הסיפור של "דרך בורמה"
לא פחות משישה טוענים לכתר גילוי הציר שהתפרסם בשם "דרך בורמה" והביא להכרעה ההיסטורית שאפשרה לפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה במלחמת העצמאות. מי מהם אכן זכאי לתואר?
דגם ג'יפ במעלה הסרפנטינות
האימרה הידועה גורסת כי "להצלחה אבות רבות ואילו הכשלון יתום". כאשר מדובר באירוע בעל חשיבות רבה שלו נלווית הילה של הצלחה היסטורית עוד עולה המתח בין הטוענים לכתר. והדברים תקפים בהחלט גם לאירועים שקשורים במלחמות ישראל בכלל ובמלחמת העצמאות בפרט.
דוגמא לאירוע סמלי אך שנקשרה לו הצלחה משמעותית היא סיפור השבתת הטנק הסורי בשערי קיבוץ דגניה. מלחמת הגבורה של לוחמי דגניה א' בכוח של הצבא הסורי שפלש לעמק הירדן זוכה לדגש מיוחד על רקע העובדה שהם היו כה דלים בכוח אדם, בנשק ובתחמושת ולמרות זאת סיכנו את חייהם כדי לעצור את תנועת המשוריינים הסורים.
כדי להבין במה מדובר יש לציין כי הטנקים הסוריים היו מדגם רנו 35, דגם קטן ששימש את הצבא הצרפתי בשנים שלפני מלחמת העולם השניה, מצויד בתותח 37 מ"מ עם טווח של 500 מטר בלבד וללא מערכות קשר. מיותר לציין כי הטנק הזה ניגף לחלוטין בפני השריון הנאצי במלחמת העולם השניה, שהיה משוכלל ממנו הרבה יותר. בסך הכל עמדה לרשות הכוח הסורי הפולש פלוגת טנקים ובקרב בדגניה השתתפו כמה מהם. בקרב נפגעו חמישה טנקים מתוכם נותרו בשדה הקרב שלושה טנקים, שאחד מהם הצליח לפרוץ את קווי העמדות של הקיבוץ ואז הצליחו הלוחמים להשבית אותו.
מי שחקר את הנושא לעומק היה הסופר אסף ענברי (מחבר הספר "הביתה" על קיבוץ אפיקים) וממצאיו מופיעים בספרו "הטנק". ענברי מצביע על חמישה הטוענים לכתר, שכל אחד מהם מתהדר ומשוכנע בכך שהוא הוא שנטרל את הטנק הסורי הפולש. האחד, בפגז אנטי טנקי ממטול פיא"ט, שני – בבקבוק מולוטוב, שלישי שקפץ על הטנק ושלשל לתוכו רימון יד וכן הלאה. כל אחד מהחמישה אכן היה משוכנע שהוא הוא הגיבור שעצר במו ידיו את הסתערות הצבא הסורי על ישראל.
יש לציין כי חוקרים של חיל החימוש שבדקו את הטנק קבעו כי "הבדיקה העלתה שבטנק השרוף נמצאה חדירה בליסטית אחת בצריח, אחת בצריחון המפקד, ורסס היקפי מתחת לאזור הפגיעה ... נגרמו ממטען חלול ... ממדי הרסס ההיקפי, צורתו ועובי השריון הנחדר, מתאימים לפצצת מטול פיא"ט". עם זאת, הדיון בעניין לא הסתיים משום שיש הטוענים כי זווית הפגיעה של הפיאט בטנק אינה מתאימה לתנאי הקרב שהתנהל.
כאמור, המאבק על תהילת ההצלחה בעצירת הטנק הסורי איננו היחידי. מאבק דומה התנהל במשך עשרות שנים על זהות מי שגילו את ציר "דרך בורמה", אשר הצליחה לחלץ את תושבי ירושלים העברית מרעב וצמא ואת כוחות הלחימה בעיר ממחסור חמור בנשק ובתחמושת.
המלחמה בעיצומה
לפני שנעבור לתיאור האופן שבו התגלתה דרך בורמה קצת נתונים על המצב שהיה בארץ ביום הכרזת המדינה, ב- 14.5.48, ה' באייר תש"ח. ביום שלאחר הכרזת העצמאות, ב- 15.5.48, עזבו הבריטים את הארץ ואליה פלשו מיד חמשת צבאות ערב סדירים: הצבא המצרי, הלגיון הירדני, הצבא הסורי, הצבא העיראקי והצבא הלבנוני.
