הרב שידע לשמש גשר אנושי
שנתיים מלאו לפטירתו של הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו, אשר ייצג בעיניי את הגמישות והפתיחות של רבנים ספרדיים ומזרחיים לאורך הדורות, ואני זוכר לו זאת לטובה
דמותו של הראשון לציון הרב מרדכי אליהו הולכת ומתעצמת לאחר פטירתו. הציבור הרחב המחלק את המציאות ל"דתיים" ו"חילוניים" מסתפק בכך שמדובר ברב שהיה רב ראשי, ובכך ממילא הוא מייצג את הרבנות ואת הדתיות. אך כל מי שמקורב היה לרב מרדכי אליהו יודע שהיה זה אדם שהיה אוהב זולתו ונשא את משרתו הרמה בענווה.
אני זוכר שהתוודעתי לראשונה אליו, כשהשתתפתי באופן פעיל בטקס הכתרתו לראשון לציון הרב הראשי הספרדי. באותה שנה נבחר בו זמנית הרב הראשי האשכנזי הרב אברהם שפירא. טקס ההכתרה של הרב הספרדי נעשה לפי המסורת בבית כנסת ר' יוחנן בן זכאי ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בא' בניסן, פתיחת השנה העברית לפי הלוח העברי הקדום. מאז ששבו אלינו נכסי העבר וביהכ"נ ריב"ז שוקם, חודשה גם המסורת של טקסי הכתרה בביכ"נ זה. וכך בא' בניסן תשמ"ג נערך טקס הכתרה, וגובש נוהל שזקן המקובלים הרב יצחק כדורי יכתיר את הרב הראשי החדש ויעטה עליו את הגלימה המסורתית של "החכם באשי" שרווחה בתקופת האימפריה העות'מנית. בתקופה זו היה רק רב ראשי אחד לקהילות היהודים, שקיבל את התואר "ראשון לציון", והיה תמיד נבחר מקרב היהדות הספרדית.
באותה שנה קמה תנועת חיב"ה (חוג יהדות בבל המתחדשת), שמייסדיה היו חכם סילמן דויד ששון ז"ל (בעל אוסף כתבי יד ששון), ואליהו גבאי (לימים ח"כ מטעם המפד"ל שתי קדנציות). אליהו גבאי אמור היה להביא את הרב כדורי מביתו בשכונת הבוכָרים. באותה תקופה אחי התאום הרצל ואני ערכנו את הביטאון של חיב"ה, שנקרא "חיבה יתרה". הרב אליהו היה מקורב לחוגים של יהודי בבל, שביקשו ליצור אז חוג חברתי של מפגשים בשבתות עיון וביטאון משותף. אליהו גבאי הציע לי להצטרף לרכבו ולהשתתף בהבאת הרב כדורי לטקס. כך זכיתי להיות במעמד היסטורי זה, שהרב כדורי נכנס למכונית ליד מושב הנהג. במושב האחורי לידי היה שמואל יצחקי, תושב הרובע היהודי, ששימש בצד הארגוני של תנועת חיב"ה. לאורך הדרך, זיהו אנשים את הרב כדורי במושב הקדמי ועטו על המכונית לבקש את ברכתו והוא נופף להם לשלום.
כבוד אדם מלבושו
הטקס של הכתרת הרב מ' אליהו היה מרשים ומרגש, והתברר עד כמה נכון הפתגם "כבוד אדם מלבושו". מיד כשעטו עליו את הגלימה הססגונית שכיסתה על החליפה השחורה שלבש, ומיד כשהונח על ראשו כובע הראשון לציון, פרץ כל הקהל בשאגות שמחה.
מיד לאחר בחירתו, נפגשנו אִתו הרצל ואני וכן אליהו גבאי, לתאם פרסום קובץ -פיוטים מבואר לכנסים של חיב"ה. סוכם על השם "חיבת הפיוט". הרצל ואני נבחרנו לכתוב את הביאורים לפיוטים, והרב אליהו הבטיח לעבור על הביאורים שלנו ולהעיר את הערותיו, ולפרסם "הסכמה" בפתח הספר. תקופה זו זכורה לי כתקופה יפה, שבה מדי פעם הגענו לביתו בקרית משה והיינו יושבים עמו מסביב לשולחן משפחתי ביתי. הוא עבר על פירושינו וכתב לנו הערות וגם הבהיר לנו סתומות. אני זוכר, למשל, שאת הפיוט "סוכה ולולב לעם סגולה" הוא הסביר לנו תוך חשיפת הצדדים המיסטיים של הפיוט, שלא היו ידועים לנו. אציין גם, שהוא הגיע בליווי של ראש לשכתו הרב אלי בן דהן לחגיגות הבר מצווה של כל ילדינו ונשא דרשה באירוע.
