הלוחש לגרוטאות

מעל 3000 (!) פסלי ברזל בגדלים שונים פזורים בחצר הנחלה של ניסים לוי ממושב צפרירים, שהחל את דרכו האמנותית כילד שאסף גרוטאות מברזל ולא למד אמנות מעולם. בגלריה של מרכז האמנויות האזורי יד חריף החליטו שהגיע הזמן להקדיש לאמנות שלו תערוכה מיוחדת

לניסים לוי יש חיוך מבויש של נער בן 71 , שממשיך להשתעשע באיסוף גרוטאות מברזל, כאילו לא עברו 60 שנים מאז שהתחיל בכך. בעשרים השנה האחרונות הוא הפיח חיים חדשים בגרוטאות המתכת ובעבודת חרשות ברזל מרשימה ומפליאה, הפך אותן לפסלים סביבתיים.

הוא עלה לארץ מעירק ב- 1951 כילד בן 10 , למשפחת סוחרים בתאנים ובבדים. המשפחה נשלחה למעברה בבית שמש. בבית דיברו ארמית וההורים עסקו באומנות, אביו אהב לגלף בעץ, ואימו תפרה שמלות מרהיבות.

הניסיון שלו במערכת החינוך של שנות ה- 50 , היה מר למדי. "חילקו אותנו אז בבית הספר העיוני, לפי הגובה ומכיוון שהייתי גבוה, קבעו שאלמד בכיתה ו'...", הוא מספר, "אבל לא ידעתי עברית, אז עשיתי את כיתה ו' במשך ארבע שנים...אחר כך שלחו אותי ללמוד מקצוע. למדתי מסגרות ועבדתי בזה שלוש שנים כנער".

ניסים מספר על עצמו, שכבר כילד, הייתה לו משיכה אדיר לגרוטאות. "מהמעברה עברנו לשיכון בבית שמש. הבניין שלנו עמד על עמודים ואני הייתי מסתובב כל היום וסוחב שילדות של מיטות, ארונות וארגזים וגרוטאות ברזל אחרות. מילאתי את החלל שמתחת לבניין בהר ענק של גרוטאות ברזל...".

את אזור מטה יהודה פגש ניסים בשירותו הצבאי. "שירתתי כנהג תובלה והסעתי המון חיילים לאזור עדולם. ממש התאהבתי במקום וקיוויתי שכשאתחתן, אשתי תסכים לגור במקום כזה".

תקוותיו של ניסים התגשמו, ולאחר נישואיו, בשנת 1966 , הגיע הזוג הצעיר להתגורר בצפרירים. "זה היה שמונה שנים אחרי שהיישוב הוקם", הוא נזכר, "החקלאות הייתה קשה, הצנע הכביד, אנשים פשוט נטשו פה הכל וברחו. המושב היה מוזנח ונטוש. הסתכלו עלינו כמו על משוגעים כשרצינו לעבור לפה...".

הזוג לוי שינס מותניים והתחיל לעבוד. "עסקתי הרבה שנים בחקלאות, גידלתי מטעי נשירים ושלחין והיה לי לול גדול. למעשה, עד היום אני מחזיק לול של 500 מטילות והוא מפרנס אותי בכבוד ואני שמח שאני עוד יכול לעבוד בחקלאות ולהיות היחיד שעוד עוסק בזה".

בשנת 79 ניסתה משפחת לוי את מזלה בעסקים בארה"ב, אבל חזרה הביתה עם הזנב בין הרגליים, כשהבינה, כמו שניסים מדגיש, ש"הכסף לא מתגלגל שם ברחובות".

נאמנים לדרך החשיבה החיובית שלהם, גם מההתנסות הקשה בארה"ב הם הצליחו להוציא משהו חיובי. “דבר אחד טוב שיצא לנו מזה", אומר ניסים, "היה שאשתי למדה שם ספרות ואתה יודע איך הלימודים בארצות הברית רציניים!".

בשובם ארצה, פתחו השניים מספרה בבית שמש. ניסים עסק בלוגיסטיקה ובתפעול של המקום ובמקביל המשיך בעבודתו כחקלאי. "לקח לנו כמעט 20 שנה להבין שאפשר לחזור הביתה לצפרירים. בשנת 2000 שיפצתי בית אימון ליד הבית, צבעתי אותו בירוק ופתחנו שם את המספרה של אשתי".

במקביל, לא הפסיק ניסים במשך כל הזמן להמשיך ולאסוף גרוטאות, שהמשיכו והצטברו על המסלעה שבגבול נחלתו. "עם המעבר למספרה בצפרירים, ירדה לי מהראש הלוגיסטיקה המורכבת ופתאום התפנה לי זמן. החלטתי לחזור לאהבה שלי, לגרוטאות המתכת ולהתחיל וליצור מהן. התחלתי להשתולל ולמלא את החצר בפסלים, שיהיה לי נעים בעיניים כשאני הולך לעבוד בלול...".