אולם המלחמה בשלב זה כבר הייתה בעיצומה, כאשר היא החלה בפועל מיד לאחר החלטת האומות המאוחדות, בכ"ט בנובמבר (29 בנובמבר 1947) להקצות שטח בארץ ישראל למדינה היהודית, וזאת כחלק מההתחייבות של הבריטים ליהודים במסגרת הצהרת בלפור ולנוכח מוראות השואה.
היהודים אימצו את החלטת האומות המאוחדות ואילו הציבור הערבי בארץ ישראל בהנהגתו של המופתי דחה אותה מכל וכל, יצא למלחמה כנגד הישוב היהודי בארץ וקרא לערבים כולם להצטרף אליהם ולהשמיד את מדינת ישראל לפני שזו תספיק לקום.
המלחמה שניהלו הכוחות הערביים בחודשים שבין נובמבר 1947 למאי 1948 התמקדו בצירי התנועה שדרכם הגיעה האספקה לישובים העבריים ובראשם – ירושלים העברית.
דגם משאית במעלה תאנים
שיירות בדרך לירושלים
הערבים היו נחושים לכבוש את ירושלים העברית, על מאה אלף תושביה, ובכך יגיע קיצה של המדינה היהודית שעדיין לא קמה. חלק מאסטרטגיה זו היה לחסום את צינור האספקה מהשפלה, הכביש היחיד שהוביל לירושלים, והלוחמים הערביים שהיו מאורגנים במספר קבוצות לחימה התפרסו ביישובים ערביים לאורך הדרך למן שער הגיא (באב אל וואד) ועד לקסטל, והשתמשו בהם כבסיסים מהם יצאו להכות בתנועת כלי הרכב היהודים. הם עשו זאת בהצלחה והדבר גרם למצוקה הולכת וגוברת בקרב היישוב היהודי בירושלים.
בתגובה לחסימת הצירים אירגנו כוחות "ההגנה" (צה"ל עדיין לא היה קיים) שיירות אספקה, שהיו מבוססות על כלים משוריינים מאולתרים ומשאיות מאובטחות על ידי הלוחמים, "מלווי השיירות". במשך ארבעה חודשים ניסו השיירות לנוע לכיוון היישובים הנצורים בכל רחבי הארץ ובמיוחד בדרך העולה לירושלים ושילמו במחיר כבד מאוד בלוחמים ובציוד.
בחודש מרץ 1948, אחרי ארבעה חודשים שבהן נשלחו שיירות ליישובים שבמצור, ספגה האסטרטגיה הזו שלושה כישלונות מרים: שיירת נבי דניאל בגוש עציון, שיירת יחיעם בגליל המערבי ושיירת חולדה שהייתה מיועדת לירושלים כולן ספגו אבידות כבדות וקרסו מול הערבים. הכישלונות הובילו את היישוב היהודי לתחושות קשות ביותר.
בעקבות זאת שינה הפיקוד את מדיניותו והחליט להתנהל באמצעות כיבוש השטחים והכפרים השולטים על הכבישים. שבוע לאחר מכן יצא לפועל מבצע "נחשון" ששם למטרה לכבוש את היישובים הערביים לאורך הציר העולה לירושלים ובכך למנוע בסיסי פעולה מהכוחות הערביים הלוחמים. מבצע נחשון הצליח לפתוח את הדרך לירושלים באופן חלקי ואיפשר לשיירות אספקה להגיע לעיר הנצורה במהלך אפריל-מאי 1948.
חסימה באזור לטרון
ב- 15 למאי, יום לאחר הכרזת המדינה, פלשו לארץ הצבאות הסדירים של מצרים, עבר הירדן, עירק, סוריה ולבנון, והלגיון העבר ירדני השתלט על מרחב לטרון כולל תחנת המשטרה השולטת על הכביש לירושלים. כך נחסמה באופן מלא כל אפשרות להגיע לירושלים בכל דרך שהיא. מנהיג האומה באותה עת, דוד בן גוריון, האמין כי אם ירושלים תיפול בידי האויב – מדינת ישראל לא תוכל לקום.
