך של הנשמה ועל כן בסיס לתחושת אושר ארוכת טווח.
בהמשך הפרשה מתואר טקס ברכות וקללות שיש לעשות בהר גריזים ובהר עיבל לאחר כניסת העם לארץ. ובמסגרתו נאמר "וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה... תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב" (כח, מה-מז). התורה מדגישה כי ישנה חשיבות אדירה לעשיית כל מעשינו ופעולותינו מתוך שמחה וטוב לבב.
כאשר שאלו את הגאון מוילנה מה המצווה הכי קשה לביצוע? - השיב: "להיות בשמחה". שמחה היא החלטה, תהליך אקטיבי שאנו צריכים ליצור. שמחה הינה תכונה המאפיינת תינוקות וילדים רכים אולם דווקא לאורך השנים היא הולכת ומתמעטת. ככל שאנו מתבגרים אנו מתקשים לזכור כיצד לשמוח מבלי להיעזר באמצעים חיצוניים או להתבלבל בין עונג והוללות לשמחה. אין צורך במחקרים הרבים הקיימים כדי לחוש על בשרנו שעצבות מונעת מהאדם פעלתנות, יצירתיות ומביאה לתשישות הגוף והנפש.
על פי התפיסה היהודית הכרת תודה, נתינה לאחר ועשיית פעולותינו מתוך שמחה הן מיומנויות נרכשות וחיוניות, השזורות זו בזו ומעצימות זו את זו. הן מהוות בסיס להענקת שפע לאדם על ידי בוראו, מיטיבות עם נפשו ורוחו של האדם, ובעלות השפעה על זולתנו.
פרשות "כי תצא" ו-"כי תבוא" הנאמרות במהלך חודש אלול, מוציאות את השנה העומדת להסתיים ומביאות אותנו לשנה הבאה עלינו לטובה עם ההבנה שאנו אחראים על גורלנו ובידנו להשפיע על האופן בו נחווה אותה.
תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה (מתוך הפיוט "אחות קטנה" של רבי אברהם גירונדי, ספרד המאה ה-13)
שבת שלום
המדור מוקדש לזכרו של אבי אלי קדושאי ז"ל
שרונה קדושאי בר-נס, M.A יעוץ חינוכי, MBA מינהל עסקים
יעוץ וליווי מנהלים, מנחה לפיתוח מקצועי
הדרכת הורים, "רימון" מרכז מומחים לטיפול בילד ובמשפחה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?