חרוט על זרוע הזכרון הלאומי
72 שנים חלפו מאז הסתיימה מלחמת העולם ה-2. אקורד הסיום של תום המלחמה הנוראה הזו, שגבתה את חייהם של למעלה מ-70 מליון בני אדם, הוא תמונת השחרור שצילמו האמריקאים במהלך השחרור של מחנה ההשמדה דכאו, ב-29 באפריל 1945. אלפי האסירים שזכו לפתע בחייהם מריעים לחיילים דיוויזיית הרגלים ה-45, המביטים בהם המומים ומתקשים לקלוט את היקף הזוועה. עשרה ימים לאחר מכן, ב-9 למאי הסתיימה המלחמה.
במחנות ההשמדה הנאציים נרצחו כולם: יהודים, צוענים, פעילי מחתרת אנטי נאציים, כמרים קתוליים,חיילים רוסיים, הומסוקסואלים וקומוניסטים. האידיאולוגיה הנאצית גרסה כי במלחמה האבולוציונית שמתנהלת בקרב המין האנושי, חובה על בני הגזע הארי לחסל את כל הגזעים הנחותים מהם. הראשונים ברשימה היו היהודים והצוענים, ומתנגדים למשטר הנאצי. בני הגזע הסלאבי היו הבאים בתור. לא עזרו להם השיער הבלונדיני והעובדה שהם לא היו יהודים, מבחינת הנאצים הם היו ראויים להשמדה, רק שהדחיפות העיקרית הייתה בחיסול כל היהודים על פני האדמה. לכן, למעלה מ-90% מבין הנרצחים באשוויץ, למשל, היום יהודים.
השנים שעברו מאז הוציאו לפועל הנאצים ומשתפי הפעולה איתם את תכנית "הפתרון הסופי" עבור העם היהודי הפכו את המזימה על פיה. ששת מליוני היהודים שנרצחו רק בגלל יהדותם לא חתמו את הגולל על העם היהודי, אלא פתחו את אחת התקופות המזהירות ביותר בגורלו.
איך היו מגיבים משתתפי ועידת ואנזה שבמהלכה התגבשה התכנית לפתרון הסופי אם היו רואים כיצד השתבשה מזימתם הרצחנית? מה היה תגובתו של היטלר אם היה צריך לראות במו עיניו כיצד רעיונותיו החולניים ניגפים בפני עוצמתו של העם אותו ביקש למחות מעל פני האדמה?
שרידי העם היהודי שנותרו באירופה לאחר מלחמת העולם ה-2 לא יכלו לדמיין אפילו בחלומותיהם הוורודים את היקף ההישג שרשם לעצמו העם היהודי בשנים שאחרי השואה.
במאי 1945 לא הייתה קיימת מדינת ישראל, העם היהודי היה רצוץ ולמוד זוועות, המשימה להקמת מדינה יהודית נדמתה דמיונית לחלוטין, והדרך לשיקום ההריסות התמשכה אל מעבר לאופק.
כבן דור שני לשואה, אני יכול להעיד כי לאמי, שיחד עם משפחתה יצאה לאחר שנתיים וחצי מהיערות ופגשה את חורבות ביתה, ולאבי ז"ל, שעשה את דרכו חזרה מהרי אוראל אל עיירת הולדתו שהושמדה לחלוטין, לא היה מפלט מהזוועה. היא הייתה צרובה בנפשם בברזל מלובן. למרות הכל, הם בחרו להתנער מהאפר של הקהילות החרבות במזרח אירופה ולחלום על תקומה, על עתיד טוב יותר לילדיהם ולנכדיהם במדינה יהודית.
הזכרון של השואה אינו רק זכרון של השנים שבהם הובלו בני העם היהודי אל גאיות ההריגה, מחנות ההשמדה והמשרפות. הוא גם זכרון על יותר מאלפיים שנות גלות שבהם לא נמצאו כוחות בעם היהודי כדי להקים לעצמו בית לאומי בארץ הולדתו. אלפיים שנים שבהם נרדפו קהילות יהודיות בכל מקום שבו הם פעלו.