כדי להציל את ירושלים ולפתוח את הכביש הוקמה תוך ימים אחדים חטיבה חדשה, חטיבה שבע (שנוספה לשש חטיבות ההגנה הקיימות לבד משלוש חטיבות הפלמ"ח). לוחמי החטיבה גויסו ממקורות מגוונים: יוצאי הצבא הבריטי, מתנדבי חוץ לארץ, עולים חדשים ברובם ניצולי שואה, אנשי "ההגנה" והפלמ"ח.
בתוך ימים ספורים למן הקמת המדינה, יצאה החטיבה לקרב הראשון, קרב בן נון א', ב- 25 למאי 48, קרב שהסתיים בתבוסה קשה ובכמות נפגעים גדולה מאוד. חמישה ימים לאחר מכן, יצאה החטיבה לקרב בן נון ב', שגם בו ניגפה בפני חיילי הלגיון. בשני הקרבות הללו היו לחטיבה יותר מ-120 הרוגים וששה שבויים. למעשה, החטיבה נפגעה כה קשה עד שלא ניתן היה לשלוח אותה לקרב נוסף.
דוד בן גוריון החרד לגורל ירושלים הנצורה והמורעבת ולגורל המדינה שזה עתה הכריז עליה, דרש להמשיך בנסיון לפרוץ את הדרך לירושלים. מטה ההגנה החליט לנסות ולכבוש את לטרון בעזרת חטיבות הפלמ"ח הראל ויפתח.
כשבועיים לאחר הכשלון של קרב בן נון ב', ב-8 ליוני, יצאו שתי החטיבות הללו לקרב השלישי, מבצע "יורם" שגם הוא הסתיים בכישלון, כאשר מספר ההרוגים והפצועים בשלושת הקרבות הגיע לממדים מבהילים. בן גוריון לא ויתר ודרש מיגאל אלון, מפקד הפלמ"ח לצאת לקרב רביעי, אך זה סרב והודיע שהתגלתה דרך חלופית לירושלים ומספיק ודי להקיז את דם חיילנו על משימה שהוכחה כבלתי אפשרית.
ציר עוקף לטרון
יגאל אלון הצביע על נתיב שהתגלה ימים ספורים קודם לקרב בן נון הראשון, ב- 21 למאי 48. הנתיב שייעשה מאוחר יותר לדרך בורמה, שבזכותה תינצל ירושלים. הדרך שימשה כעורק החיים לירושלים משך חצי שנה תמימה, למן מחצית יוני 48 ועד כמעט למחצית דצמבר 48, עת נפתח "כביש הגבורה" לירושלים שנסלל בעצם ימי המלחמה. ברור שגילוי הדרך החלופית היווה תרומה אדירה להכרזת העצמאות ונשאלת השאלה – מי באמת גילה אותה ובאילו נסיבות.
כמובן שגם כאן, כמו סיפורי גבורה רבים אחרים, יש יותר מטוען אחד לכתר. למעשה, יש שישה (!) טוענים לכתר, חלקם זכורים ומוכרים יותר ממלחמת השחרור, חלקם פחות, ואלו הם:
בן דונקלמן – קצין מטה בחטיבת הראל
אריה עמית טפר - סייר פלמ"ח מחטיבת הראל
עמוס חורב וגבריאל רפפורט – מהגדוד הששי של הפלמ"ח
אליהו סלע (רעננה) ואברהם חן - מפקדים בחטיבת הראל.
שלמה שמיר – מפקד חטיבה 7.
משה אשד – קצין מודיעין
נתחיל לבחון את הדברים שלא לפי סדר הנפשות המופיעות למעלה, אלא לפי התאריכים שבהם הם עשו מעשה, מהמוקדם אל המאוחר.
הנסיון המוקדם
בן דונקלמן, לוחם מח"ל מקנדה, שימש קצין מטה בחטיבת הראל שישבה בקרית ענבים. בלילה של 20-21 במאי, הוא יצא בכיוון השפלה בנסיון לגלות ציר מעבר, אבל עשה רק חלק מן הדרך ולבסוף נחסם על ידי הכוחות הערבים, ולכן נסיון זה לא יכול להיחשב כגילוי הדרך כולה.
