הפרה עם המדליה
רק לפני מאה שנה איש לא היה יכול לחלום שהפרה הישראלית תגיע לפסגת תנובת החלב בעולם ושהרפת המקומית תהיה מושא לחיקוי במדינות רבות
פרת החלב הישראלית נושאת מזה שנים רבות בתואר המכובד "מפיקת תנובת החלב הגבוהה ביותר בעולם". אפשר לומר שבעשרות השנים הראשונות לקיומה שלמדינת ישראל הייתה זו הפרה הישראלית שהביאה לישראל את מדליית הזהב העולמית.
האירוע התקיים לפני שנים רבות, אז ערך ארגון האומות המאוחדות, מעין תחרות בין 12 נציגות של רפתות החלב המובילות בעולם. התחרות התקיימה בפולין, המדינות המשתתפות שלחו לשם את הפרות המניבות שלהן, כשהן זוכות לתנאים שווים: אותו מזון, אותו אקלים ואותן החליבות. והנה, דווקא ישראל, הצעירה בין המדינות שהתמודדו בתחרות, היא זו ששלחה את הפרה המניבה ביותר ובכך גברה על הפרות ההולנדיות המפורסמות, הגרמניות, האמריקאיות ועוד.
הסיפור על הדרך שבה הפכה הפרה הישראלית לשיאנית עולם הוא מרתק ומלמד הרבה על התושייה, השאפתנות ויכולת האלתור של החקלאים שהצמיחה כאן המהפכה הציונית.
הפרות המבויתות הן חלק ממשפחת הפריים נבובי הקרניים, שרבים מאיתנו מכירים כמה נציגים שלה: הג'מוס (תאו הודי) הידוע מההיסטוריה של ההתיישבות בגליל ואשר ניתן לפגוש כיום סביב אגמון החולה, התאו האפריקאי, הביזון האמריקאי, היאק שבהרי ההימליה, ופרת ה"זבו" הקדושה לבני דת ההינדו בהודו ואשר נפוצה גם באפריקה, והיא מוכרת בעיקר בזכות הגבנון הבולט מאוד בעורפה. לאורך ההיסטוריה, למדו בני האדם לערוך הכלאות בין סוגי הבקר השונים, ולפתח פרות משק שהתאימו לצרכים שלהם.
התרומה הטמפלרית
שורשי ייחודה של הפרה הישראלית מובילים אותנו עשרות רבות של שנים אחורה, עד לאמצע המאה ה-19 ולפרשת התיישבותם של המאמינים הטמפלרים בישראל.
הטמפלרים היו עדת מאמינים נוצריים (פרוטסטנטים) שהתגבשה בגרמניה ואשר הגיעו לארץ, מתוך אמונה יוקדת שרק בעזרת עבודה קשה הם יוכלו להכשיר את ארץ הקודש לתחייתו השנייה של בן האלוהים – ישו.
החל מאמצע המאה ה-19 הקימו הטמפלרים יישובים שיחיו חיים אידיאליים והם התיישבו במספר נקודות ברחבי הארץ ובהן: שרונה (תל אביב של היום), בית לחם הגלילית, המושבה וולדהיים (כיום אלוני אבא), והמושבה וילהלמה (כיום בני עטרות).
הטמפלרים היו בארצם עובדי אדמה ואיכרים מנוסים. כאשר רכשו פרות מקומיות מסוג ה"זבו" ונוכחו בתפוקת החלב הדלה שלהן, הם הביאו ארצה פרות גרמניות והולנדיות שהצטיינו בתנובת חלב גבוהה. אבל הפרות הללו סבלו קשות מהאקלים החם שבארץ ולא הסתגלו לתנאים ששררו כאן.
נסיוב נגד מלריה
הסיפור חזר על עצמו, כאשר החלו להגיע לארץ אנשי העלייה הראשונה, החל משנת 1880 ואילך, וביקשו להקים משק חלב. החלוצים האלה פגשו כמובן את פרת ה"זבו" שהיה נפוץ בארץ ואשר הסתגל לתנאי החיים, לאקלים, והיה עמיד למחלות הטרופיות שבארץ.
כנגד היתרונות של ה"זבו" ניצב החיסרון של תנובת חלב קטנה מאוד. נעשו ניסיונות להכליאו עם הפרה הדמשקאית בעלת תנובת החלב הגבוהה יותר וכך צמח זן חדש שזכה לכינוי – 'בלדי', אך גם תנובת החלב של זן זה הייתה קטנה וניתנה רק בחורף.
השינוי המשמעותי הגיע כאשר גזע ה"בלדי" הוכה קשות בקדחת המלריה שהפילה בפרות חללים רבים. התרופה למחלה הקשה התגלתה דווקא בראשון הקיבוצים – דגניה, שעל שפת הכינרת.