אפשר לייחס זאת לתכונת ההתבדלות של היהודים, אפשר לייחס זאת לנטייה היהודית ללמדנות, לזריזות המחשבה, לחשיבה במונחים של השקעה ולדחף להתעשר, אולם אין להתעלם – רדיפת יהודים תמיד הייתה וקהילות יהודיות סבלו מפרעות, מעלילות דם, מרציחות ומאפלייה קשה במהלך כל תקופת הגלות.
מוראות השואה וההיקף העצום של הטבח שנעשה בבני העם היהודי רק בגלל יהדותם, נוטים להמעיט מחומרת המצב של היהודים בקהילות מזרח אירופה בתקופה שקדמה לשואה, אך האמת היא שיהודים היו מדוכאים ומופלים לאורך כל ההיסטוריה האירופית, ולא רק שם, אלא בכל מקום שבו הם הקימו קהילות.
השנים שחלפו מאז אירועי השואה הוכיחו כי ההיסטוריה לא התנכרה למי שהחליטו לחלץ את עצמם מתוך בור ההריגה הפיזי והרוחני. העם היהודי הוכיח את עוצמתו באופן המשכנע ביותר. המהפיכה הציונית של העם היהודי היא המהפיכה היחידה במאה ה-20 שהצליחה וזאת למרות שבפועל ניסו לבצע בו השמדת עם, אתגר שאף אחת מהמהפיכות האחרות לא נאלצה להתמודד עימו.
72 שנים לאחר שנכשל הנסיון לרצוח את כל העם היהודי, עדיין אין כל אפשרות לעצום עיניים ולהדחיק את התופעות הללו בבחינת, מה שהיה שבעבר לא יחזור על עצמו. למרבה הצער, תופעות של רדיפת יהודים קיימות גם היום. הקהילות היהודיות בצרפת, בבלגיה ובריטניה חוות כבר היום רדיפה ואיומים בלתי פוסקים על חייהם, וזאת אך ורק בשל יהדותם. יהודים דתיים מתקשים להסתובב בחופשיות ברחבי ערים בצרפת ובבלגיה. מוסדות קהילה יהודיים מאויימים היום בכל רחבי מערב אירופה.
כבר היום ישנן מדינות המנסות לבטל את הזכרון הזה, ומשרדי חינוך במדינות שונות ממעיטים בערכו. ככל שנלך ונתרחק מאימיה מלחמת העולם השנייה כך ייחלש הרצון בקרב תרבויות זרות להנציח את הנסיון להשמיד את העם היהודי. לכן, העול של הזכרון מוטל עלינו, בני העם היהודי שהקימו לעצמם בית לאומי בארץ המולדת, אלפיים שנים לאחר ששהו בגלות.
הלקח הוא, שליהודים אין אפשרות לוותר על הריבונות שלהם ועל חלקת האדמה היחידה בעולם שבה הם יודעים שיהדותם אינה מהווה להם מכשול. כדי להמשיך ולהחזיק בהישג העצום הזה עליהם לזכור מהיכן צמחה התקומה הזו, ולהנציח את הזכרון הזה כאבן דרך בתולדות העם.
השנים שעברו מותירים אותנו עם הזכרונות. בני הדור שחווה את אימי השואה על בשרו הולכים ונפרדים מאיתנו. הם הולכים לעולמם, כשהם יודעים ומכירים את היקף השינוי העצום שהתחולל. אולם האם אנו, בני הדורות הבאים אחריהם נדע להבין, להעריך ולהוקיר את היקף ההישג שלהם? האם נדע לשמור עליו גם לדורות שיבואו אחרינו?
המספר האישי שנחקק על זרועם של האומללים שנשלחו למחנות ההשמדה הוא זכרון שצריך להיות מוטבע בנפשו של כל יהודי. גם פה, עול שימור הזכרון מוטל על בני העם היושב בציון.
האופן שבו אנו מנציחים את יום השואה יכול להיות שיהיה שונה בעתיד. אפשר והדורות הבאים ימצאו לעצמם דרכים אחרות להנצחה, והמתכונת הנוכחית של צפירה וטקסים תשתנה. אך החשיבות המרכזית היא בזכרון של אימי השואה כדי שנדע מאין באנו ולאן לעולם אנו לא רוצים לחזור.
יובל רובין
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?