חוליית טפר
אריה טפר, בן קיבוץ יגור וסייר פלמ"ח, היה חלק מכוח חטיבת "הראל" שנלחמה על הדרך לירושלים, והיה מוצב בקריית ענבים. לאחר שהוא התבשר בבשורת איוב שאחיו נהרג בקרב הוא פנה למפקד החטיבה, יצחק רבין, וביקש לצאת לחופשה כדי להגיע לאמו ולנחם אותה. הדרך לכיוון השפלה הייתה כמובן חסומה על ידי הערבים, ורבין ככל הנראה ידע על הניסיון של דונקלמן שנכשל בלילה הקודם, אך הוא סמך על יכולת הניווט של טפר והקצה לו שני מלווים נוספים.
בלילה של 21-22 במאי, בעוד כוחות חטיבת שבע מתארגנים לקרב בן נון הראשון לכיבוש לטרון, יצאו אריה טפר, יאיר מונדלוק ושלמה בן שלום מבסיסם בקריית ענבים, הוסעו עד למוצב "המשאבות התחתונות" שם נפרדו מחבריהם וקבלו את ברכת הדרך ואפילו חפיסת שוקולד ייקרת המציאות באותם ימים.
מטרת השלושה הייתה להגיע לקיבוץ חולדה. הכפרים הערביים שלצד מסלולם המשוער בית ג'יז ובית סוסין לא נכבשו עדיין על ידי כוחותינו, והם ידעו כי מצפון להם, באזור לטרון, נמצאים כוחות הלגיון הירדני ואילו מדרום להם, באזור בית שמש, ממוקם הצבא המצרי.
השלושה התקדמו בחסות החשיכה, במה שנראה כקו התפר שבין הלגיון הירדני לבין הצבא המצרי והצליחו לחצות את קו החזית הזה, למרות יריות שנורו לעברם בסמוך לכפרים. בתום לילה של הליכה הם הגיעו לפני עלות השחר סמוך לחולדה. כיוון שלא ידעו את הסיסמא במרחב השפלה וחששו להיחשף לעיני החיילים הדרוכים, הם נשכבו על גבם בשדה חיטה, מוסתרים היטב והחלו לשיר בקול שירי מולדת ובהם: "פה בארץ חמדת אבות" ו"אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה".
השומרים הנדהמים שמעו את קולות השירה העברית הבוקעת מתוך שדה החיטה ולאחר זמן מה ביקשו מהם להזדהות, והשלושה צעקו לעברם שהם לוחמים מחטיבת הראל. כך למעשה הוכיחה החולייה שטפר הוביל כי ניתן לפרוץ את המחסום הערבי באזור לטרון, אם כי הציר הוא עביר ברגל ותוך כדי סיכון.
קצין המודיעין אשד
החוקרת עינת חרמץ קבעה שלמעשה מי שגילה את הדרך באופן ממשי ומתוך מטרה למצוא דרך מעבר מהשפלה לכיוון ירושלים היה סייר פלמ"ח וותיק אחר בשם משה (מוסה) אשד.
במחקר מפורט היא מדגישה כי ברור שמי שגילה את הדרך שהביאה לפריצת המצור על ירושלים והצלת עשרות אלפי הנצורים שבתוכה ולמעשה בכך להכרעה במלחמת השחרור, הרי שלזכותו ניתן לציין את ניצחוננו במלחמה ואת קיום המדינה.
חרמץ מסתמכת על שתי מחברות כתובות בכתב יד ועוד 41 דפים מודפסים שנמצאו לאחר שאשד הלך לעולמו, ובהם הוא מספר כי בעת שבה התנהלו שלושת הקרבות המכריעים לכיבוש לטרון, הוא שימש כקצין המודיעין של מרחב הכביש העולה ירושלימה, משער הגיא ועד למרחב קריית ענבים.
בעוד חטיבה 7 מתמודדת עם שני הקרבות הראשונים בלטרון, נודע לו על המסלול שעשתה החוליה של טפר. למחרת, הוא כותב, נכבשו שני הכפרים שלאורך הדרך, בית סוסין ובית ג'יז. לדבריו, הוא מיהר לעלות למרומי משלט 21 , שצופה מראש ההר לעבר השפלה, ובמהלך התצפית זיהה את התפר שבין הלגיון הירדני לבין הצבא המצרי.