ניסים אומר שהשיטה שלו די פשוטה. הוא התחיל בחצר הקדמית של הבית שלו, קנה קצת ציוד והתחיל להרכיב פסלים מברזל וגם מאבן. עכשיו, כבר יש לו בכל רחבי הנחלה הענקית, מעל 3000 (!!) פסלי ברזל בגדלים שונים. "אני שוקל להתחיל עם קומה שנייה" הוא מחייך.

דמויות בראש

"עולות לי כל מיני דמויות בראש", הוא מסביר, "כשאני מביא את הגרוטאות אני מפרק אותן וממיין אותן ככה שהן מסודרות. אחר כך, עם הדמות בראש, אני מסתובב בין הערמות ורואה איזה חלק מכל גרוטאה יכול להתאים למה שאני מדמיין. אני משתמש בחלקים מקוריים מתוך הגרוטאות ועל רבים מהם אני לא עושה מניפולציה, אלא פשוט משתמש בהם כמו שהם. לאחרים אני יכול להעניק צורה חדשה, לנסר, לחתוך ולכופף. לא למדתי מעולם אמנות ואני לא עושה שרטוטים ותכניות. אני מצייר עם גיר על הברזל, את מה שעולה לי בראש וחותך ואני מרכיב חלקים אחד לשני על ידי ריתוך, עד שמתקבלת הדמות שאני מדמיין".

"בניתי סדנה קטנה בלול וכשאני עובד שם אני הולך וחוזר, וכל פעם עוצר ומכופף עוד משהו, מרתך עוד חלק וחותך עוד חתיכה. בסוף יום העבודה בלול אני גם מניח את הכלים. לא ממשיך. נותן לנוח. אבל אף פעם לא הפסקתי פסל באמצע. כל פסל שהתחלתי, גם אם הוא קיבל כיוונים מפתיעים, השלמתי אותו בצורה שהשביעה את רצוני".

את הפסלים הוא מפזר באקראי בחצר. יש לו גם פינת הדרכה שבה, על שולחן קטן, הוא מדגים כיצד ניתן לבנות פסל מגרוטאות לקבוצות של תלמידים. הוא גם מוכר את הפסלים אבל להציג בתערוכות, "את זה" הוא אומר, "אני לא אוהב לעשות הרבה".

סגירת מעגל

לימור אליאס-סינואני, אוצרת הגלריה ביד חריף, התאהבה בעבודות של ניסים לוי ובאישיותו הכובשת, כשעובדי יד חריף ביקרו אצלו בסדנה, בסוף השנה שעברה, כחלק מאירועי סיום השנה שלהם.

"מיד ידעתי שאני הולכת להציג את ניסים ואת העבודות בחלל הגלריה ביד חריף" היא אומרת. "אנחנו נכנסים לפורמט של שלוש תערוכות בשנה, כשהמטרה היא לתת במה משותפת לאמנים ואמירה אמנותית לאזור. פותחים עם אמן יוצר, אחר כך אימפרוביזציה של אמנים על אובייקט, כמו שעשינו עם המטריות ולסיום – תערוכת סיכום שנה".

"במקרה של ניסים", אומרת לימור, "היה לי מאד קשה כי לא יכולתי לבחור בין מאות העבודות הנפלאות, ממש השתגעתי, חזרתי ובאתי והחלפתי, עד שקבעתי את הרשימה. מהרגע שידעתי אילו עבודות יכנסו לתערוכה, כבר, כל החלל ישב לי בראש וראיתי איפה ואיך יונח כל פסל".

ניסים אומר שבשבילו, התערוכה ביד חריף בצרעה, היא מעין סגירת מעגל. "כילדים במעברה בבית שמש היינו תמיד מסתכלים על צרעה, זו שמעבר לוואדי, והיא תמיד נתפסה בעינינו כמין מקום רחוק וקשה להשגה. מין משהו שקשה להגיע אליו, שהפערים בייננו גדולים מדי מבחינה תרבותית ומנטאלית. לכן עכשיו, אני כאילו הילד מהמעברה ש"עשה את זה" ומציג בצרעה וזה גורם לי הרבה נחת".

ביום רביעי כאמור ( 12.9 ), נפתחה בגלריה ביד חריף התערוכה המרתקת של ניסים לוי והיא תוצג במקום במשך כשלושה חודשים.

מומלץ להגיע ולהתרשם, אבל אפילו יותר מכך, מומלץ להגיע לבית של ניסים לוי בצפרירים, ל"חצר של סבא", כך היא נקראת, להתבשם ביפי המקום, לראות את הבית הוורוד והמיוחד של ניסים, את שכנתו, המספרה הירוקה, את הסדנה, הלול, המסלעה ובעיקר את אלפי הפסלים המרתקים, המפתיעים ומלאי ההומור של ניסים, המכסים את הדשא והחצר שבמשק. ניסים מזמין אתכם. תיהנו !