בדגניה הייתה רפתנית אשר יחד עם הווטרינר, ד"ר שאול אדלר, גילתה שעגלות צעירות שנדבקו במלריה והחלימו, היו מחוסנות. גילוי זה הביא את אדלר לפיתוח הנסיוב של חומר החיסון המוזרק כיום לכל עגלה ברפת כנגד מחלת הקדחת, וכך הודברה המחלה ברפתות.
במקביל, ובדומה לטמפלרים, הובאו לארץ פרות מזן הולשטיין הולנדי אשר הוכלאו בפרה הדמשקאית וזכו לחיסון החדש. זן הפרות הזה, שזכתה לחיסון ופיתחה עמידות נשאה את השם – פרת ההולשטיין הישראלית.
בכך לא תמה הדרך לפיתוח ושיפור של הזן המקומי. בהמשך, הובאו ארצה מארצות הברית פרות אמריקאיות בעלות תפוקת חלב גבוהה מסוג פריזלינג והן הוכלאו עם פרת ההולשטיין המקומית, שבסיומה הגיע לעולם הזן הישראלי שזכה לשם הולשטיין-פריזי.
פרה בלי קרניים
לפרות ברפת הישראלית אין קרניים. ובכן, לא בדיוק אין – אלא שנמצאה הדרך למנוע מהקרניים לצמוח.
ברפת החלב המודרנית, ובמיוחד בזו הישראלית, הפרות אינו יוצאות למרעה, והן מבלות ברפת כל ימי חייהן. הקרניים שבראשן אינן משמשות אותן להגנה מפני טורפים אלא מפריעות להן להוציא את ראשיהן מבעד לסורגים אל האבוס, וגרוע מכך, מקשות עליהן לשלוף את ראשיהן בחזרה. חלק מהפרות משתמשות בקרניהן כדי לתקוף פרות אחרות – ובקיצור, הקרניים הללו הן תוספת מיותרת לפרת החלב שברפת.
במשך השנים מצאו הרפתנים חומר חומצי מסוים, אותו מורחים בראש העגלה הצעירה בטרם החלו קרניה לצמוח והחומר הזה מחסל את התאים שהיו מהווים את הבסיס לצימוח הקרניים. כך לא מצמחות הפרות שברפת קרניים כלל. אך כאמור, הפרה שלנו אכן מסתדרת טוב יותר ללא קרניים.
שיפור מתמיד
הטיפוח של הגזע המקומי לא פסק והוא נמצא בהתפתחות תמידית. כיום מפעילה מועצת החלב שני מרכזי הרבעה, אחד בדרום ואחד בצפון. כאשר הפרות המובילות בתפוקת החלב ובאלמנטים נוספים ממליטות ברפתות השונות, והעגלים הזכרים מובאים למרכזים אלה.
עם התבגרותם, 'נחלבים' מעגלים אלה מנות זרע המאוכסנות בהקפאה עמוקה. פרות שונות מוזרעות בהזרעה מלאכותית בזרמה זו, ונערך מעקב על כל פרה כזו. כאשר היא ממליטה לאחר תשעה חודשים, מגדלים את העגלה עד 'הגיעה לפרקה' בגיל 16 חודשים, ואז גם היא מוזרעת בזרמה זו בזרעי אביה, ולאחר תשעה חודשים נוספים תמליט אף היא – עגלה נכדה.
בתום מעגל הרבעה זה, הנמשך קרב לשלוש שנים (34 חודשים), נערך מעקב אחרי תפוקת החלב שהעגלה-נכדה נותנת. במידה והיא מוכיחה תנובת חלב מצטיינת, ברור שלאביה, הפר המזריע, יש את התכונות הנדרשות לטיוב הגזע, ואז מאגר הזרמה שלו, שנאגר במשך שלוש שנים ונשמר בהקפאה עמוקה, ניתן עכשיו לשימוש. באופן הזה הולכת ומשתבחת מדור לדור הפרה הגדלה בארצנו, וכך הושגה מדליית הזהב.
12,000 ליטר בשנה
לפני כשנתיים עמדה כמות החלב הממוצעת לפרה ברפת ישראלית על 11,500 ליטר לשנה שהם 32 ליטר חלב ליום. זה היה אז הממוצע הארצי. קיימות רפתות בהן כמות החלב הממוצעת לפרה ליום גבוהה משמעותית. לדוגמא, ברפת יהודה הפועלת בקיבוץ צרעה ומשותפת לקיבוצים צרעה, צובה ונתיב הל"ה, יש קרוב ל- 1,000 פרות חולבות, הכמות הממוצעת היומית לפרה מתקרבת ל-40 ליטר!