הוא החליט לנסות שוב ולבדוק את הציר שבו צעד טפר, קיבל אישור יציאה ממטה הפלמ"ח בקריית ענבים, שלושה לוחמים כליווי ואת הסיסמא "הפורצים", ויצא למסלול שהחל במוצב המשאבות התחתונות לכיוון הכפר בית סוסין (תעוז של היום). כשהגיעו סמוך לכפר התגלו על ידי כוחותינו שצעקו לעברם את הסיסמא – "ששון" וענו "הפורצים". זו לא הייתה הסיסמא הנכונה כי התשובה לשאלה "ששון" הייתה אמורה להיות "ושמחה" אבל למרבה המזל הלוחמים שמעו את העברית הצלולה ושמחת המפגש הייתה רבה.
המסקנה של חרמץ הייתה שהכבוד מגיע למשה אשד, אשר התכוון לחפש דרך מעבר מהשפלה לכיוון ירושלים, השתמש בנסיון ובמידע שצברה החולייה של טפר, ואכן מצא אותה.
מפגש הג'יפים
יש עוד טוענים לכתר. שני לוחמי פלמ"ח, עמוס חורב (לימים אלוף בצה"ל ונשיא הטכניון) שהיה סמג"ד הגדוד הששי של הפלמ"ח והלוחם גבריאל רפפורט, היו למודי נסיון מר וכואב בלחימה על הדרך לירושלים. חורב פיקד על שיירת חולדה שיצאה לדרכה בסוף חודש מרץ 1948 וכשלה בניסיון לפרוץ לכיוון ירושלים תוך אבידות כבדות, ובמהלך חודש אפריל יצא בראש כוח של הפלמ"ח מקרית ענבים בניסיון לכבוש את הכפר סובא, ששימש כבסיס של הלוחמים הערביים, וחזר ללא הישג.
בתאריך 29 למאי, יום לפני קרב בן נון השני, יצאו חורב ורפפורט עם ג'יפ מחולדה לאחר שקיבלו מידע על הצלחתו של טפר כדי לבדוק האם התוואי כשיר למעבר ג'יפים. ממש באותו הלילה יצאו שני מפקדי פלמ"ח מחטיבת הראל, אליהו (רעננה) סלע ואברהם חן, גם הם רכובים על ג'יפ מבסיסם בקריית ענבים בניסיון דומה. שני הג'יפים הללו, האחד מכיוון מערב והשני מכיוון מזרח אכן נפגשו אי שם בדרך במה שייקרא לאחר מכן – "מעלה הסרפנטינות". הם היו הראשונים שהצליחו לעבור את הדרך ברכב, למרות שכפי שהעידו, היו חלקים בהם היו צריכים "לסחוב את הרכב על הידיים".
ומה באשר לשלמה שמיר, מפקד חטיבה 7? אכן זו הייתה החטיבה ששילמה את המחיר הכבד ביותר בניסיונות הכושלים לכיבוש לטרון והיא הייתה זו שהכשירה את הציר החדש למעבר כלי רכב והגנה עליה הן מהפגזות הלגיון והן מהפגזות המצרים, אך היא לא יכולה לרשום לעצמה את ההישג של גילוי הציר.
מעוז חביב מסביר על צינור המים לירושלים לאורך דרך בורמה
למה דרך בורמה?
ב- 11 ליוני יצאה בדרך החדשה שיירה ראשונה של תריסר ג'יפים עמוסים בשקי קמח לירושלים. לשיירה זו צורף כתב עיתונות בריטי בשם קנת בילבי, כדי שידווח לעולם שנשבר המצור על ירושלים.
המסע היה מלווה בהתנצחות בין מטה חטיבה 7 למטה חטיבת הראל על השם שיינתן לדרך החדשה הנפרצה. חטיבה 7 טענה – אנחנו נלחמנו בלטרון כדי לפתוח את הדרך לירושלים, אנחנו סללנו את הדרך שהתגלתה שעל כן יש לקרוא לה – דרך 7. חטיבת הראל טענה – אנחנו לחמנו למן תחילת המלחמה על הדרך לירושלים והקזנו את דמנו לאורכה - על כן יש לקרוא לה - דרך הראל.
בכתבה שפירסם כינה קנת בלבי את הציר החדש "דרך בורמה", על שם הדרך שסללו הבריטים ביערות בורמה כדי להגיע אל הסינים הנצורים במלחמת העולם השנייה. כך זכתה הדרך לשמה ובכך נפתר הוויכוח בין שתי החטיבות שהיו קשורות בטבורן לפריצת הדרך לירושלים.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
צילום: מעוז חביב
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?