ככל שהתהדקו הקשרים בינינו לבינו, ביקשתי ממנו שאשתי תכין דוגמת עיטורים ללבוש המיוחד שלו כראשון לציון, ואם כבוד הרב יאשר זאת העיטור יופיע ברקמת בגד השׂרד המסורתי שלו. הוא קיבל את הרעיון ורצה לראות דוגמה של עיטור. תפארת אשתי ציירה את עיטורי הרקמה, ואשתו הרבנית צביה אליהו הגיעה יום אחד לביתנו (גרנו אז ברח' דהומי 10 בירושלים). היא הגיעה עם נהגו של הרב ועלתה לביתנו. היא התרשמה מן העיטורים ולקחה אותם אִתה, אך לאחר זמן הודיעה לנו שהרב החליט שלא לאמץ אותם, כי מדובר בעיטורים מיסטיים מדי שכללו את הספירות במערכת האלוהות. העיטורים עודם שמורים אצל תפארת אשתי.
בכל סוכות קִיים הרב סוכה פתוחה לתלמידיו ושוחרי תורתו. אני זוכר שמדי שנה הגיעו קבוצות של יהודי בבל לסוכה. הרב היה תמיד יורד לסוכה לאחר שהייתה מלאה כולה. בתחילה היה יורד בלבוש שרד רגיל, בחליפה שחורה ובכובע אדון. אך תמיד לאחר שנתן פתיחה לדבריו, היו הקרואים מבקשים מן הרב ללבוש את לבוש הראשון לציון. הוא היה יוצא מן הסוכה וחוזר עם ראש לשכתו הרב אלי בן דהן, לבוש בגלימתו וכל הקהל היה מריע לו. דרשותיו המיוחדות היו מרתקות, והיה קסם מיוחד בדרך שבה סיפר סיפורים לקהל סביבו. באחת הפעמים הוזמן גם אליהו נאוי לסוכה, ואני זוכר שהרב הקשיב בהנאה לסיפוריו של אליהו נאוי.
אתה ואני באותו צד
חוויה אישית מיוחדת זכורה לי, כשבאחת הפעמים שביקרנו בביתו, בראשית תשמ"ה ( 1984 ), ביקשתי את עצתו בסוגיה הלכתית משפחתית. סיפרתי לו שמשפחתנו מגיעה מדי פעם לקיבוץ גבע, שם גרים הוריה של אשתי תפארת. בארוחת ערב שבת מגישים בקיבוץ ארוחה בשׂרית, ותמיד בסוף הארוחה מגיעה גלידה חלבית. אמרתי לו, שמכיוון שבביתנו אנו מקפידים על הפרדה של בשׂר וחלב, אני בבעיה כיוון שאינני יכול למנוע מילדיי לאכול גלידה, כשכולם מסביב מלקקים גלידה. לכן אני תמיד לוקח את הקופסה, קורא את הכתוב, ו"ממציא" שיש בגלידה אבקת חלב ולכן היא מותרת לאכילה. אבל בקרוב בני הבכור יהֵלאור מתקרב למצוות, ולא נראה לי שעליי לשקר לו לאחר היותו בר מצווה.
מעניין שהרב גילה פתיחות גדולה כלפיי, לא נזף בי שהרשיתי לילדיי לטעום גלידה חלבית לאחר ארוחה בשׂרית. הוא הקשיב בעניין ואמר לי שנהגתי נכון, אך עליי "לקחת את הבן הבכור הצידה" כלשונו, ולשוחח אתו בנפרד. "תגיד לו" כך אמר הרב, "עכשיו אתה ואני באותו צד, שנינו גדולים, ושנינו יודעים שצריך להקפיד ולא לאכול גלידה חלבית לאחר ארוחה בשׂרית. מעכשיו, כשיביאו גלידה חלבית אתה תעשׂה כמוני ולא תאכל גלידה חלבית. האחים שלך קטנים ולא מבינים ולכן הם יאכלו". אני מנסה לחשוב מה היה עונה לי רב אורתודוקסי מן היישוב, ואני יודע שלא היה עונה כך. הרב ייצג בעיניי את הגמישות והפתיחות של רבנים ספרדיים ומזרחיים לאורך הדורות, ואני זוכר לו זאת לטובה.
בגיליון "חיבה יתרה" מס' 3 (כסלו תשמ"ו) פרסמנו הרצל ואני ריאיון מקיף אתו על השקפותיו. וכך אמר לנו: "אני שייך במוצאי לעדה הבבלית, אך נולדתי בירושלים. כרב ראשי אני מייצג את כל העדות, את כל עם ישראל...אני נצר לא רק לאמוראי בבל, אלא לגדולי התורה בכל הדורות ובכל הגלויות. מעולם לא ראו עצמם הרבנים שייכים לקהילתם בלבד. כאשר היה חסר רב בפרס, שלחו להם מבגדד, וכאשר היה חסר רב בבגדד, שלחו להם מחאלבּ. למרות מוצאי מבבל, יכולתי לשמש גם רב קהילה בתוניס..."
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?