יש בארץ פרות בודדות שמגיעות לתפוקה גבוהה אף הרבה יותר, לדוגמא, פרה ממושב ציפורי שבגליל שהגיעה לפני שנים אחדות לתפוקה של 20,000 ליטר לשנה שהם ממוצע של 55 ליטר ביום (!).
כיום, כמות תנובת החלב הממוצעת לפרה ברפת עומדת על כ- 12,000 ליטר בשנה שהם 48,000 כוסות חלב, שמהווים אספקה שנתית של כוס חלב אחת ביום לכ-140 איש.
חוסר ביציבות כלכלית
כך הצליחו הרפתנים הישראליים להקים את אחד ממשקי החלב הפוריים ביותר בעולם, ולייצר חלב שבולט באיכות מרכיביו כגון השומן והחלבון. אלא שכל זאת לא מסייע למשק החלב הישראלי ליהנות מיציבות כלכלית.
השאיפה של הרפתן הישראלי להגדלת תפוקת החלב נובעת לא רק מן התחרות אלא משום שאורח החיים של פרת החלב בארץ מחייב זאת. שלא כמו רבות מבנות מינה באירופה או באמריקה, פרת החלב הישראלית איננה יוצאת למרעה ולא זוכה לאכול עשב טרי בשדה, המהווה חלק חשוב מן התפריט של בנות מינה בחו"ל.
פרת החלב הישראלית חיה את כל חייה ברפת בשטח מצומצם מאוד, היא אינה הולכת אל האוכל אלא האוכל מובא אליה לרפת. 70% ממזונה הוא גרעינים שונים שחלקם מיובאים מחו"ל כגון כוסברה, כותנה, תירס, גרעיני מספוא, סורגום, חיטה וחומרי לוואי שונים, והעלות של מזון זה גבוהה מאוד.
בנוסף, על מנת שתוכל להפיק את כמות החלב הגבוהה, על הפרה להיות מוזנת על פי תכנית הזנה מקצועית הנקבעת על ידי תזונאים מומחים. וטרינרים עוסקים מדי יום בבריאותה וביכולתה להפיק חלב – ושירותים אלה עולים בממון רב.
ועוד, עלות הציוד ברפת המודרנית גבוהה מאוד. בניית מכון חליבה משוכלל וממוחשב, שבו צמד חולבים יחלבו משך שעות ספרות מאות פרות, תוך כדי מעקב צמוד על כל פרה ופרה, דורשת השקעה גדולה.
ברפת המודרנית לכל פרה יש "שם" - מספר בולט המוטבע בכוויה קרה על גופה, ו"תעודת זהות" משלה שנישאת במשדר אלקטרוני על סרט הכרוך לצווארה. תעודת הזהות כוללת פרטים חשובים על הפרה כגון: הוריה, תאריך הלידה, היסטוריית מחלות, ואף אופן התנועה שלה ברפת ועוד.
במועד החליבה, כאשר מגיעה הפרה למכון החליבה, משדר המשדר שלצווארה את פרטיה לצג המחשב הקבוע, הרפתן זוכה לכל המידע הנדרש (האם הפרה סובלת ממחלה כלשהי, האם היא צריכה לקבל תרופה, מה הייתה איכות החלב בחליבה האחרונה שלה וכיו"ב). כל המערכת הזו דורשת תחזוקה שוטפת, והמימון אמור להגיע מהפדיון עבור החלב הנחלב ברפת.
ועדיין, למרות הכל, אין אלא להתגאות בהישג האדיר של הרפתנים הישראליים, שהצליחו בתוך פחות ממאה שנים להפוך את הפרה הישראלית לזן המוביל בעולם בתנובת החלב.
קצב החיים של פרה, משלב ההמלטה הוא מהיר למדי. אחרי היריון של תשעה חודשים, העגלה או העגל עומדים על רגליהם 2-3 שעות לאחר שבאו לעולם.
ברפת החלב המודרנית העגלים לא נשארים לצד האם אלא לזמן קצוב ואז הם מועברים למעין "בית תינוקות". בימים הראשונים שלו העגל ישתה מחלב אמו, זה הקרוי קולוסטרום ובו חומרים חשובים לבריאותו התקינה, ומשם ימשיך לגמוע חלב כלשהו או את תחליפי חלב למשך חודשיים, עת יעבור למזון מוצק.
העגלה נעשית לבכירה ונכנסת להיריון בפעם הראשונה בגיל 16 חודשים ותמליט לאחר תשעה חודשי היריון כשהיא בת 25 חודשים – מעט מעל לשנתיים. לאחר מכן, תמליט כל שנה במשך עד חמש שנים שאז תפנה את מקומה ברפת לצעירות ממנה.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?